שידוך לפי לוח זמנים
פעם, לפני שנים אחדות, כשהייתי צעירה וטרודה, מצאתי את עצמי עוסקת עד מאוחר במשרד במרכז תל אביב, בין תלושי שכר, מסמכים ודוחות בגובה בימת תיאטרון “הבימה”. קראו לי רננה כהן. העולם רחש מסביב, אך בחדרי השררו שקט וענייניות, רק לעיתים נשמעו צחוקים מהחדר הסמוך או נקישות על המקלדת. קרני השמש חדרו דרך התריסים ויצרו פסים צהובים על שולחן עבודתי.
ואז, לפתע, טלפון. הצג מראה “אמא”. זה היה מוזר אמא התקשרה רק בערב, תמיד אחרי סיום עבודתה כרכזת חוגים בבית הספר “שמיר”. השעה שלוש בלבד. ליבי נדרךאולי קרה משהו?
לחצתי על הכפתור, מצמידה את הנייד לאוזן.
“רננה, מתוקה, את יכולה לבוא מיד? זה דחוף מאוד!” שמעתי את קולה הרועד של אמא, רעד שזיהיתי מיד. פתאום כל המסמכים נראו חסרי חשיבות. “קרה משהו? את מרגישה טוב?” שאלתי בסף קול שקט, אבל מבפנים כבר סערתי.
“אני בסדר, אל תיבהלי. פשוט… את צריכה להגיע. חייבות לדבר. זה חשוב,” ענתה מהר.
בלי לשאול בשנית, סגרתי את המחשב, אספתי את המסמכים, חטפתי את התיק והזדרזתי אל ראש הצוות שלי, הסברתי איך אמא נשמעת ולא הוסיף דבר. הוא הבין ונתן לי ללכת. כשיצאתי מהמשרד, הזמנתי מונית דרך האפליקציה. בזמן שחיכיתי בחוץ, קראתי לאמא לבדוק אם להביא משהו, היא ענתה בקצרה: “שום דבר, רק תבואי”.
כשהגעתי לרחוב יפו, כמעט רצה, שאלות חגו בראשיאולי פיטרו אותה? אולי קרה משהו לדודה תקווה? הספקות לא פסקו, הלב גועש דאגות.
המונית עצרה מול הבית הישן בקרית שלום. שלפתי את הארנק, שילמתי חמישים וחמשה שקלים, וטסתי במדרגות אל הדירה בקומה השנייה. אבל אמא פתחה לי את הדלת רגע לפני שהספקתי להכניס את המפתח למנעול.
“סוף סוף! בואי מהר,” היא תפסה אותי ביד, מושכת פנימה.
כבר בכניסה אפף אותי ריח עוגת חמאה ונילאות לאירועים מיוחדים בביתנו. כנראה חגיגה, אך קולה של אמא הבהיר שלא מדובר במסיבת הפתעה. חלצתי נעליים ונכנסתי לסלון. ואז קפאתי במקום.
מאחורי שולחן עגול, מכוסה מפת לבנה מהודרת, ישב נתי, בן של אמא רבקה, הידועה כידידת ליבה של אמא עוד מתקופת תנועת הנוער. נתי היה בעיני ילד מגושם, עיקש, שתמיד שופך את השתייה ומסתבך במילים. גם עכשיו הוא חייך במבוכה, משחק בשרוול החולצה שלו.
לצידו ישבה רבקה, מוקפת אור של שמחה, כאילו זו חתונה. פניה קרנו אושר.
“היי רננה,” נתי קם ומנסה להישמע בטוח. “לא התראינו מזמן”.
“נכון, ועדיף היה שזה היה לוקח אפילו עוד קצת,” מלמלתי, מסלימה ידיי על חזי. פניתי אל אמא: “למה קראת לי דחוף? באמצע יום עבודה”. אמא התעלמה מהחדות בקולי, מסדרת מחדש את מפת השולחן.
“חשבנו אני ורבקה… את ונתי מכירים מהגן. שניכם כבר בוגרים, מוצלחים…”
“ומה יוצא לי מזה?” חתכתי, “עזבתי עבודה, פגעתי בעבודה של אחריםבשביל מה?”
רבקה התפרצה: “נתי התקדם, עבודה טובה, דירה משלו…”
“רק רצינו שתדברו”, אמא חייכה חיוך שנבלע במבוכה.
