אני עמדתי מעל הכיור, שוטפת את הצלחת האחרונה, כשהבעל שלי התפרץ פנימה בצעקה כמו משב רוח מדברי נכנס לבית ישן. שוב אמא. שוב החסר אמון. די.
למה סיפרת לאמא שלי על הכסף?!
איילה זאב נכנסה בדיוק ברגע הנכון לסצנה החלומית: הידיים שלי טבולות בסבון, הכפפות הצהובות רוחשות כמו דגים קטנים מתחת למים. הצלחת נפלה, אבל הצליל שלה היה כמו הס, כאילו היא נבלעת במשהו שלא שייך לכאן.
מה? גדי, מה קרה?
אל תגידי “מה”! תסבירי לי מיד מה זה כל זה!
גדי עמד באמצע המטבח, בשמש של אמצע היום, כאילו עמוד ענן עמד בתחתיתו. חולצת הכותנה שלו הייתה מקומטת, למרות שרק בבוקר גיהצתי. הוא תמיד כך כשכועס: תנועות חדות, רגליים כאילו מחפשות שורשים שלא קיימים. הוא נראה כמו דמות חלומית שעומדת להיעלם.
דיברתי עכשיו עם אמא שלי. היא שואלת: גדי, אשתך העבירה את הכסף שחסכתם לאוטו! מה זה?! תסבירי, כן?
כיביתי את הברז. הלב שלי טיפס למעלה, כאילו ישן בגרון, מתעורר בהפתעה. בזהירות הסרתי את הכפפות. במטבח הכל נשמע חלול.
גדי, שנייה. איזה כסף? על מה אתה מדבר בכלל?
אל תעשי את עצמך! אמא אמרה שראתה העברה גדולה. מאיפה הכסף ולאן?
מאיזה חשבון?
מהחשבון שלנו, מהכרטיס!
גדי. תירגע ותקשיב לי רגע.
אני רגוע!
הוא אמר “רגוע” והצלחות בתלייה רעדו כמו חלונות כשעובר אוטובוס במסילה השכנה. הסתכלתי עליו: אדום, עיניים קפואות. הכרתי את המבט הזה, והוא קיים רק בסיוטים או בחלומות שבהם אתה מודע לכך שאתה בחלום.
לא משכתי שום דבר מהחשבון שלנו. זה דבר ראשון.
אז מה אמא התכוונה?
הישענתי על הכיור. מחוץ לחלון אביב תל אביבי, הרחוב רוחש, ואני חושבת על וילונות ועל אם להזיז את המיטה קרוב לחלון בת ים. שום דבר לא נשמע הגיוני.
גדי, לדעתי, אמא שלך פשוט התבלבלה.
אמא שלי אף פעם לא מתבלבלת.
כולם מתבלבלים, גדי.
אל תדברי עליה ככה! היא ראתה את המסמך, היא אמרה שהיא ראתה מספרים!
איזה מסמך? הראת לה את החשבון שלנו?
אמרתי ומיד הצטערתי. אצלנו הכול בצללים דקים שלא נשברים, אבל נאחזים כמו קורי עכביש. אילנה תמיד ידעה כל פרט, וגדי חשב שזה טבעי הרי אמא.
לא הראיתי. דיברנו בטלפון, סיפרתי קצת.
קצת.
איילה, אל תתחמקי! למה אצל אבא שלי בטלפון מופיעים תנועות מהחשבון שלנו?
ואז נפל לי האסימון. נשמתי לרווחה כמו מי שהיה מתחת למים יותר מדי זמן.
שב, בבקשה. נדבר בשקט.
אני עומד.
איך שתרצה. גדי, תקשיב. אבא שלי קנה רכב בחודש שעבר. אתה יודע.
איזה רכב?
נו, סיפרתי לך. אבא רצה לקנות מאזדה יד שניה, בשביל לנסוע למושב. הוא לבד, אוטובוס פעם ביום, וגם זה אם בא. בלי גלגלים הוא לא מסתדר.
