שיבולים

שיבולים.
בערך לפני עשרים וחמש שנה, כשהייתי צעירה ועדיין לא התבשלתי, רופא המשפחה, על אף כל התחנונים שלי, שלח אותי למחלקה הפנימית.
אז הייתי בת עשרים ושלוש, ובעלי עמי כבר בן עשרים ושש. עמי עבד כמהנדס במשרד תכנון, ואני לקראת סוף הלימודים שלי באוניברסיטה. נשואים שנתיים היינו, ילדים עוד לא היו לנו חיתולים וטיולים פשוט לא נכנסו לתקציב או לתכניות.
חשבתי על עצמי כאישה נכונה ומופתית, כמעט בלי חסרונות. לעומת זאת, בעמי ראיתי מיום ליום יותר ויותר כתמים כהים כמו במראה עקומה. הפריע לי שהוא, לטעמי, משקיע יותר מדי זמן בקטנוע שלו, ולא בי. והייתי בטוחה שאצליח לשנות בו את מה שמרגיז אותי. התברר שטעיתי מי שהייתה צריכה להשתנות הייתי אני.
אחרי תקופת מבחנים קשה, הגוף שלי קרס כאבי בטן חזקים, בחילה, לא מסוגלת לשתות או לאכול.
“ילדה,” אמר לי ד”ר נחום בן-צבי, מבוגר עם שיער כסוף ומשקפי קרן עבים על גשר האף, “שמרי על הבריאות מהנעורים, ובגדים חדשים שווה שתחסכי. אל תתווכחי איתי, יעלי. את חייבת לעבור בירור יסודי וטיפול. זהו, זה, ואם צריך תשחקי על רחמים, אבל אני מרים ידיים. מכאן החברים היקרים שלי ייקחו אחריות.”
הוא העביר לי טופס, ואני, חנוקה מדמעות שלא פסקו, הלכתי להירשם לאשפוז.
בחדר היו ארבע מיטות שתיים תפוסות בנשות חמישים בערך, שלישית בסבתא קטנטנה עם טלית בד לבנה מנוקדת, ואני. את הסבתא קראו שולמית בת-דוד. שמות השתיים האחרות כבר פרחו מזכרוני.
לא רציתי לדבר עם אף אחד הייתי פגועה מהעולם, ובמיוחד מעמי שבטוח רצה להיפטר ממני ולא התעקש שאשתפר בטיפול בבית.
מקופלת ועגולה, עורפתי לאבן קיר, רבצתי על מיטת סורגים צרה, מטביעה את מר גורלי, ומאשימה במחשבותיי את כל הסובבים.
“תיקח את הצנצנות והקופסאות שלך לא אוכל את זה,” רשפתי לעמי, שבא שוב עם שקית אוכל.
“יעלי! אבל הרופא אמר שדג ים מאוד בריא עכשיו! הכנתי לך במיוחד,” ענה בעדינות, “בבקשה רק תנסי. תפוחי אדמה, לפחות כפית…”
“אל תבקש,” אמרתי בכעס, “לא רוצה. את הדג תן לחתולי הרחוב הם גם לא אוכלים דבר כזה…”
עמי נאנח בכובד לב הלך, ואני השפרצתי אחריו מילים קשות, למען יכאיב לו.
“אל תבוא יותר,” הייתי אומרת לו כל פעם.
עמי המשיך לבוא, לפני ואחרי העבודה, מתעלם מבכיינותי. בכל בוקר, על שידת הלילה, חיכה לי אוכל טרי שבישל במו ידיו, עטוף בחום, שמא יתקרר. למרבה הצער, לא הערכתי את סבלנותו או אהבתו.
מתי הספיק להכין כל כך הרבה אוכל? היום אני תוהה, ומבינה כמה קשה היה לו איתי, אך אז זה לא עניין אותי.
גלולות, זריקות ואינפוזיות לא שיפרו את מצבי. רזיתי מאוד, הפנים שקעו לי, עיגולים כהים תחת העיניים. הבדיקות הראו דלקת קיבה כרונית. אולי מחלה לא כל כך חמורה אך לי זו הייתה מבחן אכזרי.
אחרי הטיפולים, הייתי רובצת על מיטתי החרקה, מביטה אל הריק. אף אחת לא פנתה אליי, כי שידרתי גלים שליליים ויש שיאמרו, הדפתי צל כבד. ידעתי זאת אבל לא יכולתי אחרת.
פעם אחת, שתיים מהנשים יצאו לישון בבית, ונשארתי עם שולמית בת-דוד לבד.
“את ערה, יעלי?” לחשה לי הסבתא.
“לא ישנה. כואבת לי הבטן,” עניתי, ופניתי לה גב נוסף.
“את יודעת, יעלה,” המשיכה ברוך, “אני נכנסת לאשפוז כזה שלוש פעמים בשנה סתם, מניעה. דלקת קיבה רגילה, בדיוק כמוך. אפשר היה לשלוט בזה בבית.”
“מה, באת לעשות לי הרצאה על תזונה נכונה?” לחשתי בעצבנות, “אל תבזבזי עלי את הזמן שלך. אני יודעת הכל בעצמי.”
