שיחת טלפון גורלית: “שלום, זה בית התינוקות – האם אתה פבל איבנוביץ’?” קול קר ורשמי מהצד השני. “כן, ז…

יומן אישי 8 במרץ
הבוקר קיבלתי שיחת טלפון הכי מוזרה שהייתה לי בחיים.
איתן בן צבי? הקול מהעבר השני היה יבש, רשמי ומרוחק.
כן, איתן בן צבי, מי מדבר?
מדברת מנהלת בית הילדים בירושלים. בעוד שבועיים ימלאו שלוש שנים לבתך. נצטרך להעביר אותה למעון אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה אליך?
סליחה… איזו בת? אני… יש לי בן, תומר! גימגמתי בתדהמה.
רות בן צבי. זאת לא בתך?
לא, ממש לא! אני בן צבי, אבל איתן ולא קשור לרות.
סליחה נשמעה אנחה כמעט נדכאת מהטלפון כנראה התרחשה טעות במספרים, מתנצלת.
הטלפון נותק, אבל הצלצול לא יצא לי מהראש.
מה לכל הרוחות?! איך עושים כאלו טעויות?! ילדה יתומה, שאלוהים יודע מי ההורים שלה, ככה מתבלבלים בפרטי קשר? יש כאן משהו שממש צורם לי בלב. מה עם כל הילדים שם? בלי משפחה, בלי חיבוק של אמא, יד של אבא, סירים של סבתא. לתומר, לפחות, יש משפחה שלמה כמה דודים, סבתא מדימונה, ודודים מקיבוץ חולדה…
בערב, נועה מיד הרגישה שאני לא איתה. עשר שנים של נישואים כבר, ומאז שכיתה א’ אנחנו יחד, אין הרבה שיכול להסתתר ממנה.
מחכה עד ארוחת ערב ולבסוף יורה,
מה איתך היום, איתן? מה קורה?
איזה מין שאלה. איך היא מרגישה הכול? אולי גם לה התקשרו?
איך קוראים לה?
למי? התבלבלתי.
לרות.
כן… רות בן צבי.
אהה, רות, אה? ולי אתה אומר נועה ואתה עם רות? מי זאת רות שלך?!
לא! היא בכלל לא שלי! ורק התקשרו בטעות, נועה.
ואתה בטוח שאין לה איזו תעודת זהות אצלך? אולי בורחת? אולי רוצה אזרחות?
מה פתאום?! לא היה לי כלום עם אף אחת, ואת איתי מאז שאני ילד. היית זוכרת אם היינו נפרדים… תומר בן שלוש, אני הייתי איתו חולה כל הזמן, את חזרת לעבודה ואני נשארתי איתו בבית, כל החופשות, כל הסירופים, הכל רק אני!
אבל נועה לא נרגעה. אחרי שנרגעה קצת, התחילה לבכות. לא בכי דרמטי, אלא דמעות של כעס, והתגלגלו לה ישר על הסינר.
מחר אני אצל אמא שלי ברמת אביב. את תומר תשכח, הוא איתי! נשבעה בדמעות.
הייתי בהלם. ניסיתי להרגיע, לספר לה הכל, איך היה בדיוק הטלפון, המזכירה, ההתבלבלות…
ואז, עיניה התמלאו רחמים על הילדה. נשים ובכי בלתי נפרד. ואני לא יודע להתמודד עם זה בכלל.
בלילה כבר כמעט נרדמתי, ולפתע אני שומע אותה ליד המיטה, מרפרפת בטלפון שלי. עשר שנים זה לא קרה אף פעם. איזו תחושת בגידה קטנה נגסה בי; היא לא מאמינה, בודקת אם יש בשורות אהבה.
פתאום היא לוחשת:
איתן, זה המספר מהבוקר? הקווי הזה?
כן, מלמלתי מתוך שינה
היא לוקחת את הטלפון ויוצאת מהחדר.
שומע אותה מדליקה מחשב, והולך להציץ. נועה בודקת “בית הילדים ירושלים” בגוגל, משווה מספרים, מוודאת שזו באמת השיחה מהבוקר.
איתן, אתה מבין שזה מסקרן? מאיפה בכלל יש להם את המספר שלך?!
האמת, באמת מוזר. אולי כדאי לבדוק?
למחרת נסענו ל”בית הילדים”.
אפילו מוקדם בבוקר לא היינו הראשונים בתור. בכניסה חיכה גבר מבולגן משהו, ידיים רועדות, מבט מהוסס.
כשנכנס לתוך המשרד, שמענו אותו מדבר והבנו שזה קשור לעניין של אתמול.
סוף סוף נכנסנו, מולנו ישבה דורית שמעוני, מנהלת חמורת סבר, חכמה ועם עיני עייפות.
במה אפשר לעזור? שאלה בקצרה.
באנו בעקבות השיחה מהבוקר.
היא חייכה עייפה:
התבלבלתי במספר, פשוט חוסר מזל. הקלדתי 057 ומשם התבלבל. שמך דומה איתן בן צבי כמו לאביה של הילדה. מקריות.
ומי זה האיש קודם?
איתן בן צבי השני.
הוא ייקח את הילדה? שאלה נועה.
המנהלת נאנחה.
לא, הוא לא מעוניין לקחת אותה. הילדה עברה שלושה בתים, אמא שלה נפטרה, ואביה בקושי ביקר כאן פעמיים. יש לו עוד שישה ילדים.
ליאורה, אחת מהצוות, חיבקה את רות הקטנה, ואני ראיתי מול עיניי חצר משחקים מלאה בילדים רק שקטה יותר מהרגיל.
הילדים פה לא צוחקים בקול, הם מבוגרים בעיניים, כאילו איבדו משהו בילדות.
כשיצאנו, אחת הילדות צעקה פתאום “אמא!” בכל כך הרבה תקווה, ורצה לנועה, חיבקה את הרגל שלה ולא רצתה לעזוב.
הגננת נאלצה לפתות אותה בשוקולד.
בדרך למכונית שתקנו. נועה ראתה את השלט של “עולם הילדים” וביקשה שנעצור.
נכנסנו יחד, קנינו בובה ושמלה ורודה.
הבת שלנו, רותי, תהיה הילדה הכי שמחה או לפחות ננסה לדאוג שיהיה לה איזה רגע כזה מתוק בחיים.