שיבולים
לפני כעשרים וחמש שנה, כשהייתי עוד צעירה ולא מנוסה, הרופא המשפחתי, חרף כל מחאותיי, שלח אותי לאשפוז במחלקה הפנימית. הייתי אז בת עשרים ושלוש, ובעלי, דניאל, היה בן עשרים ושש. דניאל עבד כמהנדס במשרד תכנון, ואני בדיוק סיימתי לימודים באוניברסיטה. היינו נשואים שנתיים, וילדים עוד לא היו בתוכניותינו בגדים לתינוקות לא עניינו אותנו בשלב ההוא.
חשבתי על עצמי כאישה למופת, כמעט בלי מגרעות ותמיד בחנתי את דניאל וכל פעם מחדש מצאתי בו עוד ועוד חסרונות. לא אהבתי, למשל, שהוא מקדיש יותר מדי זמן לאופנוע שלו במקום לי. הייתי בטוחה שאצליח לשנות בו את מה שמפריע לי, אבל התברר שהייתי זו שצריכה להשתנות.
לאחר תקופת מבחנים מתישה, הגוף שלי קרס הבטן כאבה בעוצמה, היו לי בחילות ולא הצלחתי לשתות או לאכול כלום.
“ילדה שלי,” אמר לי דוקטור שמואל, עם שיערו הלבן ומשקפיו העבים, “את צריכה לשמור על הבריאות כבר בגיל צעיר, ואל תתווכחי איתי, מרים. את חייבת לעבור בדיקות יסודיות ולקבל טיפול נאות. מכאן והלאה התיקים עוברות לידיים של הקולגות המוערכים עליי.”
הרופא הניח בידי טופס אשפוז, ואני, דומעת ומנפנפת את הדמעות, התחלתי בסידורי הקבלה לבית החולים.
במחלקה היינו ארבע: שתי נשים בערך בנות חמישים, זקנה קטנטנה במטפחת בד לבנה עם נקודות, ואני. שמה של הזקנה היה דבורה שפרבר את שמות שתי הנשים האחרות כבר שכחתי.
לא היה לי חשק לדבר עם אף אחת הייתי כעוסה על כל העולם, במיוחד על בעלי שחשבתי שמעדיף להיפטר ממני ולא התעקש שיטפלו בי בבית ולא בבית החולים.
שכבתי על מיטה מתכתית צרה, התכרבלתי אל הקיר ורחמתי על עצמי, מלאת תלונות על הכול.
“תקחי את הקופסאות שלך, לא אוכלת את זה,” הייתי אומרת לדניאל בכל פעם שטרח להביא לי אוכל.
“מרים, הרופא אמר שדג ים מאוד בריא עבורך במיוחד עכשיו,” היה דניאל עונה בעדינות, “לפחות תנסי, בבקשה, ובקשה תאכלי קצת תפוח אדמה.”
“די עם זה, אני לא רוצה שום דבר! תרדוף ברחוב אחרי חתולים, אולי הם יאכלו את השטויות האלו.”
דניאל היה נאנח ויוצא עצוב. רציתי להכאיב לו עוד, ונהגתי להטיח בו מילות עלבון.
“אל תבוא אליי יותר,” כך סיימתי כל ביקור.
ולמרות הכול, דניאל הגיע אליי יום-יום, בבוקר לפני ובערב אחרי העבודה, מתעלם מהתפרצויותיי. תמיד המתין לי על השידה אוכל טרי שהוא בעצמו בישל, בסירים עטופים בשמיכה עבה כדי שלא יתקררו. לא הערכתי אז את הדאגה והאהבה שלו.
התרופות והטיפולים שקיבלתי לא עזרו נחלשתי מאוד, לחיי שקעו וכתמים כהים התנחלו מתחת לעיניי. אחרי סדרת בדיקות קיבלתי אבחנה: דלקת קיבה כרונית. מחלה לא קשה במיוחד, תאמרו? בשבילי זה היה מבחן חיים.
לאחר כל הטיפולים שכבתי על המיטה, מביטה לנקודה ריקה איש לא ניגש, כי הקרנתי נגטיביות. הבנתי זאת, אבל לא הצלחתי להשתלט על עצמי.
יום אחד, שתי הנשים עזבו ללילה לביתן ונשארתי לבד עם דבורה שפרבר.
“לא ישנה, מרים?” שאלה בשקט דבורה.
“לא מצליחה, הבטן הורגת אותי,” עניתי והסתובבתי.