“לא הבנת אותי, יעלה,” ענתה בשקט, “לא רוצה לפגוע בך חלילה. פשוט הזכרת לי את עצמי פעם. הייתי בזמנִי חדה ועוקצנית, בדיוק כמוך.”
בפעם הראשונה באמת הקשבתי לסבתא. היא ישבה על מיטתה, מביטה בי בעיניים תכולות שהיה בהן אור פנימי, חמימות שקטה. היא הִתְבָּרְכָה במבט רך כזה, שתמיד היה סביבה תור של חולים, אורחים וצוות, משתפים ברגשות, והיא פשוט הנהנה והקשיבה, כשמישהו התפרק אמרה בשקט מילה שלווה, ואז הנפשות חייכו, לפעמים בכו, ויצאו קלות מהחדר.
ביציאה, הרעיפו עליה מתנות קטנות קופסה של ביסקוויטים, בקבוק שוקו, קוביית חלבה יקרה, מעדן פרי, שוקולד, סוכריות גומי; כל אחד מה שיש. שולמית בת-דוד הודתה, חיבקה, והעיניים השקופות שלה דמעו.
“יעלה, אם את רוצה לשמוע, אספר לך סיפור מחיי,” אמרה כשפיה מחייך, אם כי עיניה נשארו עצובות, שוכנות יגון עמוק. לרגע, קימטי פניה נעשו חלקים, והיא נראתה כמו ילדה מבוהלת, חסרת הגנה.
“סליחה שהייתי גסת רוח,” עניתי בבלבול, “אני ממש שמחה לשמוע את סיפורך.”
“תאכלי קצת מהמרק עם הקציצות,” הצביעה על הצנצנת.
בהכנעה, לקחתי כפית. כמעט התעוותתי, אבל התאפקתי וגיליתי שלהפתעתי, אחרי הלק הראשון, הכאב נרגע. אכלתי כמעט חצי מהמרק. אפילו היה טעים.
“נו, קשה לרצות אותך? טעים?” שאלה שולמית ברוך.
“כן, מאוד,” מלמלתי.
“אל תאכלי יותר מדי בבת אחת, תני לקיבה שלך להתרגל. תאכלי לאט, לאט, והכל יסתדר. את רק צריכה ללמוד להעריך את הזולת, במיוחד את בעלך. הוא אוהב אותך. אל תדחפי אותו. מספיק עם קשה הראש. תני לי לספר לך משהו על עצמי, משהו שאף פעם לא חלקתי.”
היא השתתקה, ליגמה תה מתה אלומיניום, והרטיבה בו עוגיית ביסקוויט יבשה.
“נולדתי למשפחה מרובת ילדים, שבעה אחים היינו. אחי הבכור, עוזי, נפטר בילדותו משחפת. אחותי הצעירה, מרים, גוועה מטיפוס הייתה קטנה ועדינה. אבא עבד במפעל, אמא עבדה בבית. היא תפרה טוב חצי בני הכפר לבשו את תפריה. אני אהבתי לקרוא, והייתי תלמידה מצטיינת, אחרי גמר תיכון למדתי בסמינר להכשרת מורות. כשחזרתי הביתה, כל הבחורים מהכפר התחילו לחזר אחרי. דחיתי את כולם, לא מספיקה לחייך אליהם אפילו.”
אמרתי פעם אחר פעם לאמא “את מי שלחת? את יגאל הרפתן? שאהיה אישה של רפתן? הוא מסריח מרפת! ואת מאיר הנגן? בחיים לא!”
אמא נאנחה, אבל לא יכלה לכפות עליי דבר.
יום אחד הגיע מנהל בית ספר חדש מירושלים לכפר של ילדותי, מושב שושנים. גבוה, יפה עיניים כחולות, כבש את ליבי מיד. כל תלמידי בית הספר העריצו אותו. טוב לב ושקט, מקשיב לקטנים ולחלשים, נשאר לשבת איתם אחרי שעות. התחתנו.
שולמית קמה, סידרה לי את הכרית והמיכה, והמשיכה.
“אמא תמיד הזהירה היי נחמדה עם בעלך, אל תראי לו את קוצייך, שימי לב למילים שלך. בעלך בן-אדם טוב, תכבדי אותו!”
אני כמובן לא הקשבתי, עשיתי כרצוני.
עבדנו יחד בבית הספר, שלוש שנים לאחר החתונה נולדה בתנו הראשונה, עדי, ילדה חולה עם מום בלב. היא נפטרה בגיל אחת-עשרה, ערב סוף מלחמת העולם השנייה. ביתי השנייה, דגנית, דמתה כל כך לאבא שלה! מוכשרת, יפה וחרוצה, עמי הרבה לנסוע לכנסים בעיר, מביא לי מדי פעם בד נאה, אימי תפרה לי שמלות וחצאיות. הייתי מלכת האופנה במושב! אף אחת לא נראתה כמוני.
אבל תמיד אמרתי לא צבע שאני אוהבת, לא בד שאהבתי. התרעמתי ודרשתי עוד.
