שיחת טלפון מקרית
דוד שמעון? הקול מהצד השני של הקו היה קר ורשמי.
כן, אני דוד שמעון. עם מי אני מדבר?
זה מנהל בית הילדים בירושלים. בעוד שבוע הבת שלכם מגיעה לגיל שלוש, ונאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתם בטוחים שלא תוכלו לקחת אותה?
רגע, איזו ילדה? מה בת? יש לי בן, רועי, עניתי בהלם.
תמר דוד שמואלי. זו הבת שלך, לא?
לא, ממש לא שלי. אני שמעון, דוד שמעון, אבל משפחה שלי כהן.
מתנצלת, אמרה הבחורה בעייפות, כנראה הייתה כאן טעות במסמכים.
הקו התנתק, והצליל החד נשאר לי באוזניים כמו פעמון.
“מה זה בכלל?!”, זעמתי בלב. “איזו תמר, איזה בית ילדים? מה קורה אצלם עם המסמכים?!”
אבל השיחה נתקעה לי בלב כמו קוץ. איזו מחשבה נדבקה לי: איך חיים ילדים בלי בית, בלי חום של אמא, בלי דאגה של אבא, בלי סבתא וסבא מסביב? הרי רועי שלי עטוף מכל צד, כולל דוד ודודה מהמשפחה שלי ושל אשתי…
מירי שמה לב מיד שהמחשבות שלי לא במקום, שאני עונה לא לעניין ואי אפשר להסתיר שום דבר מאשתך, אחרי עשר שנים ביחד, מאז שנפגשנו בכלל.
בארוחת הערב, שאלה אותי ישירות מה עובר עליי.
איך קראו לה?
למי? עניתי מופתע (איך ניחשה בכלל? אולי גם היא קיבלה שיחה?).
תמר, אמרתי, תמר דוד שמואלי.
אני אצלך רק מירי, והיא פתאום תמר?!
כן, כך אמרה המנהלת.
ואתה יודע גם את מספר תעודת הזהות שלה?! צעקה מירי.
אין לה שום תעודה, למה בכלל?
היא פליטה? ירדה הטון אבל הצעקה המשיכה.
פליטה?! כבר התבלבלתי לגמרי.
התמר הזאת רוצה להירשם אצלך? תגיד מיד, נבל!
מה בכלל יש לומר? ישבתי בהלם, ושכחתי מהאוכל.
מירי מבכה לא כמו בהצגה, אלא דמעות קטנות שנשפכו על פינת הסינר שלה.
מחר אני נוסעת לאמא שלי. תדע לך, רועי שלך לא תקבל! אמרה בין הדמעות.
מירי, מה יש? למה לאמא?
אתה חושב שאני אשאר פה עם המאהבת שלך, תמר הזאת?
סוף סוף הבנתי את האבסורד של המצב.
הושבתי אותה על הספסל במטבח וסיפרתי לה הכל על השיחה הבוקר.
עכשיו מירי בכתה מרחמים על הילדה. נשים, מסתבר, יש להן דמעות בלי גבול על כל דבר ובעיקר מירי. את הדמעות האלה אני לא סובל, במיוחד של מירי.
אחרי הסערה הזו, החשק לאכול נעלם.
… התעוררתי בלילה, מירי עמדה ליד המיטה וחיטטה בטלפון שלי. אף פעם לא קרה במשך עשור. היא לא האמינה לי… מחפשת סימנים של בגידה. זה עשה אותי עצוב.
פתאום היא לוחשת “דוד… דוד…” ודוחפת אותי בעדינות.
העמדתי פנים שהתעוררתי רק עכשיו.
זה המספר הזה, הקווי?
כן, עניתי אוטומטית.
תישן, תישן, אמרה ויצאה ולקחה את הטלפון שלי איתה.
ברור שלא הצלחתי להירדם. שמעתי את המחשב נדלק. קמתי בלי קול והגעתי לסלון.
מירי גלשה מהר עם העכבר, ראתה אותי רק לרגע.
בשורת החיפוש כתבה: “בית הילדים ירושלים”.
האתר הופיע מיד כתובת, מספר, וגם תמונה של המבנה.
דוד, זה אותו מספר!
מה אותו?
המספר! זה מספר בית הילדים.
אמרתי, לא? את מחפשת?
אני בודקת.
למה?
דוד, המקום קרוב, אמרה בעצב.
אולי נלך לשם? איך בכלל יש להם את המספר שלך אם אתה בכלל לא קשור?
לא חשבתי על זה. אולי באמת נלך, לברר. אחרת ייחסו לי ילדים זרים, ואצטרך להתמודד.
