אני שוטפת כלים כשפתאום בעלי פורץ למטבח בצעקה. שוב אמא שלו שוב חוסר אמון. די.
למה סיפרת לאמא שלי סיפורים על כסף?!
אביגיל שדה עומדת ליד הכיור, מסיימת לשטוף את הצלחת האחרונה, כשאלעד נכנס. לא נכנס פורץ, פנים אדומות, אגרופים קפוצים. אני נבהלת ומפילה את הצלחת חזרה למים עם סבון.
מה קרה, אלעד?
מה “מה קרה”? תסבירי לי עכשיו מה זה היה!
הוא עוצר באמצע המטבח. החולצה שלו מקומטת, למרות שרק הבוקר גיהצתי לו. כשהוא כועס, הוא תמיד ככה: זז מהר, לא מוצא מנוחה, דורך במקום.
עכשיו דיברתי עם אמא שלי. אומרת לי אלעד, אשתך העבירה את הכסף שחסכתם לאוטו לאנשהו. מה זה? תסבירי!
אני סוגרת לאט את הברז. הידיים שלי בכפפות גומי צהובות. מסירה אותן בזהירות, מניחה על שפת הכיור. הלב שלי דופק בגרון.
אלעד, חכה. איזה כסף? על מה אתה מדבר?
אל תעשי את עצמך! אמא אמרה שהוצאת סכום גדול. מאיפה ואיך?
מאיזה חשבון זה היה?
מהכרטיס שלנו!
אלעד. תירגע ותקשיב.
אני רגוע!
הוא אומר את זה כל כך חזק שהצלחות כמעט רועדות. אני מביטה בו. אדום, מבט קפוא כזה שאני כבר מכירה, לא אוהבת אותו בכלל.
לא משכתי כלום מהחשבון שלנו. באמת.
אז מה אמא שלי ראתה?
אני נשענת על הכיור. בחוץ שמש של יום ראשון רגיל, וזה כל כך היה נראה רגע פשוט, תכננתי על שטיח חדש והאם אולי להזיז את השידה ליד החלון. והנה זה.
אלעד, אמא שלך כנראה התבלבלה.
אמא שלי לא מתבלבלת!
כולם מתבלבלים לפעמים, אלעד.
תעזבי אותה! היא ראתה את זה בעצמה, אומרת שראתה את החשבון!
איזה חשבון? אתה מראה לה את החשבון שלנו?
נחנקתי אחרי שאמרתי את זה. הנושא רגיש. דינה כבר מזמן רגילה לדעת הכל עלינו, ואלעד רואה בזה טבעי. משפחה זה משפחה, לא?
לא הראיתי. היא התקשרה, אמרתי לה קצת.
קצת…
אביגיל, אל תתחמקי! מה עושים הכספים שלך בנייד של אבא שלי?
פה אני מבינה. פתאום הכל מתחבר. אני נושמת עמוק, מתיישבת לשולחן.
שבו, נדבר כמו בני אדם.
אני עומד.
כמו שתרצה. תקשיב. אבא שלי קנה רכב. אתה זוכר.
איזה רכב?
אלעד! סיפרתי לך. רכב יד שנייה, “סובארו”, בשביל הנסיעות לפרדס. אין לו רכב, אוטובוס עובר פעם פעמיים ביום, והוא נשאר בלי כלום.
ומה קשור?
הוא לא מסתדר עם אפליקציות. מפחד מאשראי. הביט רק במזומן, שלא ירמו אותו חלילה. הסברתי לו שהמוכר רוצה העברה בנקאית. הוא הביא לי מזומן, הפקדתי אצלי ועשיתי העברה. זהו.
אלעד שותק.
אלה לא היו כספים שלנו, אלעד. זה של אבא שלי. אני רק תיווכתי.
למה לא סיפרת לי?
אלו עניינים של אבא שלי. אני צריכה לדווח על כל פעולה של אבי?
כשכסף של מישהו אחר עובר דרך החשבון כן!
זה לא מישהו אחר. זה אבא שלי.
לא משנה! אני בעלך, לא?!
המילה הזו, “לא”, תלויה באוויר. אני מביטה בו. הוא כבר לא אדום, אבל נסער. ופתאום אני מרגישה עייפות. לא מהיום עייפות עמוקה, ישנה.