בשנת תרצ”ג (1933) התחיל רעב גדול בארץ. חילקנו את המזון בתחילת כל חודש לשלושים חבילות, מספיק בקושי לחודש הבא. עד היום אינני זורקת אפילו גרעיני דלעת או אבטיח.
ביום, לכל המשפחה, היו אולי שלוש תפוחי אדמה, קמצוץ גריסים, בצל, גזר, כפית שומן ברווז וקצת קמח כהה. הייתי קושרת הכל במטפחות ומחביאה מי שאכל את כל האוכל בבת אחת גווע במהרה ברעב, כמו שכנינו.
מול המושב היה שדה חיטה שמור קפדנית, כל לילה פיתוי השיבולים גדל, אך הפחד מעצר גניבת רכוש ציבורי הכריע את הרעב.
יום אחד אני ועמי העזנו לצאת לשדה בלילה רעב עד כלות, הילדים כל הזמן התחננו לאוכל. בלילות חלמתי על לחם חם, שמן זית, תפוחי אדמה צלויים. בבוקר התעוררתי עם בטן ריקה ורעב שורף.
אותו ערב, אחרי שהשכבנו את הבנות, התגנבנו דרך החצר האחורית לשדה.
התחלנו לאסוף שיבולים, ופתאום דהרת סוסות! שומר השדה סייר על טרקטור ישן!
זרקנו הכול ונחבנו בין שיחי הדס וסירה קוצנית. למזלנו, לא גילה אותנו.
חזרנו הביתה בידיים ריקות, ואז שמתי לב החצאית שלי חסרה. כנראה כשפרקתי את השיבולים, היא נפלה. נבהלתי: כולן מכירות את החצאית שלי אם ימצאו אותה, הכלא מובטח.
ממר ייאוש, פרצתי בבכי הילדים התעוררו, הצטרפו לבכי שלי. חיבקתי אותן, נפרדת.
“די, כולם לשכב לישון,” אמר עמי וגער, “נישן. מחר בבוקר אחפש לך את החצאית.”
כל הלילה לא עצמתי עין, רואה את עצמי מאחורי סורג ובריח, את הילדים ליתומים.
עמי חזר מהשדה בבוקר, עם החצאית הוא הציל אותי.
שולמית סיימה לשתות, כיסתה אותי שוב, והמשיכה:
מאז השתניתי נתתי מקום לבעלי, למדתי לתת לו כבוד. לא הרשיתי לעצמי עוד להוציא את לשוני או לזלזל בו.
“ומה קרה הלאה?” שאלתי.
“הלאה? כמעט גווענו ברעב, אך בחסדי שמיים לא מתנו, שרדנו. עם הזמן נהיה קל יותר. במלחמה, עמי התגייס. נשארתי לבד עם דגנית. הכפר נכבש, הבית הוצת את בתי התעללו, והיא לא החזיקה מעמד. הייתי בהריון, איבדתי גם את התינוק. בן היה אמור להיוולד לנו…”
שמעתי את שולמית מייבבת. קמתי וחיבקתי אותה.
ישבנו מחובקות עד שהבוקר צייר זהב על קירות החדר.
על מה דיברנו איני זוכרת.
כבר כשהשמש נשקה לנו ואור הבוקר נכנס, אמרה:
“ב-1943 הגיעה הודעה: עמי נפל ונעדר. אף פעם לא ידעתי איפה קברו. אחרי השחרור, נדדתי בין מושבים, מורה בבתי ספר, גרה בכיתות. בפרישה עברה אליי אחייניתי דירה קטנה, וגם פה בבית חולים נותנים לי טיפול, גם חוסכת לה כמה שקלים. היא אוהבת מתוק, קונה לה כל חודש שוקולד, כמו יהלומים. ולעולם מבקשת אל תקני, אל תבזבזי.”
הבטתי באישה המופלאה ונדהמתי איך נכנסים בכלי גוף רזה ושביר כל כך הרבה עוז, רכות ונדיבות? כל כך הרבה סבל והיא עוד פונה לעזור לאחרים. לו אמרתי זאת, לא הייתה מבינה. ואני? מתלוננת תמיד, כשיש לי הכול: בן זוג אוהב, משפחה.
לאט לאט החלמתי. התחלתי לאכול מעט־מעט, הכאבים נחלשו.
שנה אחרי, נולד לנו בן, מיכאל, ואחרי ארבע שנים בת. קראנו לה בשם שולמית.
מאז, ירדה מעלי העננה, וראיתי פתאום איזה אדם טוב יש לי! עמי דואג, יודע־ידיים, סבלני. למדתי לבלום את התביעות שלי כלפיו!
כשאני מתחילה להתרגז, אני תמיד נזכרת בסיפור שיבולים של שולמית בת-דוד, ובחסדים הקטנים של עמי כשהייתי חולה. ומאז שהתחלתי לעשות גם לאחרים טוב, אני רק נעשית שמחה יותר.
ולפעמים, תוהה: אולי בכלל הייתי חולה רק בגלל האופי הנוקשה שלי? מה דעתך?