לא הצלחתי להירדם. מירי עוד פעם דחפה אותי והתעקשה:
בטוח שאין לך משהו עם מישהי? בטעות פעם אחת? איזו אהבת נעורים אולי?
איזה אהבה? אנחנו יחד מהיסודי, תזכרי. ארבע שנים אחורה, כשרועי היה בן שלוש, עבדתי מהבית כשהוא חלה, טיפלתי בו, קניתי תרופות, בישלתי ואשתי חזרה לעבודה. למאהבת לא נשאר לי זמן אפילו לחלום. לא היה ולא יהיה!
אז איך המספר שלך שם? מישהו השאיר אותו!
גם אותי זה טרף. עברתי בראש את כל הנשים שהכרתי, אף אחת לא זרה. כולן הסתדרו בעצמן או פשוט עזבו את הארץ.
אבל החיים הפתיעו אותי, אז החלטתי להיכנס לבית הילדים יום למחרת.
הגענו מוקדם, אבל היינו השניים ליד הדלת כבר ישב בחור רזה עם עיניים שחורות. לבוש בסדר, אבל משהו בו היה עזוב. הידיים רעדו, אולי מהתרגשות.
אתם אחריי, אמר בבס חזק.
מיד קראו לו לחדר. שמענו דיבור שקט, וכעבור רבע שעה הוא יצא מבולבל, בלי מסמכים.
הוזמנו להיכנס.
שלום, אמרה אישה כהת שיער, עמדה ליד החלון ונשכה את מסגרת המשקפיים. במה אפשר לעזור?
בקשר לשיחה מאתמול, ניסיתי להתבדח.
המנהלת התיישבה.
אין לי זמן לחידות. ספרו עכשיו ועיקר.
שחזרתי את השיחה, היא זיהתה אותי מיד.
אה, הייתה טעות. התקשרנו למספר לא נכון.
אבל המספר שלי אצלכם! מאיפה קיבלתם אותו?
טעיתי במספר אחד. זה היה צריך להתחיל ב-054, אבל חייגתי 053. והשם שלך? מקרי לגמרי. האיש שהיה לפניכם זה הוא האבא של הילדה.
מי? שאלתי, כבר הבנתי.
דוד שמואלי, אביה של תמר.
אז אני מתנצלת וסיימה לדבר איתנו. יש לי עוד הרבה עבודה.
קמה. על השלט היה כתוב: “הרוני סיני, מנהלת הבית”.
מירי שאלה אותה:
הרוני, האבא הזה לוקח את תמר?
המנהלת התיישבה שוב.
לא. אמא נפטרה, ודוד יש לו שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים הגיע פעמיים, וגם זה בלחץ שלנו. תמר לא חשובה לו. אז, זה הכל.
יצאנו מהמקום בלב כבד.
הילדים הגדולים היו בחצר. חלק התנדנדו, חלק ירדו מהמגלשה, ועוד שניים שיחקו על הספסל.
הבטתי בהם, והתחלתי להבין מה חסר כאן.
החצר הייתה שקטה. מה שרועי שלי עושה צעקות, שמחה. הילדים האלה רק מדברים בשקט, בלי צחוק אמיתי. הם נראים כמו מבוגרים קטנים, שהחיים אילצו אותם להתבגר מוקדם.
פניתי למירי, עיניה מלאות דמעות שוב הדמעות האלו, כל כך הרבה סיבות.
פתאום שקט נשבר ב-“אמא!”, כל הילדים הסתובבו יחד. ילדה קטנה בכובע עם פומפון רצה אלינו.
אמא, אמא!!! צעקה. אני פה!!!
היא חיבקה את רגליה של מירי, ובכתה בכאב כזה, שגם לי עלו דמעות.
תמר, מתוקה! רצה אלינו המטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל היא סירבה, והחזיקה את מירי בכל הכוח.
בסוף, מטפלת הוציאה שוקולד והביאה אותה אל תוך הבית, ואנחנו ברחנו מהר משם.
בדרך חזרה, שתיקה. מירי רעדה, וידי רעדו גם, כמו הידיים של דוד שמואלי.
עצרתי בקצה הרחוב כדי להירגע.
מירי הצביעה לעבר חנות סמוכה.
בלי להחליף מילה, יצאנו יחד, אוחזים ידיים, ונכנסו לחנות “צעצועי ירושלים” לקנות בובה ושמלה ורודה.
לתמר שלנו מגיע להיות הכי יפה.
החיים לפעמים מבלבלים, אבל אפשר ללמוד מהם שכול ילד זקוק רק לדבר אחד משפחה חמה ואוהבת, גם אם היא קטנה.