נו ואז?
הוא לא מתמודד טוב עם אפליקציות, פוחד שכל העסקאות יעשו אותו למרוקן חשבון. העדיף מזומן, אבל המוכר בקש העברה בנקאית. הוא הביא לי מזומן, הפקדתי לחשבון שלנו ומיד העברתי למוכר. זה הכל, הנה כל הסוד.
שקט של ים שפל פותח במטבח חלומי. גדי בלע רוק לשווא.
זה הכסף של אבא, גדי. לא שלנו. לא משכתי כלום מהחשבון.
למה לא סיפרת לי?
כי זה עניינים של אבא שלי. אני צריכה לדווח לך על כל פעולה של אבא שלי?
כשעוברים כסף דרך החשבון שלנו כן!
זה לא מישהו זר, זה אבא שלי.
זה לא משנה! אני בעלך, או לא? מה אני פה, סתם עץ בצל?
מעליהם השתלשל החלום כמו נייר קיר שקט מתוח, מתפרק כל רגע. הסתכלתי עליו הרבה זמן, כמו מדוזה שבוהה בים רדוד. לא עכשיו עייפתי, אלא כבר מזמן, מרגעים קטנים שמצטברים לשק חלומות ישנים.
אתה בעל, גדי. רק שבאת אליי בצעקות. כבר הספקת להאמין לכל מילה של אמא שלך. אני עומדת כאן ומסבירה שאני לא שקופה.
לא צעקתי.
גדי.
אולי קצת הרמתי קול…
צעקת.
גלגל את מבטו לפריז, לתמונה על המקרר מטיול שכבר נשכח. אחר כך לחלון.
טוב, אולי קצת.
קצת, חזרתי בשקט.
תקשיבי, איילה. אמא אמרה דברים, נלחצתי…
מה היא בדיוק אמרה?
ששלחת כסף, והרבה.
היא יודעת כמה הרכב עלה לאבא שלי?
מאיפה לי.
בדיוק. אבל היא ידעה, והביאה לך את זה. ורצת מיד.
לא רצתי. באתי לברר.
קמתי מהכיסא, חלום להתהלך בו. ליד החלון, אור בוקר כבר מתחיל להשפיל את עצמו, חתול של השכנה יושב על הגדר, ולאף אחד אין דאגות פרטיות.
גדי, אני אגיד משהו ותשתדל לא להיעלב.
דברי.
לא נעים לי שאמא שלך בוחשת לנו בעניינים. אני מבינה שאתה סומך עליה זו אמא. אבל יש לנו חיים משלנו. זה לא נורמלי שכל שמועה עליי הופכת לחקירה.
את פשוט לא אוהבת אותה.
זה לא קשור. אתה זוכר לפני שלוש שנים כשהיא ביררה אצלך למה אני מוציאה יותר מדי על אוכל?
היה משהו כזה…
היא אספה את הקבלות מהקניות, עשתה חשבון, ואתה באת אליי: “איילה, אולי נוריד קצת בהוצאות?”. זוכר?
היא רק רצתה לעזור
רצתה לדעת מה אנחנו מוציאים. זה כל המהות.
את לא הוגנת כלפיה.
הלאה. שנה שעברה. חזרתי מאוחר מהעבודה בלילה. אמא שלך רמזה על מי אני בדיוק נשארת עד מאוחר. זוכר מה אמרת לי?
פניו התכווצו.
נו…
“איילה, את בטוחה שנשארת עם קולגה?”. פעם ראשונה ששאלת אותי ככה, בכל השנים.
זה היה רק שאלה…
כי מאהבתך שאלה ואתה הטלת ספק.
בהתחלה הוא היה עוין, ואחר כך נבוך החלום התנדנד למלנכוליה מרחפת.
את שלי, הוא אמר.
עכשיו אני עומדת מולך, גדי, כבר לא יודעת איך להוכיח שכלום לא קרה. כמה אפשר?