אתה בעלי, אלעד. אבל עכשיו באת וצעקת עליי, בלי לברר. כבר גזרת את הדין לפי מה שאמא שלך אמרה. אני עומדת כאן ומצטדקת.
לא צעקתי.
אלעד.
אולי הרמתי קצת את הקול…
צעקת.
הוא שותק. מביט הצידה, במקרר שתלויה עליו תמונה שלנו מטיול, פעם, שנינו צוחקים. ואז מסתכל החוצה.
טוב. אולי קצת.
קצת, אני חוזרת בשקט, בלי ללעוג.
אבי, פשוט אמא התקשרה, סיפרה כל מיני, נלחצתי…
מה היא בדיוק אמרה?
העברת כסף. הרבה.
והיא יודעת כמה הרכב עלה לאבא שלי?
לא יודע.
וגם אני לא יודעת. אבל משום מה היא יודעת. וסיפרה. ואתה רצת.
לא רצתי. באתי לבדוק.
אני קמה וחלון פתוח. ברחוב נעים, העצים פורחים, אוויר רענן. החתול של השכנים מסתובב ליד הגדר, בודק אם יש אוכל.
אלעד, אני אגיד משהו, אל תיעלב.
דברי.
אני לא אוהבת שאמא שלך יודעת על הכסף יותר מדי. אני מבינה, זו אמא, אתה מעריך אותה. אבל לנו יש חיים משלנו. והיא לא אמורה לנהל לנו את החשבון. אפילו לא את הדיבורים.
את פשוט לא אוהבת אותה.
זה לא קשור לאהבה.
בדיוק לזה. תמיד את מטילה עליה את האשמה.
אני נושמת עמוק, עוצמת עיניים לשנייה.
שלוש שנים אחורה, אמא שלך התקשרה ואמרה שאני מבזבזת יותר מדי על קניות. זוכר?
היה משהו…
בדקה את הקבלות, ספרה, אמרה שאני קונה סתם. אז באת וביקשת שאשתדל להוציא פחות.
אמא רצתה לעזור…
היא רצתה לדעת. זה הכל.
את לא הוגנת.
טוב. ועוד שנה שעברה איחרתי בעבודה, סיימנו דו”חות. חזרתי, עשר בלילה. אמא שלך התקשרה ורמזה “עם מי אביגיל עד כה בעבודה?”. זוכר מה אמרת לי?
אלעד מעקם פנים.
מה…
אמרת: “את בטוחה שהיית רק עם קולגה?” פעם ראשונה שהיה בכלל ספק.
סתם רציתי לדעת…
פעם לא היית שואל. כי היית סומך. הפעם אמא זרקה רמז, וזהו.
אביגיל…
ועוד אחד. אמא שלך ראתה אותי עם מיכאל השכן מהמעלית. הוא עזר לי לסחוב שקיות. היא התקשרה, אמרה “ראיתי אותה עם גבר”. שלושה ימים לא דיברת איתי. שלושה. בגלל שכן שנושא שקיות.
לא חשבתי רע…
חשבת. רק לא אמרת בקול.
הוא מסתכל עליי. משהו בו משתנה כבר לא כעס, משהו מבולבל, רך יותר. פיו זז, שותק.
אביגיל…
אני לא רוצה לריב, אלעד. באמת לא. אבל מה שהיה עכשיו לא חדש. בכל פעם אתה קודם כל שומע אותה, בא אליי. בלי לשאול. פשוט מאמין לה.
היא לא עושה את זה בכוונה רעה.
אולי. אבל התוצאה שקופה: אתה מסתכל עליי בחשד ואני נדרשת להמציא הוכחות. נמאס לי, אלעד. באמת.
ומה את רוצה? שלא אדבר עם אמא שלי?
שתדבר איתי קודם.
אני אומרת את זה בשקט מאוד. בלי דרמה, בלי דמעות. והוא פשוט עומד שם, מביט, משתתק. ואז מסתכל לרצפה.
לא ידעתי על אבא שלך…
היית יכול לשאול. פשוט לגשת ולומר: “אביגיל, אמא טוענת כך וכך מה קורה?” זהו.
אבל באתי בצעקות. כאילו את אשמה מראש.
השתררה דממה. רק המקרר רועש. קרן שמש חשופה על הרצפה, יפה, שלווה, לא אכפת לה מאיתנו.
