שיבולים

שיבולים.

לפני כעשרים וחמש שנה, כשהייתי צעירה ותמימה, הרופא האזורי, על אף כל התנגדותיי, שיבץ אותי במחלקה הפנימית בבית החולים.
באותו זמן הייתי בת עשרים ושלוש, ובעלי יותם היה בן עשרים ושש. יותם עבד כמהנדס במשרד תכנון, ואני הייתי בסוף לימודיי באוניברסיטה. היינו נשואים שנתיים ועוד לא הקמנו משפחה בגדי תינוקות עוד לא נכנסו לתוכניות שלנו.
ראיתי את עצמי כאישה למופת, כמעט ללא חסרונות. אבל דווקא אצל יותם, כמו במראה, התחלתי להבחין מיום ליום בעוד ועוד פגמים. לא אהבתי את זה שהוא, בעיני, מקדיש יותר מדי זמן לווספה שלו ופחות לי. הייתי משוכנעת שאוכל לגרום לו להשתנות במה שמפריע לי. בסוף הסתבר שטעיתי מי שצריכה להשתנות זו אני.

אחרי תקופת מבחנים קשה ומתוחה, הגוף שלי לא עמד בלחץ וכואב לי מאוד הבטן. הייתי סובלת מבחילה ולא הצלחתי לאכול או לשתות דבר.
יקירתי, אמר לי הרופא המבוגר, ד”ר נחום לביא, כשהוא מסדר את משקפיו תשמרי על הבריאות שלך מאז הנעורים, ובגד תשמרי כשהוא חדש. אל תתווכחי איתי, יעל. את חייבת לעבור בדיקות מקיפות ולקבל טיפול מטיב. די, לא אגיד יותר, אני סומך על הקולגות שלי שיטפלו בך.

הוא נתן לי הפניה, ואני בוכייה הלכתי להירשם לאשפוז.

בחדר היו עוד שלוש נשים שתי נשים בסביבות החמישים וסבתא קטנה עם כיסוי ראש בדגמים עגולים. את הסבתא קראו רבקה לוי, ואת שמות השתיים האחרות שכחתי עם הזמן.
לא היה לי חשק לדבר עם אף אחת הייתי מאוכזבת מהעולם, במיוחד מבעלי שאז חשבתי שרוצה להיפטר ממני ולא התעקש שאהיה במעקב בבית ולא באשפוז.

שכבתי על המיטה הצרה, עם רגליים מקופלות לבטן, הפניתי גב לכולם, וטיבלתי במרירות, מאשימה את כל העולם בצרה שלי.
קחי את הקופסאות והצנצנות שלך, אמרתי ליותם בכל פעם שהביא לי אוכל.
יעלי, ד”ר נחום אמר שדג ים מאוד חשוב עכשיו, וליד זה הבאתי גם קצת תפוחי אדמה רק תנסי, טרחתי בשבילך.
אל תנסה. תן את הדג לחתולי הרחוב. בעצם, גם הם לא יאכלו גועל כזה עניתי בעצבים.
יותם נאנח ויצא, ואני בכוונה אמרתי מילים פוגעות.

אבל יותם המשיך להגיע אליי לפני ואחרי העבודה, מתעלם מהתלונות שלי. כל בוקר השאיר לי אוכל חם וטרי, עטוף היטב בשמיכת פלנל, שאוכל ליהנות מארוחה חמה. ולמרות הכול, לא הערכתי לא את סבלנותו ולא את אהבתו.

הטיפולים לא הועילו, והבריאות שלי הידרדרה רזיתי, הלחיים שקעו ומתחת לעיניים הופיעו כהויות גדולות. אחרי כל הבדיקות, קיבלתי אבחנה גסטריטיס כרוני, מחלה לא נוראית, אבל בשבילי זו הייתה מבחן אמיתי.

כל יום עשיתי את מה שהרופא קבע לי ושוב שכבתי על המיטה, מתבוססת בעצבות. אף אחת לא התקרבה אליי רק שליליות הקרנתי וידעתי זאת, אך לא יכולתי להשתלט על עצמי.

פעם, כששתי השכנות בחדר יצאו לביתן, נשארנו רבקה לוי ואני לבד.
את ערה, יעלי? שאלה ברוגע.
כן. כואבת הבטן עניתי בפנים חמוצות.
את יודעת, יעל, אני מגיעה לכאן שלוש פעמים בשנה, רק כי יש לי גסטריטיס כמו שלך סיפרה אבל אפשר לשלוט בזה לבד בבית רוב הזמן.
את עומדת לחנך אותי? אל תטרחי, אני יודעת הכול בעצמי.
את לא הבנת אותי, יעל. את מזכירה לי את עצמי לפני חמישים שנה, גם אני הייתי עוקצנית ונחרצת כך.

התחלתי להאזין לה, הסתובבתי אליה.
היא, קטנה עם הגב השחוח, ישבה במיטה והיו לה עיניים כחולות-בהירות מלאה אור פנימי.
נזכרתי שכל הזמן באים אליה גברים, נשים, צוות המטבח, וכל אחד פותח בפניה את הלב, והיא רק מאזינה ומרגיעה.
לא פעם נתנו לה עוגיות, חבילת קוטג’, קרטון מרשמלו דברים שהיו אז מגדול החסר או צנצנת מזון לתינוקות, שוקולד, ממתקים.
רבקה לוי הודתה, חיבקה ומיד כשיצאו, ניגבה בדמעה.

אם את מוכנה להקשיב, יעלי, אספר לך סיפור אישי שלי חייכה בעדינות.
הקמטים שלה התרככו לשניה, ופתאום דמתה לילדה מפוחדת.