הוא שתק, ואוויר מטבח תל אביבי התעבה כמו ענן קיץ מעל גג נמוך.
מה את רוצה ממני?
לדבר איתי קודם, לא אחרי.
המשפט נשפך כמו רימון בשדה.
גדי הביט שוב ברצפה, וחזר אליי.
לא ידעתי שזה ככה.
היית יכול לשאול. משפט פשוט.
נכון…
באת בצעקה. כמו כבר החלטת.
שקט. העיר רחמה, הצללים מתארכים. עשרים ושש שנים, אינספור לילות שאכלנו יחד גבינה לבנה, זמנים קשים, נדידות, אבל תמיד ידענו.
ובכל זאת, הנה כך.
גדי, תצא מהמטבח.
מה? את לא רצינית.
אני מבקשת להיות לבד.
איילה, מה…
בבקשה.
הוא עזב, דלת נפתחה בלי טריקה. שמעתי את צעדיו לחלון, לחדר. אני עם הכיור שוב, הידיים מתאזנות בפעולה מכנית, מסתכלת החוצה וחושבת על ענת מהסמינר, חברה יחידה שיודעת להקשיב ולא לשפוט.
או פשוט לקחת תיק, לנסוע על קו האוטובוס, לנשום שם. כאן כבר אין מקום לאוויר.
הידיים מגמגמות. אני בוחרת סוודר ושמה בתיק, ואז מוציאה, מחליפה לאפור שענת אהבה. נזכרת שהמטען בסלון. הדרך אל המטבח נראית רחוקה, גדי מציץ מהסלון.
לאן את הולכת?
אל ענת.
למה?
כי אני חייבת.
איילה, בכעס…
כן, בכעס. בהחלט.
נדבר?
גדי, כבר דיברנו.
אבל נורמלי…
אני מחזיקה את התיק, הדלת תלויה על צירה.
נורמלי זה אחרי שבאת וצרחת?
לא צעקתי!
גדי.
הוא עוצם עיניים ומושך באף.
אל תעזבי, זה כמו ילדים.
גם סשה היה נועל את עצמו בשירותים שעתיים בגלל שטויות. ילדים.
זה שונה.
כמובן. אני אחזור. אני רק צריכה זמן.
שתיעלבי ותעזבי, ואני אשב פה לחשוב?
תראה טלוויזיה.
איילה!
אני לובשת מעיל, מרימה רוכסן.
לא האמון זה כואב. לא הצעקות. האמון.
הוא שותק.
אחזור בערב, או מחר.
אני כבר ליד הדלת. הוא עומד, מבולבל, ידיים בלי שימוש.
איילה, הוא לוחש, איילה.
ויצאתי.
הדלת נסגרת אחריי בלי הד. גדי יושב שם, לוקח את הטלפון, לא מצליח להפסיק להזין את הידיים הלבנות במסך, כמו מחשב שמדבר לעצמו בתוך חלום.
“אז מה? דיברת איתה?” מהודעת אמא.
הוא לוקח נשימה, הולך למטבח, עומד מול החלון. עצי פיקוס לא זזים, השקיעה בולעת את הצמרות, ופה שם חתול אדום מסתובב בין הצללים.
הוא מחייג לאביה של איילה:
שמואל? זה גדי. שלום.
או, גדי! מה נשמע?
הכל בסדר… קנית רכב השבוע?
בטח, מאזדה ישנה. איילה עזרה. זה לא בשבילי כל הכרטיסים וההעברות! אני זקן כבר לזה.
שקט.
גדי? הכל טוב?
כן, כן. זה היה הכסף שלך?
כמובן! הבאתי במזומן, איילה העבירה ישר. חכמה הילדה שלך. בוא לבקר, עוגיות תמרים הכנתי.
אבוא. תודה, שמואל.
בשמחה. תמסור לאיילה דרישת שלום.
הנחית את הטלפון. נשען. לוחש לעצמו בלי מילים.
טיפש.