אני מסתכלת על אלעד האיש שלי עשרים ושש שנים כבר. גידלנו ילד, קברנו את אביו, חווינו מעברים, קושי, מחלות ושלל. אני מכירה כל קימוט בפנים שלו, יודעת איך הוא שותה תה, איך הוא מחייך, כמה הוא טוב. יודע לא אוהב אותי. ועם זאת ככה.
תצא, אלעד.
הוא נרתע.
מה?
אני מבקשת שתצא מהמטבח. אני רוצה להיות לבד.
אביגיל, נו…
בבקשה.
הוא נשאר שנייה, אחר כך הולך בשקט. שומעת את הדלת בכניסה נפתחת.
אני פונה חזרה לכיור, לוקחת צלחת, שוטפת. הידיים עובדות לבד. אני מביטה מהחלון, חושבת לצלצל לרוני שדה, החברה מהלימודים שתמיד ידעה להקשיב בלי עצות.
או לא להתקשר. פשוט לצאת, לקחת תיק, לעבור לבית שלה. לשבת, לנשום עמוק. כי כאן, במטבח הזה, עם המקרר הרעשני והשמש האדישה, אני כבר לא מצליחה.
—
אני מתארגנת לאט. הידיים רועדות. פותחת ארון, נועצת מבט סתום, בוחרת סוודר, נכנסת לתיק. מחליפה לסוודר אחר, ההוא האפור, שרוני תמיד אהבה. נזכרת שהמטען נשאר במטבח.
קשה להיכנס שוב למטבח. אלעד לא שם; הוא בסלון, כנראה, בטלוויזיה או סתם בשקט.
אני אוספת את המטען, מסתובבת לצאת.
לאן את הולכת? הוא בדלת הסלון.
לרוני.
למה?
חייבת.
אביגיל, את בהיסטריה עכשיו…
נכון, בדיוק.
תישארי נדבר טוב?
כבר דיברנו, חצי שעה.
התכוונתי רגוע.
אני מסתכלת עליו. ביד שלי תיק, בלי מעיל, רק סוודר.
עכשיו אתה רוצה לדבר רגוע, אחרי שצעקת.
לא צעקתי!
אלעד.
הוא עוצם עיניים, לוחץ גשר האף.
טוב, אולי… אביגיל, אל תלכי. באמת כמו ילדים.
ילדים? חייכתי, עצוב. הילד שלנו, כשהערנו לו, היה ננעל בחדר שעתיים. גם זה ילדים…
זה לא אותו דבר.
נכון. אני חוזרת הערב, או מחר בבוקר. לא יודעת.
אני כבר בפתח הדלת. הוא נשאר עומד, מופתע, נבוך, לא יודע מה לומר.
את כועסת. תלכי, ואני אשאר פה עם המחשבות שלי?
תראה טלוויזיה.
אביגיל!
אני לובשת מעיל, רוכסת ריצרץ.
אתה פשוט לא מאמין לי. אחרי כל השנים האלה. וזה מה שכואב לי, לא הצעקות.
הוא שותק.
אני אחזור. בערב, או מחר. לא החלטתי.
אני אוחזת בדלת. הוא רק עומד, קצת כפוף, גדול, אפור ברקות, נראה כל כך אבוד.
אבי… הוא ממלמל.
אני יוצאת.
—
הדלת נטרקת קלות. אלעד עומד רגע. אחר כך הולך לסלון, מתיישב, מיד קם, שוב מתיישב.
הטלפון שלו מונח על השולחן. הוא מביט בו.
שתי הודעות לא פתוחות מאמא: “נו, דיברת?” ו”אלעד, דבר איתי”.
הוא לוקח את הטלפון, מתלבט רגע, קם, הולך למטבח, עוצר ליד החלון. עצי שקמה בחוץ מתחילים להשתרך ברוח, היום נוטה לערב למרות שעוד אור. כלב קטן של השכנה רץ ברחוב, מצחיק.
הוא מחייג מספר אחר.
שלמה שדה? זה אלעד. שלום.
או, אלעד! אבא בקול עליז, מופתע. מה שלומך? הכל בסדר?
כן… אתה קנית רכב בשבוע שעבר, נכון?