באותו הרגע הלב התכווץ בתוכי. שוב נסיונות השידוך שלה. “אמא, אני מעריכה את הדאגה, אבל אני אחליט עם מי לדבר. אין טעם בכל הפארסה הזו”.
נתי הסמיק, שיחק בכפתורי החולצה. “רננה, אולי תתני הזדמנות? פעם הסתדרנו לא רע… את בחורה מקסימה, וגם אני לא רע כל כך…”
“לא יקרה. מעולם לא היית בשבילי מישהו רלוונטי,” עניתי ישירות, היישר לעיניו. “לא עכשיו, ולא אף פעם. אתה טוב אבל לא בשבילי”.
נתי השפיל עיניים. “אבל… אולי תנסי? אני כן רוצה…”
“אני לא הולכת לשקר. זה חייב לבוא מהלב, לא מהחלטה טכנית של שתי משפחות”.
באוויר הסמיך אמא ניסתה עוד, “חכי, נדבר אחרי שיתפזרו”
“די, אמא”, הרצינות ניצחה את הדמעות בעיניי. “אם את רוצה לדבר באמתאז נדבר אחר כך, בלי הפקות. עכשיו אני חייבת לחזור. אל תעשי לי את זה שוב, טוב? הדאגת אותי לחינם”.
יצאתי לרחוב, מציצה לשמיים. היה היום שאחרי גשם, ועננים כסופים נמלטו אל קצה האופק. נשמתי עמוק. עוד נסיון שידוך, עוד תסכול. האם אמא לעולם לא תבין שאני לא זקוקה לבחור שנאחז באמא שלו בשביל אפילו לנהל שיחה פשוטה?
עברתי דרך גן ציבורי קטן, בדיוק בשביל שמוביל מהילדות. ראיתי נשים עגלות, ילדים שרצים אחרי כדור, זוגות מבוגרים שמשוחחים בשקט על ספסל. מחשבותי נדדוכמה חשוב להאמין בעצמך, לא לתת לחיים שלך להיות סיפור של מישהו אחר.
הטלפון רעד בכיס: “אמא”.
“מדוע עזבת ככה?” היא שאלה, קול פגוע.
“אני לא אתחתן עם מישהו רק כי את ורבקה חברות טובות,” עניתי. “שידוך זה לא מתנה, זה החיים שלי”.
“אך רק להכיר, לא להתחתן מיד!” קולה התרכך, “הוא בחור טוב, עובד, מסודר…”
“יכול להיות נהדר, אבל זה לא אומר שהוא בשבילי,” אמרתי, מתיישבת על הספסל.
“אז מי כן?” היא נשמעה מותשת, כאילו דיברנו על זה שוב ושוב. “שלוש שנים את לבד. מה את מחפשת?”
“אני לא מחפשת”, עניתי בישירות. “אני רוצה לבחור בעצמי, לא שיידוך שלכן יהיה המסגרת”.
“אבל העבודה, והבית, ואוכל לבדאת לא רואה אף אחד חוץ מעמיתים!”
“אני מאושרת ככה, אמא. זו הבחירה שליהעבודה, השקט, החברים שלי”.
שקט. אחר כך, כמעט בלחישה, היא הודתה: “סליחה, פשוט דאגתי… אני מפחדת שתהיי לבד כשאנחנו נזדקן”.
“אני מבינה, אמא. ואת יקרה לי בדיוק בגלל זה. פשוט, אל תפתיעי אותי עוד ככהאני עלולה לחשוב שקרה משהו גרוע הרבה יותר”.
“אני מבטיחה,” ענתה, ויכולתי לדמיין את החיוך שנמתח על פניה.
“ואם באמת אתחיל במשהו רציניאת תהיי הראשונה לדעת”.
“בטח, בטח”, צחקה בעדינות.
קמתי, יישרתי את התיק, והמשכתי. העננים פינו דרך לשמש, רחובות תל אביב שטופי זהב, מרחוק נישא צחוק נעים של צעירות שחולפות על פניי, רץ חולצה צהובה נעצר לשתות מים מכל. כל העיר חיה וגדשה תשומת לב. כמה הזדמנויות, כמה פגישות אקראיות מפגיש הרגע.