מישהו חייב לחלום לטעויות כדי להבין כמה פשוט היה לבקש.
אמא מתקשרת. הוא עונה.
גדי, דיברת איתה? הסבירה?
כן, הכל בסדר.
אז מה?
זה היה כסף לאבא שלה בשביל הרכב. הכל שלה. פגשתי את שמואל וקיבלתי הכל.
שתיקה. ואז היא
זה לא משנה. אתה חייב לדעת שעוברים כסף דרך החשבון שלכם.
אמא.
אני רק דואגת, שמא…
אמא, תעצרי, תקשיבי. את טועה. התקשרת, אמרת מה שאמרת, ואני רצתי. צעקתי עליה. עכשיו היא עזבה, בגללי. לא בגללה.
לא אמרתי…
אמא, את חוזרת על זה תמיד. אני עייף מזה. עם אשתי אני חי, איתה.
אני דואגת…
אני יודע. אני אוהב אותך, אמא. אבל די. רק אם את רוצה לדעת משהו תגידי לבדוק, לא להאשים.
אתה בעדה עכשיו?
אני בעד “אנחנו”. כך נכון.
הוא מנתק. מסתכל בטלפון.
שוב מחייג לאיילה. צלצול ארוך ותא קולי.
שם את הטלפון, ניגש לחלון. העצים כבר לא נעים, שמיים כחולים של ראשית קיץ.
לובש מעיל ויוצא.
ענת פותחת לו את הדלת. עיניה לעולם לא שואלות יותר מדי, רואה הכל ברבע שניה.
תיכנסי, היא אומרת, אני מרתיחה מים.
שתיהן יושבות במטבח, מגבות פרחוניות, חתול בשם ברוך מורח זנב על אדן. ריח וניל מיתמר, והשתיקה לא כבדה.
עייפתי, אומרת איילה בשקט.
רואים.
לא רק מהמריבה. מריבה חולפת. משהו אחר.
מה אחר?
עוטפת את הספל בשתי ידיים לחימום.
הוא לא מאמין לי. כבר עשרים ושש שנה, וכמו לא מאמין. אמא שלו אומרת מיד אני אשמה.
הוא כן מאמין, אומרת ענת בעדינות. זו אמא שלו…
אבל זה הבחירה שלו, ענת. לבחור בי, או במה שהיא מרגישה, כל פעם אותו קיר.
שתיקה.
אני לא מבקשת לנתק. רק שידבר איתי ראשון, שידע ממני. שאני אדע שמקשיב לי.
אמרת לו?
כן.
ומה?
יצאתי.
אולי נכון. עכשיו תני לו לחשוב.
אני מפחדת.
ממה?
שכלום לא ישתנה. שיגיד “נכון, סליחה” ובפעם הבאה שוב אותו תסריט. לא רוצה חיים של חזרה על אותו חלום.
אנשים משתנים.
אולי. או שלא. איך אדע?
ענת אינה עונה. ברוך מתהפך על אדן, במרחק מכונית חולפת.
טוב, איילה מניחה את הספל. אני הולכת.
לבית?
כן. אין לי מה לעשות כאן יותר.
הוא התקשר?
מבט חטוף על המסך. שיחה אחת מגדי.
התקשר.
את רואה.
זה לא הכל, והוא עדיין צילצול בתוך החזה, לא פסקול.
בחשמלית יושבת איילה לצד ילדה עם תיק פרפרים. העיר, אחרי הגשם, מנצנצת אי-ודאות. אנשים נעים, ילדים צוחקים, זקן מאכיל יונים. כמו סיפור שלא ברור אם הוא שלה או של מישהו אחר.
היא חושבת על אבא. כדאי לבקר בשבוע הבא. שיהיה לו קל עם הרכב, רק שימשיך לשיר לעצמו בלילה.
היא חושבת על סשה, בנה שגר הרחק, מתקשר לעיתים רחוקות, כשכן הכל נדמה אפשרי. אשתו טובה, בקרוב נכד אם אלוהים ירצה.