בטח, צוחק קצר. רכב ישן, יצא זול, מוכר טוב. עכשיו סוף סוף נייד. אביגיל עזרה בהעברה, אני אלרגי לסמארטפונים…
אלעד שותק.
אתה שומע? איבדת קליטה?
לא, פה. שלמה, זה היה הכסף שלך?
שלי! ברור. נתתי לאביגיל מזומן, היא העבירה לבעלים. ילדה נהדרת, תמיד עוזרת. בוא תקפוץ, יש עוגת תפוחים, לא נספר לאביגיל, שלא תגיד שיש יותר מדי סוכר. הוא שוב מחייך.
אבוא, תודה, שלמה.
מצוין, מחכים.
אלעד מנתק. מניח את הטלפון. עומד. מתיישב לאט על הכיסא, עובר ביד על הפנים.
מטומטם.
פשוט מטומטם.
אמא התקשרה, בלבלה, והוא נהר. לצעוק על אשתו שלא עשתה כלום, רק עזרה לאבא שלה. כמו שהיא תמיד עוזרת, כי כזו היא.
ככה.
עכשיו הוא יושב וחושב איך היא עמדה ליד הכיור, איך הורידה לאט את הכפפות, איך הסתכלה עליו עם העיניים שלה ושם הבין. היא לא נעלבה היא גמורה מעייפות.
וגם עם הקבלות היא צדקה.
וגם עם הימים שהוא לא דיבר איתה. נכון, אמא שלו לחשה לו בפלאפון על מיכאל מהבניין, ואמרה “אין עשן בלי אש”. והוא שתק. משהו הרעיל שם מבפנים.
ואביגיל חזרה הביתה, שתקה והוא גם, המשיך לשתוק.
הוא פותח שוב את הטלפון. מחייג לאמא.
אלעד! סוף סוף, דיברת איתה? היא הסבירה?
כן, אמא. הסבירה.
ומה?
זה אבא שלה קנה רכב. זה הכסף שלו. דיברתי איתו, הכל תקין.
שתיקה.
נו, אמא מגמגמת. זה לא משנה. היית צריך לדעת שעוברים כספים זרים.
אמא.
אני רק דואגת. פתאום היא…
אמא, שניה. תקשיבי רגע, בבקשה. לא לקטוע.
דבר.
לא היית בסדר. התקשרת, בלבלת אותי, בלי לדעת בדיוק. הלכתי לצעוק על אשתי. עכשיו היא עזבה בגלל זה. כי התנהגתי כמו טיפש.
לא הייתה כוונה…
אמא, שוב, הפסקתי אותה, רגוע, אבל תקיף. את עושה את זה הרבה. כל פעם את מצלצלת, מספרת משהו, אני רץ לאביגיל, אחר כך מתברר שאין כלום. די. זה לא יכול להמשיך. אני חי עם אשתי, לא עם הדיבורים.
זה לטובתך…
אני יודע, אמא. אוהב אותך מאוד. אבל באמת, מספיק. אם את רואה משהו, תגידי לבדוק. לא לשפוך מילים וקביעות.
אתה איתה, לא איתי.
אני איתנו, אמא. אני עם הבית שלי.
שתיקה. הוא שומע את הנשימה שלה.
טוב, אמרתי את שלי. אוהב אותך, נדבר.
הוא לא מחכה לתשובה, מנתק. מסתכל על הטלפון דומם. אמא תתקשר בעצבים, או תשתוק חודש. יהיה בסדר. הוא יגיד שוב, וכמה שצריך. כי מזמן היה צריך.
הוא מחייג לאביגיל.
צליל, צליל. מענה קולי.
הוא שם את הטלפון, נעמד ליד החלון. העצים עומדים בשקט, השמש דועכת. משהו אוורירי, רגוע.
הוא לובש מעיל, יוצא.
—
רוני שדה פותחת דלת, מופתעת וכבר מבינה מהפנים שלי.
תיכנסי, היא אומרת, אשים מים.
אנחנו יושבות אצלה במטבח, הכי נעים בעולם: וילונות קטנים, חתול בשם גפן על אדן החלון, ריח עוגיות וניל. אני שותה תה ושותקת, ורוני בשקט, מבינה שתכף אגיד.
נמאס לי, רוני, אני לוחשת.
רואים.
