התקשרות מן העבר
בבוקר שושנה כהן התעוררה והבינה שהשעון שבכניסה נחלש. המחוגים קפאו על חמש ופחות. היא ניערה ברעש, קרבה לאוזנה רק שקט. “סוללה?” חשבה. או אולי סימן. אבל סימן של מה? כל מה שהיה אמור לקרות בחייה כבר קרה. הילדים גדלו ונטסו מהקן. בעלה, בר ה’ חיי, חזר בריא, אך הוא כבר חמישי ימים מתארח אצל חבר ותיק בכפר קיבוץ. הבדידות, שלכאורה הכירה כבר, הפכה באותן דקות בוקר לכורכוש רועש וחומרי.
היא הכינה קפה, ועיניה נפלתי על קופסה עם גלויות ישנות שהוציאה מהמדף העליון ביום שלפני, במטרה לסדר. שושנה שלפה בקפידה מעטפה מצהיב. בפנים לא הייתה גלויה אלא מכתב בכתב עדין, כמעט ילדי. “שושנה היקרה! מזל טוב ליום הולדתך ואיחולים” אחריו ברכות רגילות, אך לבה רעד כשקראה את החתימה: “שלך תמיד, אורי”.
אורי לוי. אהבתה מהאוניברסיטה, האיש שעליו היא הייתה מוכנה להתחתן, אך גורלות פוצצו בכיוון אחר. הוא עבר לראשון לציון כדי לטפל בסבתו. המכתבים הפכו לדלים, ולבסוף נעלמו. היא פגשה אחר, נישאה, ילדה. על אורי לא חשבה שלושים שנה, הוא הפך לרוח מאחורי גב המוזיקה של תקופה אחרת, בלתי קשור לה.
עכשיו, עם המכתב בידה, היא חשה צער חד. לא על הדרך שלא נלכה חייה אהבה. אלא על חוט חשוב שנקרע אז והתרקק באוויר, לא פתור. מה איתו? חי?
המחשבה נראתה לשונה, נולדה משקט הבוקר והשעון הקפוא. היא הניחה את המכתב, גמעה את הקפה והמשיכה לנקות. אך דמותו של אורי לא נעלמה. היא נזכרה בטיול בפארק סתיו, איך הוא קרא לה שירי ריבק שלא הבינה, רק נעמדה לה לשמוע קולו.
היום עבר במצב מתעתע, מדיטטיבי. סידרה חדרים, חיפשה תמונות ישנות, מכתבים, חפצים זעירים. השעון בדלת הקלחת התבונן בה בדממה.
מחר קנתה סוללה והכניסה אותה לשעון. המחוגים רטטו והחלו לזוז. “טיק-טק”, צליל מוכר מילא את הכניסה. באותו רגע צלצלה הטלפון.
שושנה? נשמע קול מוכר כמעט מצפון החלום. זה אורי. סליחה על ההפרעה, אני לא יודע איך להסביר. אתמול חשבתי עלייך כל היום, רעיון מתגבר. מצאתי את המספר שלך דרך מכרים משותפים אתה בטח שכחת אותי לגמרי.
היא נשתקה, מביטה בשעון שעכשיו רץ בביטחון. היא לא שכחה. רק הסתרה עמוק, כמו שמסתירים מה שיקר ובלתי נדרש. ועכשיו הוא חזר. לא כדי לשנות הכל, אלא כדי לשים נקודה. או שלושה נקודות.
אני זוכרת אותך, אורי, היא לחשה. אתמול קראתי שוב את מכתבך.
קולו מהצד השני של הקו נענה בשתיקה מופתעת.
אי אפשר לחש. את יודעת, אתמול מצאתי תמונה משותפת שלנו על גדת המעבר. שם היינו
הם דיברו יותר משעה. הוא גר שלוש שעות מש”שקף”, יש לו בת בוגרת ונכד קטן. אשתו נפטרה לפני חמש שנים.
הסכימו להיפגש. רק לכוס קפה, לשיחה.
שושנה תיזמה את השיחה, ניגשה לחלון. גשם טפטף על החלון, מרחף באבק. לא ידעה מה יקרה. שום דבר לא נשבר, שום דבר לא נפל. רק השעון הקרה קם למרדף והזמן בחייה המוסדר הפך לחרוז עדין של טיק-טק חדש.
היא לא תכננה דבר. לא הלכה לדמיין את המפגש חששה מבזיקת עיניים, מפחד להטעות את הציפיות שלה. חייתה כמה ימים במצב רועד, כמו שהולכת על קרח אביבי דק, מרגישה איך הוא מתפתל תחת הרגליים, מבטיח שבפעם הבאה יישבר.
בעלה חזר מהקיבוץ שרויה, ריח שמש וגריל, מספר על דיג ותיקון סאונה. היא הנהנה, מחייכת, מציבה ח soup על השולחן, ולפעמים רואה אותו מבחוץ, על פניו הידידותיים, על ידיו המוחזקים במוטה או במזלג. חשבה: “זה הוא, בעלי. האדם שחלקתי איתו חיים”. ובפינה, מעבר לדלת, מצא חיים אחרים רוח של פעם, של גבר זקן בקול מהעבר.