היא מהרהרת בטפט. צהוב בהיר או שמנת? אולי שמנת יותר חם.
חשמלית נעצרת. זו התחנה שלה.
הדלת פתוחה, חלום קליל עובר דרך משקוף.
גדי?
כאן, עונה קולו מהסלון, כמו מישהו שחלם כל הזמן הזה.
היא נכנסת. שתי כוסות מונחות, ואור מהחלון נשפך כמו חלב.
חזרת, הוא אומר.
חזרתי.
היא מתיישבת על קצה הספה. קפה, הפעם חם.
התקשרת לאבא שלי?
דיברתי איתו.
שלח לי הודעה, אבא.
והוא הציע עוגיות.
הוא יודע לפנק.
שניהם במתח של אחרי סערה. היא לוגמת קפה.
התקשרת לאמא שלך?
כן. אמרתי לה שלא תהיה מעורבת יותר, שנדבר בעצמנו.
באמת?
באמת. היא נעלבה. שמעת את הקול הזה שלה.
אני יודעת.
נשרוד. היית צריך להגיד לה מזמן.
היא לוקחת נשימה.
תסלח לי, גדי. פשטות לא עוזרת. אתה לא לבד. זו הבחירה שלך כל פעם.
צודקת.
דיברת על שיפוץ בבוקר. על טפט.
בואי נעשה שיפוץ, תבחרי מה שתרצי. נטוס לאילת, אם צריך.
אני לא רוצה נופש. אתה עדיין לא מבין.
אני משתדל. פשוט לא יודע איך…
היא מניחה כוס.
אני רק רוצה אמון. זה הכל. לא טפט ולא חופשה.
אני מאמין לך.
היום לא.
נכון. היום לא.
אם פעם הבאה תשמע משהו, אתה ניגש אליי. שואל. פשוט שואל.
הוא חושב באמת.
כן. בסדר.
הם שניהם, על הספה, קרובים. הלילה מתפזר, תל אביב נרגעת.
היא לא תרפה ממך, היא לוחשת. היא תעלב, שבועיים שקט, ותשוב.
אני יודע.
ואתה תצטרך להחליט כל פעם מחדש.
הוא חושב, לוקח זמן.
אני עוד לא יודע איך, הוא אומר. אמא שלי, אבל אני בוחר בנו. חייב לדבר איתה שוב, כמו שצריך.
תבכה.
תבכה. אבל זה בסדר.
היא מסתכלת עליו זמן מה.
אתה מבין שזה לא ייגמר בקרוב?
כן.
שהיא תמשיך להאשים אותי?
שתאשים, הוא אומר. אני נשאר איתך.
היא לוקחת קפה קר, מחייכת לעצמה בתוך החלום.
הטפטים, היא אומרת.
מה?
שמנת או צהוב? עוד לא החלטתי.
הוא מחייך, זו הפעם הראשונה.
אנחנו נלך לבחור יחד.
ביום ראשון.
ואז יושבים בשקט, רחוב שפירא נרגע, והחיים זה לא חלום טוב ולא רע, אלא מרקם כזה של צללים ואור קטן בין הידיים, משהו שמספיק.
גדי…
מה?
תביא עוד קפה. חם.
הוא קם ויוצא למטבח. רחש המים, ריח חזק של קפה דק גרוס. היא מסתכלת לחלון. החיים, היא חושבת, הם מין ספר פתוח. לא ברורים, אבל ממשיכים.
הוא חוזר, שתי כוסות בידיו.
תודה.
בבקשה.
הוא לוקח לה את היד. היא לא מתרחקת.
אם בפעם הבאה יהיה משהו אגש, אשאל?
כן. תבוא, תשאל.
ותעני?
תמיד.
והכל, פתאום, פשוט. לא קסום, לא גמור, אבל יחד.
בחוץ עוברת מונית, פנסים חותכים את החושך. עוד מעט יום ראשון, טפטים חדשים.