זה לא בגלל הריב. ריב עובר. זה אחר.
מה?
אני מחזיקה את הספל, מחממת ידיים.
הוא לא מאמין בי. פשוט. עשרים ושש שנה, והוא לא מאמין. כל מה שאמא אומרת אני אשמה.
הוא כן סומך, רוני מנסה בעדינות. פשוט אמא שלו… את מכירה אותה.
מכירה. אבל הבחירה אצלו. כל פעם הולך אליה לפניי.
רוני שותקת.
אני לא מבקשת שיפסיק לבקר אותה. היא אמא שלו, ברור. אבל שיהיה לי מקום אצלו. שאדע עליי קודם, לא דרך צעקות.
אמרת לו את זה?
אמרתי.
ומה?
הלכתי.
רוני מוזגת עוד תה.
בסדר. צריך תן לו לחשוב.
רוני, אני מפחדת.
ממה?
אני חושבת.
ששום דבר לא ישתנה. שיכיר באשמה, יבקש סליחה ואז שוב. אני לא רוצה לחיות ככה עד זיקנה.
אנשים משתנים.
אבל לאט. אני בוהה החוצה. ואולי בכלל לא. איך יודעים?
רוני לא עונה. על חלק מהשאלות אי אפשר להשיב, רק ללמוד לחיות איתן.
גפן מסתובב על אדן החלון. בחוץ רכב נוסע.
בסדר, אני מזיזה את הספל, אני יוצאת.
חזרה הביתה?
כן. מספיק. מחכה לי ארון.
הוא התקשר?
מוציאה טלפון שיחה שלא נענתה. אלעד.
כן.
יופי.
זה לא אומר כלום, אני נאנחת, לובשת מעיל.
—
אני נוסעת ברכבת הקלה, צופה החוצה. אביב בעיר, קצת בוץ אחרי גשם אבל תוסס. אנשים סוחבים שקיות, ילדים עם אופניים, סבא מאכיל יונים בגינה.
חושבת על אבא.
צריך לקפוץ אליו. לראות שהכל בסדר. יש לו רכב עכשיו, יהיה עצמאי רק שיישאר בריא.
חושבת על הבן שלנו, דניאל, גר רחוק, כמעט לא מתקשר, אבל כשכן נעים לדבר. התחתן, יש נכד בדרך, הכל לטובה.
חושבת על טפטים. צהוב בהיר או שמנת? כנראה שמנת חם יותר.
הגיעה התחנה. אני יורדת.
—
הדלת בבית לא נעולה.
נעצרת רגע. מוזר אלעד תמיד נועל. אני נכנסת, חולצת נעליים.
אלעד?
כאן, קולו מהסלון חרישי.
אני נכנסת. הוא יושב על הספה, בלי טלוויזיה, בידיים משולבות. על השולחן שתי כוסות, לא יודעת אם תה או קפה.
הוא מרכין מבט אליי.
חזרת.
חזרתי.
אני עומדת בדלת. הוא קם, מסתבך, מתיישב, קם. נשאר עומד.
אביגיל, התקשרתי לשלמה.
אני יודעת. אבא שלח לי הודעה.
הוא בן אדם טוב.
נכון.
הציע עוגה.
זה הכישרון שלו.
השתיקה מתוחה כמו חוט. אני לאט-הולכת-אל הספה, מתיישבת מרחוק, מרימה כוס קפה. קר.
דיברת עם אמא? אני שואלת.
הוא מהסס.
כן.
ומה?
אמרתי שלא יעשה את זה יותר. שנפתור לבד.
אני מביטה בו.
באמת?
כן. היא נעלבה כמובן. לא טרקה, אבל… את יודעת איך היא נשמעת.
יודעת.
נעבור גם את זה, הוא אומר בלי ביטחון מיוחד, אבל גם בלי פחד. מזמן הייתי צריך.
אני אוחזת בכוס קפה בשתי ידיים, מסתכלת עליו. הוא קצת כפוף, אמיתי, לא גיבור כזה שאני אוהבת.
סליחה, אביגיל, הוא אומר. הייתי דביל. לא חשבתי רגע. אמא התקשרה ורצתי. זה לא בסדר.
לא.
אני יודע. הוא שותק. את רוצה שיפוץ? דיברת על טפטים.
אלעד.
