תקשיבי רגע, אני חייבת לספר לך משהו מהלב. זה היה כזה סיפור שקרה לי בערך לפני עשרים וחמש שנה, כשהייתי בת עשרים ושלוש, עם הראש בעננים, לפני שהחיים באמת חישלו אותי. באותה תקופה בדיוק הייתי מסיימת לימודים באוניברסיטה העברית, ויונתן, בעלי, היה מהנדס בבנק שאול. היינו נשואים כבר שנתיים, בלי ילדים, כי מי בכלל חושב על חיתולים בשנים כאלה? ממש לא היה בתכנון.
ראיתי את עצמי כאשת חיל למופת, כמעט בלי שום פגם. אבל אצל יונתן, כמה שלא ניסיתי, כל הזמן מצאתי משהו שמעצבן אותיבעיקר את העובדה שהוא משקיע יותר זמן באופנוע שלו מאשר בי. הייתי משוכנעת שאצליח לשנות בו את כל מה שלא היה לטעמי. אבל כמו שאומריםהיית צריכה לראות כמה טעיתי. בסוף, מי שהייתה צריכה להשתנות זו אני.
אחרי תקופה קשה ומלאת מתח בלימודים, פשוט קרסתי פיזית. כאבי בטן איומים, בחילות, לא יכולתי לגעת באוכל. הרופא המשפחתי, ד”ר יעקב הלוי, איש מבוגר עם שיער כסוף ומשקפיים, אמר לי: “ילדה, תשמרי על הבריאות, שלא יתפורר לך הכל. תבדקי את עצמך כמו שצריך ואל תתווכחי איתי, נועה.” הוא החתים אותי על טופס אשפוז, ואני, חצי בוכה חצי עצבנית על כל העולם ובעיקר על יונתן שלא נלחם שאטפל בעצמי רק בבית, התגלגלתי למחלקה פנימית בבית החולים איכילוב בתל אביב.
בחדר היינו ארבע, שתיים בגיל חמישים בערך, וסבתא אחת בשם דבורה פייגהממש יכולה להיות אמא של כולם, עם מטפחת פרחונית, ואני. יחסית, ממש לא הייתה לי אנרגיה או מצב רוח לדבר עם אף אחת, רק כעסתי על יונתן שהשאיר אותי שם.
יונתן כל הזמן הגיע עם קופסאות אוכל שהכין בביתדגים בתנור, פירה, עוף במרק. “נועה, לפחות תנסי, זה בריא, דיברתי עם דיאטנית,” הוא התחנן. ואני, בכעס: “אין מצב, לא רוצה כלום, תיקח את הכל ותחלק לחתולי הרחוב! אפילו הם לא יאכלו את זה.” יונתן הסתובב ללכת, נעלב, ואני עוד זרקתי לעברו מילים עוקצניות.
ועדיין, לא משנה כמה דחיתי אותו, יונתן פקד את בית החולים בבוקר ובערב, דואג שאהיה אוכלת אוכל חם, ואם הייתי מוצאת כוח לאכול, זה היה בעיקר כי הוא עטף לי את הכל בחום. לא באמת הערכתי.
הבדיקות, הטיפולים, כלום לא עזר. הרופא קבע שזה גסטריטיס כרוני, לא סוף העולם כנראה למי שמסתכל מהצד, אבל בשבילי זו הייתה נפילה קשה. כל פעם שניסיתי להירדם, רק התכנסתי בעצמי, שלילית לגמרי, כל העולם נמאס לי.
יום אחד, שתי הנשים האחרות הלכו הביתה ללילה, ונשארתי רק עם דבורה הסבתא.
“נועה, את ערה?” היא שאלה בשקט. “כן, פשוט כואבת לי הבטן,” מלמלתי והמשכתי להתעלם.
ואז דבורה התחילה לספר לי על החיים שלה. “מותק, על גסטריטיס כבר מזמן למדתי להסתדראני באה לכאן לבדיקות רק כי זה עושה לנכדה שלי חיים קלים.” בהתחלה, חתכתי אותה: “די, אני לא צריכה הרצאות על אורח חיים,” אבל היא בשלה, עם העדינות העמוקה שלה.