ביום הפגישה לבשה שמלת חולצה בצבע בז’, הפשוטה שהבעלה תמיד אמר שהיא נראית טוב בה. לא השתמשה באיפור זוהר רק קו ריסים עדין. “למה?” שאלתה את עצמה. “להוכיח לו שהזמן חסה עליי? או לעצמי?”
הקפה נבחר במקום שקט, לא במרכז, נאהב עם שולחנות קטנים וריח של מאפה טרי. היא נכנסה והבחינה בו מיד. הוא ישב ליד החלון, מעונן במפית, מביט בכוסו. באותו רגע היא הכירה אותו. לא הנער עם הגיטרה, אלא היום, עם קמטוטי הפנים והידיים שכבר לא צעירות. הוא הרים את מבטו אליה, קם, ועיניים שלו הביעו לא שמחה של הכרה, אלא פחד שקט: “אתה זה?”
שושנה, אמר, וקולו רועד.
אורי, ענתה, והיישב מולו, כי הרגליים כיוונו לים.
הדקות הראשונות היו ריקות: מזג האוויר, הדרך, שינוי העיר. הוא נודע שהיא הגיעה כמו למבחן, החליפה חולצה שלוש פעמים. היא חייכה, והקרח המשיך להמיס.
לאחר מכן זיכרונות חזרו. תחילה סקרנים, כמו לטעום מים, אחר כך נועזים יותר. צחקו על אירועים מצחיקים משנות הלימודים שהיו בעבר טראומה, והיום נראו כקומדיה. נזכרו במרצה לפיסיקה מבית ספר שמפחדו ממנו, ובטירוף של הלילה ברחוב תל אביב.
רק כשסיימו קפה והכוסות חדשות נעמדו על השולחן, נחתה הפסיקה. אותה שהייתה אמורה לשאת את המילים החשובות.
איכזבתי הרבה, הוא אמר, מבלי להביט בה, מסובב צלחת. שלא לקחתי אותך איתי. שלא דרשתי. חשבתי שאני עושה נכון, נותן לנו זמן. אבל הזמן… לא היה בצד שלנו.
היא נשתקה. מה היא יכולה לומר? לציין שהיא גם איכזבה? זה היה שקר. מפה הצמחה חייה, עם בעל, ילדים, שמחות ועצבות. להתאכזב היה לבטל את הכול.
אל תתחרט, אורי, היא לוחשת. הכל היה נכון. היינו צעירים וטיפשים. אם הייתי נוהגת, אולי אחרי חודש היינו מתווכחים לגמרי. היית עבורי גבר שגנב לי את החיים במרכז, ואני בשבילך רק משקולת ליד סבתא.
הוא הרים מבטו אליה, מלא הפתעה וברור עצוב.
אתה חושב כך?
בטוחה בזה. אידיאליזנו את העבר, אורי. התאהבנו לא באחד לשני, אלא בזיכרונות שלנו, באותם שני נערים שכבר אינם.
הוא נשען על גב הכסא ונשף. הנשיפה הייתה מוזרה מופתעת ומרוצה בו זמנית.
תמיד היית חכמה יותר, הוא אמר. באתי כאן לא יודע למה. עם תקווה לניסים, אולי. לראות אחד את השני והזמן יתפנה.
הזמן לא נעלם, היא חייכה בעדינות. הוא פשוט קיים. והיה שלנו. וזה יפה. עכשיו הוא שונה.
יצאו מהקפה יחד, הוא ליווה אותה עד למכונית.
תודה, הוא אמר. על שהגעת. ועל האמת.
תודה לך, היא השיבה. על שמצאת. היה לי צורך לדעת.
הוא הניד ראשו, ואז רגישות, הושיט לה את ידו. היא לוחשת אותו חם, חזק, ממשי. ושחררה.
במרוץ הביתה, היא צפתה ברחובות שבהם רצה כשהייתה צעירה וחסרת תכלית. כלום לא השתנה, וכלום השתנה. לא הרגישה עצב, לא ריקנות. רק שקט פנימי, נוצץ, כמו חדר אחרי שיחה ארוכה, כשכל מה שנאמר נמס והלב קל.
בבית, בעלה צופה בכדורגל. כשהיא נכנסה, כבה קול.
איך היה? שאל בפשטות, בלי “היכן היית?” או “עם מי?”. הוא ידע. היא כבר סיפרה לו אתמול: שהייתה פגישה עם חבר מהקורס שלפני מאה שנה.
אין דבר, היא ענתה. שדיברנו.
טוב? הוא שאל, בעיניים ללא קינאה, רק עניין.
טוב, היא הנהנה. רק זר.
היא הלכה למטבח לשים קנקן תה. מבטה נחת על אגרטל של יסמין שהבעלה קנה בבוקר מהחצר. פרחים סגולים, ריחניים, רטובים במגע. היא נגעה בעלים הקרירים וההזיתים.
בעלה נכנס, חיבק אותה מאחורה והניח את סנטרו ברגליה.
אני אוהב אותך, אמר בפשטות, כאילו מודיע על גשם מחר.
אני יודעת, היא ענתה, עוצמת עיניים. ואני גם.
היא הבינה שהשעון בדלת הקלחת קפא לא כדי להחזיר את העבר, אלא כדי לאשר את ההווה. כדי להראות: כל מה שהיה דרוש. וכל מה שיש הוא המקום היחיד הנכון ביקום.
לא שמעה עוד טיק-טק, אבל ידעה עתה הם פועמים במדויק.