“את יודעת, מרים,” המשיכה דבורה, “אני מגיעה לכאן שלוש פעמים בשנה פשוט כטיפול מונע. יש לי, כמו שלך, דלקת קיבה אפשר בהחלט להתמודד גם מהבית.”
“את מתכוונת להרצות לי על תזונה נכונה?” לחשתי בכעס, “אל תטרחי.”
“את לא מבינה אותי נכון, מרים,” ענתה דבורה בענווה, “לא כאן כדי לחנך אותך. בעצם, את מזכירה לי את עצמי… גם אני פעם הייתי בדיוק כזאת קוצנית ועקשנית, לפני חמישים וחמש שנים.”
התחלתי להקשיב לה, התהפכתי לעברה. דבורה ישבה על המיטה, עיניה התכולות זורחות מתוך גופה הקטן והשברירי בקע חום בל יתואר.
נזכרתי שתמיד באים אליה מבקרים מהמקלחות ומהמטבח, מהחדרים הסמוכים מדברים, פורקים דברים מהלב. היא רק מקשיבה בשקט, מהנהנת, לפעמים אומרת כמה מילים בשקט, והם תמיד עונים ‘כן’, מודים לה, לעיתים יוצאים עם דמעות, לעיתים עם חיוך.
ולפני השחרור, מביאים לה מתנות קטנות עוגיות, לבן, קופסת מרשמלו יקרה, מחית ירקות לתינוקות, שוקולדים. דבורה תמיד מודה בחום ומחבקת. ואז מנגבת את העיניים עם מטפחת הבד שלה.
“מרים, אם בא לך להקשיב, אספר לך סיפור אמיתי מתוך חיי,” חייכה דבורה.
חיכיתי בקוצר רוח. היא סימנה לי לגשת לקופסה עטופה בשמיכה מרק עם קציצות, הפצירה בי לאכול. הפעם, טעמתי בלי להיגעל, ומיד חשתי הקלה לראשונה מזה זמן רב, כאב הבטן דעך!
“אוכל טעים, נכון?” שאלה דבורה.
“מאוד,” עניתי.
“אל תעמיסי מיד תאכלי מעט, בהדרגה הגוף שלך יחלים, ותלמדי לכבד אחרים, במיוחד את בעלך. הוא דואג לך מהלב. אל תדחפי אותו ואל תהיי עקשנית. אבל די דיברנו עלייך עכשיו תורך להקשיב.”
דבורה לגם תה מכוס אלומיניום, טבלה בה פרוסת לחם עם צימוקים.
“גדלתי בבית עם שבעה ילדים. אחי הבכור מת בילדות ממחלה, אחותי הצעירה מתה מטיפוס. אבא עבד בבית מלאכה, אמא תפרה בגדים וניהלה את הבית כל מי שגר אז בשכונה התהלך בבגדים שהיא תפרה.
הייתי תלמידה טובה ואהבתי לקרוא. אחרי התיכון למדתי בסמינר למורים, וחזרתי ללמד במושב. בחורים מהסביבה הציעו לי נישואין כולם נדחו.”
‘יהודית,’ הייתי אומרת לאמא, ‘מה פתאום יצחק? סייס? מי רוצה בעל מלוכלך? ואהרון שיכור, מנחם נגן קלרינט יום כולו בחפלות, אורי רועה צאן שלא יודע קרוא וכתוב! עם מי אדבר? עדיף לי להישאר רווקה כל החיים!’
ההורים ניסו, אבל לא הצליחו לשכנע אותי.
יום אחד, הגיע אלינו למושב ניר, מנהל בית ספר חדש מהעיר גובה, חתיך, עיניים כחולות. הוא שבה את לבי; כולם אהבו אותו, עזר לכל תלמיד אחרי הלימודים ללא תשלום. התחתנו.
אמא המשיכה להזהיר ‘יהודית, אל תראי לבעלך את האופי שלך, תהיי נעימה.’ אבל אני, הכל בדרכי.
עבדנו יחד בבית הספר. בתנו הבכורה, יעל, נולדה חלשה, הייתה לה מחלה בלב איבדנו אותה בגיל אחת עשרה, ערב מלחמת השחרור. בתנו השנייה, חמדה, דמתה כל כך לאבא שלה חכמה, יפה, מוכשרת.
ניר הרבה לנסוע לעיר בעניינים, תמיד היה מחזיר לי בד מלאכות ומבדים. אמא תפרה לי בגדים וכמובן, התלוננתי: פעם הצבע לא מתאים, פעם הדוגמה נראית מיושנת. שום דבר לא סיפק אותי.