נו. נעשה שיפוץ. מה שתרצי. נטוס באוגוסט. לים. רצית הרבה זמן.
אני לא צריכה חופשה.
ברור, לא לזה התכוונתי. פשוט לא יודע מה להציע. הראש לא חושב.
אני מניחה כוס.
אני לא צריכה מתנה. אני מדברת לאט, בוחרת מילים. אני צריכה שתקשיב לי, שתאמין. זה הכל. זה לא מסובך.
מאמין.
היום האמנת לאמא.
הוא שותק.
היום שגיתי.
פעם אחת זו לא בעיה. כשזה הפך לשיטה זה מפחיד.
לא יקרה שוב.
חכה, אלעד. להגיד “לא יקרה” זה לא חוכמה. אני לא רוצה הבטחות. אני רוצה הסכם.
הוא מביט.
על מה?
אני פונה אליו קלות.
שבפעם הבאה שמשהו לא ברור, תקבל טלפון מאמא קודם תבוא אליי, תשאל: “אביגיל, זה נכון?”. רק תשאל. תמיד אענה. זה כל ההסכם. תוכל?
הוא מהרהר, מסתכל.
כן, עונה. אוכל.
סגרנו?
סגרנו.
אנחנו יושבים על הספה, לא נוגעים, אבל גם לא מתרחקים.
החוץ מחשיך. העצים שלווים, הגשם נעצר.
אמא שלך לא תרפה, אתה יודע, אני לוחשת. דינה. תיעלב, תשתוק אבל תשוב.
כן.
וזה יהיה שוב ושוב.
כן.
איך תחיה עם זה?
הוא שותק, חושב. אני מעריכה את זה.
לא יודע. הוא כנה. היא אמא. אני אוהב אותה. אבל את צודקת היא חוצה גבול. אדבר איתה שוב, פנים אל פנים. אסביר.
תבכה.
תבכה, הוא מסכים. אבל זה לא הופך אותי לטועה.
אני מביטה בו. אחר כך מסיטה מבט.
זה לא ייפתר מהר.
ברור.
והיא תוכל לחשוב שאני אשמה.
שתחשוב, הוא אומר, עייף, אבל יציב. אני חי איתך. אנחנו זוג, לא עם ההצגות.
אני מהנהנת.
הקפה כבר קר. אבל אני לוגמת. לא טעים, אבל כבר לא מזיז לי.
הטפטים, אני אומרת פתאום.
מה?
כנראה שמנת. או בהיר מאוד. לא החלטתי.
הוא מוצא חיוך דק, כמעט בלתי נראה.
שניהם יפים.
צריך ללכת לבחור דוגמאות.
נלך, הוא אומר. כשתרצי.
אני מהנהנת. מניחה כוס. יושבים, וחושך, והחדר עטוף רכות, מהאור, מהחום שבינינו, למרות הכל.
לא הכל ורוד. אני יודעת. מחר שוב תשמע דינה ותתקשר, ושוב צריך להסביר, אולי להחזיק מעמד. אלעד יגיד דברים נכונים, הם לא סתם מילים, אני מרגישה. אבל זו רק התחלה.
אבל עכשיו, הרגע, אנחנו ביחד. וזה משהו.
אלעד, אני לוחשת.
מה?
תמזוג קפה חם.
הוא קם בשקט, לוקח את הכוס שלי, יוצא למטבח. אני שומעת את רעש המים, את הקומקום.
אני יושבת לבד, מביטה החוצה. חושבת על חיים, על עייפות, על מילים רבות שלא נאמרות, ועל כל מה שבכל זאת מחבר בין שניים.
הוא חוזר עם שתי כוסות מהבילות. מתיישב, מגיש לי אחת.
תודה, אני אומרת.
בבקשה.
אנחנו שותקים. אחר כך הוא, בעדינות, מניח את היד שלו על שלי. לא מושכת.
אביגיל, הוא אומר. הסכם, אמרת: פשוט לבוא ולשאול?
פשוט לבוא ולשאול.
ותעני?
תמיד.
הוא מהנהן.
באמת לא מסובך, הוא ממלמל.
לא מסובך.
בחוץ רכב עבר. הקפה חם, טעים. מחר אתקשר לאבא, אשאל איך הרכב. את הטפטים נבחר בשבת.