סליחה על הגסות, רבקה אמרתי אני מחכה לסיפור שלך.
תאכלי קודם את המרק קציצות שבעלך הביא אמרה והצביעה על הצנצנת העטופה.

לקחתי כף, וכהרגלי רציתי לסלוד, אך בסוף טעמתי ולפלא, כאב הבטן נרגע. אכלתי כמעט חצי, והוא אפילו היה טעים!
נו, בררנית, טעים?
כן, מאוד.
תאכלי לאט. תכבדיי את בעלך הוא אוהב אותך, אל תדחי אותו. עכשיו אספר לך סוד אישי.

רבקה לגמה תה מכוס אלומיניום והרטיבה בו ביסקוויט.
גדלתי בבית עם שבעה אחים. אחי הבכור נפטר מדלקת ריאות, הקטנה נפטרה מטיפוס כשהייתי בת שבע. אבא עבד במפעל, אמא תפרה בגדים לכל היישוב.
הייתי חרוצה, סיימתי בית ספר, הלכתי ללמוד הוראה באורט. חזרתי לכפר, ובחורים באו לחזר.
אבל הייתי גאה, סיננתי את כולם.
אמא היתה מייעצת לי: “אל תהיי בעלת אופי קשה. תכבדי את בן הזוג”.
אבל לא הקשבתי.
ואז הגיע לכפר מנהל בית הספר החדש, גבוה ונאה. נשביתי בקסמו ובתוך זמן קצר התחתנו.

עבדנו יחד, נולדה לנו בת תמר. היא נולדה חולה בלב ונפטרה בגיל אחת-עשרה, לפני המלחמה. השנייה, עדי, הייתה דומה מאוד לאבא שלה.
יותם נסע הרבה לישיבות בתל אביב והביא לי בדים חדשים, ואמא תפרה מהם בגדים.
הייתי בררנית, אף פעם לא הייתי מרוצה, תמיד מצאתי פגם בבדים.
בשנת שלושים ושלוש, היה רעב גדול. חילקנו לחודש את המזון: שלוש תפוחי אדמה ליום, חופן דגן, בצל, גזר, קצת גרעינים ושומן, וכוס קמח.
פרסתי הכול לקשריות, אחרת לא היינו שורדים.

מאחורי הכפר היה שדה שיבולים, שמור יום ולילה. הפיתוי היה גדול, אך פחדנו.
בלילה אחד יצאנו, יותם ואני, לאסוף שיבולים. רעב קלחות, הילדים רעבים כל הזמן.

הצלחנו לאסוף קצת, אבל פתאום הגיח שומר על סוס. זרקנו הכול וברחנו בין שיחי הלילך.
כשהגענו הביתה, גיליתי שחצאית חסרה מן ההתרגשות היא נפלה, כשניערתי ממנה שיבולים.

התמלאתי ייאוש. ידעתי שיזהו את החצאית שלי ויכניסוני לכלא. הילדים התעוררו והתחלנו לבכות כולנו.
יותם שמר על קור רוח “לכו לישון, מחר עם אור ראשון אמצא את החצאית.”
וכך היה הוא יצא בשדה והחזיר אותה. הציל אותי במו ידיו.

מאז הערכתי אותו כראוי כיבדתי אותו, שמרתי עליו בלב.

ומה היה הלאה?
בקושי שרדנו, אבל בזכות חסדי שמיים, אף אחד לא מת מחרפת רעב.
ב-1941 פרצה המלחמה. יותם גויס לצה”ל, נשארתי עם עדי. אחרי הזמן חדרו הגרמנים ליישוב. בשל סירובי לשתף פעולה, שרפו את הבית שלנו. בתי…

קולה נשבר.
הם… פגעו בה…
עדי לא שרדה. אז הייתי בהריון מתוך השבר גם את העובר איבדתי.

שמעתי את רבקה ממררת בבכי. קמתי וחיבקתי אותה. כך ישבנו, מחובקות, כל הלילה. לא זוכרת על מה דיברנו עד הזריחה.
בשנה השלישית הגיעה ההודעה יותם נעדר, כנראה נהרג.
אחרי המלחמה נדדתי בין עיירות, לימדתי, גרתי בבתי ספר.
כשיצאתי לפנסיה, אחותי לקחה אותי אליה לחולון, לדירה הקטנה שלה. ואני מגיעה לכאן, לבית החולים, מקבלת קצת טיפול ומפיגה את הבדידות, וגם חוסכת קצת כסף לאחיינית. כל קצבה אני קונה לה שוקולד, היא שמחה כאילו זה יהלום מבקשת שלא אוציא עליה, אבל אני לא עומדת בזה.

הבטתי בה ונדהמתי מאין לה כל כך הרבה כוח, טוב לב, חמלה? עברה כל כך הרבה ואף פעם לא התמרמרה, עוד מסייעת לאחרים. ואני, שיש לי בית חם, בעל מדהים ומשפחה, מוצאת ממה להתלונן.

לאט לאט הבראתי, חזרתי לאכול, הכאבים עברו.
כעבור שנה נולד לנו בן מיכאל, ואחריו, אחרי ארבע שנים, הגיעה בשמחה בתנו קראנו לה רבקה.

מאז פתאום ראיתי עד כמה טוב לי עם יותם, כמה הוא דואג, מוכשר וסבלני. השתדלתי לשנות את הגישה שלי ולהוקיר אותו באמת.

בכל פעם שאני מתעצבנת על בעלי, אני נזכרת בסיפור על השיבולים ובזמן שיותם טיפל בי במסירות, וכשמתחילים לעזור לאחרים, מבינים שיש לך הרבה סיבות לאושר.

אולי כל הבעיות הבריאותיות שלי אז היו בגלל האופי שלי? מה אתם חושבים?