ובאותו רגע, שמתי לבכולם בבניין ביקרו את דבורהאחיות, חולים, מבוגרים, צעירים. כולם דיברו איתה בשקט, סיפרו חוויות, דבורה הנהנה וחיבקה אותם, לפעמים אנשים יצאו עם חיוך ולפעמים בדמעות, ולפני שהלכו תמיד נתנו לה מתנה קטנה: עוגייה, דנונה, ולמרות שהיא בעצמה חיה בצניעות עם הנכדה בדירה קטנה בגבעתיים, היא תמיד הודתה בחן.
ואז היא ממש פתחה לי את הלב: “נועה, אני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד.” היא התחילה לספר שגדלה בבית עם שבעה אחים בירושלים, בבית דחוק אבל מלא חום; אבא עבד בנמל, ואמא תפרה בגדים ופרנסה את כל השכונה. היא רצתה ללמוד, חיה בספרים, אבל כשחזרה מהסמינר, כל הבחורים הדתיים בשכונה ניסו לשכנע אותה להתחתן, והיא דחתה את כולם: “אני לא אתחתן עם פועל או עם מוזיקאי או עם אחד שלא יודע לכתוב. עדיף לי להישאר לבד.”
בסוף, הגיע מורה חדש מהעיריפה תואר, עדין, מלא כריזמה. השכונה השתגעה עליו. הוא נתן שיעורים פרטיים בלי לקחת שקל, תמיד התנדב, בסוף גם התחתנו.
אמא שלה הזהירה: “תהיי רכה, אל תראי לו את העקשנות שלך.” ונחשי מה? דבורה הייתה עקשנית כמו עז. אחרי שלוש שנים, נולדה בת ראשונה, חולה הייתה, ונפטרה צעירה. השנייה, שושנה, חכמה ויפיפייה, בדיוק כמו אבא.
בשנת שלושים ושלוש, השרדות אמתיתפיצלו אוכל לחלקים שווים לכל יום, לא זרקו גרגר. “עד היום אני שומרת גרעיני אבטיח,” גיחכה. לפעמים חיו על שתי תפוחי אדמה וקצת שמן. כל לילה היא חלמה על לחם עם שמן זית מהשוק הכרמל.
לילה אחד, היא ובעלה החליטו ללכת בלילה לשדה, לקושש קצת שיבולים. פחדו מהשומר, כי אם יתפסו אותםכלא. פתאום דהירת סוסהשומר מתקרב! הם ברחו, התחבאו, והצליחו לא להיתפס. אבל כשהגיעו הביתה, דבורה קלטה שהחצאית שלה נפלה עליה בשדהאם היו מוצאים, בטוח היו מזהים. היא בכתה כמו ילדה, הילדים התעוררו גם הם ובכו, יונתן (או איך שלא קוראים לבעלה של דבורה) היה רגוע: “אל תדאגי, בבוקר אני אחזיר לך את החצאית.” ואכן, החזיר.
מאותו יום היא התחילה להסתכל אחרת על בעלההרבה יותר הערכה ושקט בלב. ואחר כך? בשואה איבדה בנות ומשפחה, בעלה נפל בקרב, עברה קיבוצים ומדרשים והיו לה חיים לא פשוטים בכלל.
ובסוף, למרות הכל, תמיד עזרה לאחרים, חיבקה, שמרה על אדיבות, והמשיכה לקנות לנכדה אהובה קינדר ממשכורת זקנה, שתשמח קצת.
את מבינה, ככה אישה שסבלה מהכי קשה שיש, עוד יודעת לעטוף אחרים באהבה. ואני? אני עם כל השפע שיש ליבעל חמוד, בריאים, חמה טובהוכל הזמן מתלוננת.
בקיצור, אחרי התקופה הזו בבית החולים, לאט לאט גם אני הבראתי. תוך שנה הבאנו את מיכאל, ואחר כך הגיעה הבתוקראנו לה דבורה על שם הסבתא בבית החולים. ומאזפתאום העיניים שלי נפתחו: יונתן כזה גבר טוב, מסור, מצחיק, חכם. למדתי להנמיך את כל הרעש בראש, להוקיר מה שיש ואפילו לעזור לאחרים. תמיד כשקשה לי, אני נזכרת בדבריה של דבורה ובכל העבודה שלי עם עצמי. ולפעמים אני תוההאולי כל ההתמודדות הזו עם הבטן שלי הייתה סתם סימפטום לאיזה אופי שדורש ריפוי אמיתי?
מה את אומרת?