בימים שאחר כך עטפתי את עצמי בעבודה במשרד יחסי הציבור. הייתה השקה גדולה של לקוחנשאבתי לתוך פרויקט. קמים מוקדם, מסיימים מאוחר, מארגנים, מבקרים, טלפונים, תה ועוגיות כפיצוי בלילות לבנים. כל ערב שבה מותשת לדירה הקטנה שלי ביפו, רק צרור כוכבים מאירים את החלון.
אך לעיתים, בייחוד כשכביתו השתתק ולילה ירד, חזר בי הד קלוש של השיחה עם אמא. צרב קל של כאב. כבר לא היה בי קמצוץ של ספק: טוב שאמרתי את שלי, טוב שעמדתי על דעתי, גם במחיר מבוכה.
ואז, בבוקר שישי אחד, קיבלתי מייל ממאיה מהמשרד: “יום הולדת קטן בקפה גרדרובה. תבואי! יהיו חבר’ה מעולים.” בהתחלה היססתי: הרי לא הייתי באירועים חברתיים הרבה זמן. ואז אמרתי לעצמי, למה לא?
הקפה היה ברחוב בן-יהודה, פינה חמימה של פסטורליה, קירות לבנים, עץ וריח של קפה טוב. המקום היה מלא. חגגנו, צחקנו, דיברתי עם אנשים שונים, ואז הופיע מולי בחור חייכןאילון.
“את רננה? אני אילון, עובד עם מאיה,” הושיט יד בלבביות.
“עובדת על פרויקט עם ‘גלובאלקום’, נכון?” התפלא שידע.
“כן, ואיפה אתה?” שאלתי.
“במחלקת נתונים. האמת שסייעתי לחישובים שלכן…”
התגלגלנו בין נושאים. אילון היה אינטיליגנטי, פתוח, וידע להקשיב. הוא לא ניסה להרשים, רק להיות, ואיכשהו חזרתי לצחוק בלי מאמץ, גם כשדיברנו שטויות.
מאוחר יותר, כשבחוץ כבר היה חושך, הציע: “נלך שנייה החוצה, רועש כאן.” ירדנו למדרכה, צופים בכביש הראשירמזורים, אוטובוסים, ענפי עצים נעים ברוח ערב.
“מעניין אותימה את אוהבת מחוץ לעבודה?” שאל וחייך.
“לטייל בחוף, לקרוא, סרט טוב אם יש. ואתה?”
“לטייל, להכיר מקומות. הייתי בטיול מטורף בדרום לפני שנה. מדהים. המדבר, השקט, שביל ישראל, אנשים מארחים לארוחת ערב כאילו אנו משפחה ישנה,” עיניים בורקות.
ספר, והתגלגלנו מעולם לעולם, מגלים עניין פשוט, סקרנות נעימה במשהו שונה.
“אולי בשנה הבאה נטייל יחד?” זרק פתאום, מצמץ קלות, חיוך במבטו.
צחקתי מקרב הלב, “מפתיע”.
“אבל אמיתי. מעניין לי איתך. רוצה להכיר אותך באמת”.
“הולך, רק לאט,” חייכתי בחזרה.
“בשמחה. רוצה קפה מחר בערב? בלי מחויבויות.”
“כן,” הרגשתי חום בלב. “נתראה.”
כשחזרתי הביתה, עוד טרם הספקתי להתיישב, צלצל הטלפון: “אמא”.
“היי רננה, נואיך עבר הערב?” שאלה בזהירות מתוחה.
“חיובי!” עניתי בחיוך, “הייתי ביום הולדת, הכרתי בחורבחור עצמאי, לא כזה שרץ מיד לאמא…”
שקט. ואז צחוק עדין מצידה: “אז אולי דאגתי לשווא?”
“אל תדאגי. כל מה שצריך זה לבחור בעצמי, בקצב שלי. אפשר להפסיק עם התמונות קבוצתיות והשידוכים לא רצויים”.
“באמת אוהבת אותך, רננה.”
“גם אני,” עניתי.
הטלפון נח על השולחן. השלווים העירוניים נשאו משב רוח קל דרך החלון. אורות תל אביב ריצדוצהוב חם, אודם, לבן עדין. במקום בתוכי נרגעה הסערה. העולם התקדם בקצבו, אחר הצהריים לחיים מלאי הפתעות, ואני ישבתי בסלון, צופה מהצד בגורל שנרקם מבלי שאף אחד יוכל לכוף אותו לרצונו. היום ידעתיאני נתיב לעצמי.