בשנת 1933 הגיעה תקופת רעב קשה. בראשית כל חודש חלקנו מזון לשלושים מנות ככה חייבים לשרוד. מעולם לא השלכתי גרעיני דלעת או אבטיח ערכם כמו זהב. ליום שלם: שתיים-שלוש תפוחי אדמה, מעט חיטה, בצל, גזר. הייתי קושרת הכל במטפחת ומחביאה היטב, כדי שלא נבזבז באבן אחת. היו משפחות שסיימו הכול מיד ומהר מאוד התחילו לרעוב.
מאחורי המושב נפרשה שדה חיטה, שנשמר גם ביום וגם בלילה. הפיתוי לקחת מעט שיבולים היה אדיר, אך הפחד להיתפס עצום.
פעם אחת, בלילה, החלטנו ניר ואני לנסות לאסוף שיבולים היינו רעבים והילדים בכו מרעב, לא יכולנו לשאת את זה עוד. התגנבנו חרישית מהגינה אל השדה, והתחלנו ללקט. פתאום שמענו פרסות השומר הגיע! מיהרנו להסתתר בין שיחי הסמבוסק, השארנו את כל מה שאספנו על הקרקע.
חזרנו בידיים ריקות. רק בבית גיליתי שהחצאית איננה נשרתה ממני כשניסיתי לכסות את השיבולים בפרחים! ממש ראיתי בעיני רוחי איך השכן מזהה את הבגד שלי ודואג להסגיר אותי למשטרה.
הצעקות שלי העירו את הילדים. יבבנו שלושתנו. “די! שקט!” אמר ניר. “רוצי למיטה. מחר אמצא אותה.”
קשה לשחזר את הלילה ההוא. פחדתי להיזרק לכלא, לראות את ילדיי כיתומים. בבוקר, כמו שהבטיח, ניר מצא את החצאית וחזר.
מאז כיבדתי אותו אחרת ההערכה אליו גאתה, והוא היה ראוי לה. לא נשארה בי יותר מרירות או חוסר סיפוק.
“מה קרה אחר כך?” שאלתי.
“שרדנו בקושי, קיבלנו מעט מזון. ב-1941 פרצה המלחמה, ניר התנדב לצבא, ונשארתי עם חמדה. כעבור זמן קצר נכבשה ניר בידי הגרמנים. על כך שסירבתי לשתף פעולה, שרפו את הבית. בתי…,” קולה של דבורה נשבר, “עברצה דברים מחרידים. חמדה לא שרדה. הייתי בהיריון אז איבדתי גם את התינוק. היה לנו להיוולד בן”
שמעתי את דבורה בוכה חרישית. קמתי וחיבקתי אותה בשקט. ככה ישבנו עד הבוקר, מחובקות.
על מה שוחחנו? איני זוכרת. עם בוקר אמרה: “ב-1943 קיבלתי מכתב ניר נעדר, כנראה נהרג. הסתובבתי עם מעט רכושי ביישובי האזור עבדתי כמורה בכל מקום. כשיוצאתי לגמלאות, אספה אותי אחייניתי, תמר, אל דירתה הקטנה בתל אביב. עכשיו אני פה לפעמים בבית החולים מרפאים אותי, ותמר לא צריכה לדאוג. היא אוהבת מתוק, בכל קצבה אני קונה לה משהו קטן והיא פשוט מזהירה לא להשקיע בה.”
הבטתי בה כל כך שברירית אך ידידתית ונדיבה. אחרי כל מה שעברה, עדיין נותנת לאחרים, ולא מתמרמרת. ואני? תמיד מוצאת על מה להתלונן, כשיש לי הכול בעל אהוב, בני משפחתי בחיים.
בהדרגה החלמתי. חזרתי לאכול, הכאב הגיח ונעלם.
שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור, מיכאל, כעבור ארבע שנים ביתנו המיוחלת. קראנו לה דבורה.
מאז נפקחו עיני לראות את דניאל שלי באמת דואג, חרוץ, מלא סבלנות. למדתי להשתנות, להמתיק את הדרישות שלי כלפיו.
ומתי שכעסתי עליו מיד הזכרתי לעצמי את סיפור השיבולים של דבורה שפרבר, ואת אהבת דניאל בזמן מחלתי; גיליתי שכאשר עזרתי לאחרים, נעשיתי מאושרת. אולי כל המחלה באה בגלל האופי הלא נחמד שלי? מה אתן אומרות?
