פנה את החדר למנוחה לקראת הסופ”ש, אחי יגיע עם משפחתו דרשה החמות
אמרתי לך, אני לא רוצה לנסוע לבקר אצל הוריך בסופ”ש! אורלי עמדה באמצע המטבח כשפינג’ון ידו של ברז, מבטיה אדום מצרות.
יעל, למה אתה מתפקס? איתן ישב לשולחן, מבטו קבוע בטלפון. זה רק ארוחת צהריים, שום דבר מיוחד.
שום דבר מיוחד? האמא שלך תמיד מוצאת משהו לדקור! מרק יתר על המלח, לבוש לא מתאים, מאחרים לבוא, מוקדם לעזוב!
אתה מגזים.
מגזים? אורלי השליכה את הפינג’ון לכיור. בפעם הקודמת היא קראה לי “בת בית רעה” בפני כולם כי אינני יודעת לאפות עוגות!
האמא רק רצתה לייעץ.
הייעוץ היה: “הנה אורלי החסרת תכנון, אפילו עוגה לא מצליחה להכין!”
איתן סוף סוף הפיל את הטלפון, הביט באשתו.
אורלי, די. אני עיף בעבודה, לא רוצה מריבות.
ואני עייפה מהביזוי של אמא שלך!
באיזה בוז? את ממצאת את זה!
אורלי ישבה על כיסא, חיבקה את ראשה, דמעות נופלו על הצמר. שלוש שנים של נישואין הפכו למאבק מתמשך על להיות נשמעת.
הכרנו בעבודה: איתן היה מהנדס במחלקת פרויקטים, אורלי עשתה רוּחוֹת במזבקה. הוא הזמין אותה לקפה, הם החליטו לצאת יחד. הכל היה חלק, שמח, קל.
הבעיות נולדו כשאיתן הציג אותה להוריו. האם קיבלה אותה במבט קר, בוחנת ממעלה למטה. אביה תנשא ראש ויצא לחדר אחר.
זאת היא אורלי? שאלה החמות, מבלי להזמין לשבת.
כן, אמא, זאת אורלי לב.
היי, שמעת את איה? איתן סיפר לי המון עלייך.
הטון היה כאילו היא אמרה משהו לא נאות. אורלי הרגישה מבוכה, ניסה לחייך.
החתונה הייתה צנועה, כסף היה מצומצם, אז נמשך רק סעודה קטנה. החמות הלכה עם פנים חמוצות, משווה את החגיגה לחגיגת אחיה של יאיר.
יאיר קיבל חגיגה ענקית! מסעדה, אמנים, מאה אורחים!
אמא, משאבים שלנו אחרים, לחש איתן.
משאבים נבנים, איתן. צריך לדעת לארגן.
אחרי החתונה עברו לזוג דירה קטנה לשכונה בפריפריה של תל אביב, חדר שינה אחד, אין בית משלהם, יש צורך לחסוך זמן רב.
החמות הייתה באה בלי הודעה, חצתה את הסף, התחילה לסרוק את החדרים.
אורלי, למה יש לכם אבק על הארון?
ניקה אתמול, נעמי.
כנראה שלא ניקה טוב. מה לארוחת ערב?
קוסקוס עם קציצות.
איתן לא אוהב קוסקוס. הוא מעדיף אורז.
הוא אף פעם לא אמר לי.
כי הוא עדין, לא רוצה לפגוע בך.
אורלי שיתקה את הכריות, איתן נשאר שקט, לא מגן עליה זה הכאב הגדול.
במטבח, אחרי מריבה נוספת, אורלי חוותה שהסבל מתרכז בכוס של סבל.
הטלפון צלצל. איתן לקח.
אלô, אמא. כן, בבית. אקח את זה.
הוא העביר את הטלפון לאורלי.
מדברת.
אורלי, תגיעי מחר בבוקר אליי, קולה של החמות נשמע כצפייה.
למה?
צריך לדבר.
על מה?
תבואי, תדעי. מחכה עד עשר.
החמות תלתה את הקו בלי להיפרד. אורלי הניחה את הטלפון על השולחן.
מה היא רצתה? שאל איתן.
הוא חייב להגיע מחר.
טוב, תדברי איתו כמו נשים.
אמא שלי לא מדברת איתי, היא מצווה לי.
אורלי, די!
אורלי קמה, הלכה למקלחת, נעלה את הדלת ונעמה מים שקטים כדי שיבין איתן שהיא בוכה.
בבוקר יצאה לחומת החמות. נעמי כהן גרה בדירת שלושה חדרים במרכז העיר, בעלה נפטר לפני עשר שנים, חיה לבד.
הדלת נפתחה מייד, החמות חיכתה.
תיכנסי, תתפשטי.
אורלי החלה בקבלה, הורידה את המעיל. החמות לקחה אותה למטבח, שם על השולחן היה קנקן תה וקוביית עוגיות.
תשבי, תה?
לא, תודה.
איך רצית.
החמות שיתקה לעצמה תה, ישבה מול אורלי.
קראתי אותך לדחוף עניין חשוב.
מדבר.
יאיר עם משפחתו מגיעים בסופ”ש ממקור ראשון. ישארו שבוע.
טוב.
אין להם מקום לשהות. בתי המלון יקרים, ועם שני ילדים זה אינוחות.
אורלי נשארה שקטה, לא מבינה.
פנה את חדר השינה לסופ”ש, אחי יגיע עם משפחתו, הכריזה החמות בעיניים נוקבות.
איזה חדר שינה?
שלכם, איתן ואורלי, בדירתכם.
אורלי לא האמינה לאוזניה.
אתם רוצים שנפנה את הדירה ליעיר?
לא תפנו, רק תתנו לארח שבוע.
ואז אנחנו נלך לאן?
תעברו אליי. יש לי מקום.
נעמי, אבל זאת הדירה שלנו!
דירת השכרה, לא שלנו.
אנחנו משלמים עליה! כל חודש!
ומה? המשפחה חשובה יותר מכסף. יאיר הוא אחיך, אשתו מרינה היא חמותך, הילדים הם אחייניך. האם תוותרי על הקרובים?
אורלי ישבה, לא האמינה למה שקורה. החמות דרשה מהם לעזוב את דירתם ולהצעתה לארח שבוע?
אני צריכה להחליט עם איתן.
איתן כבר יודע, התקשרתי לו אתמול, הוא מסכים.
מה?
הוא חייך, אמר שזה לא בעיה לבלות שבוע אצלך.
אורלי קמה.
אני אלך.
אז את מסכימה?
לא, אני לא מסכימה. אדבר עם איתן.
אורלי, אל תרים רעש. המשפחה היא קדושה!
אורלי יצאה מהדירה בלי להיפרד, על האוטובוס חזרה הביתה, מביטה בחלון. הכל רועש בפנים.
איתן חזר מהעבודה בערב, אורלי קיבלה אותו בפתח.
למה לא אמרת לי על יאיר?
אה, אימא התקשרה? הוא הוריד נעליו, הלך למטבח.
היא אמרה שאנחנו צריכים לעזוב.
אורלי, זה רק שבוע.
זה הדירה שלנו!
השכורה.
אבל אנחנו משלמים! אנחנו גרים כאן!
מבין. אבל ליעיר אין מקום, עם שני ילדים במלון קשה.
תנו להם דירה משלהם!
למה, כשיש לנו?
אין לנו! יש לנו רק את מה שאנחנו גרים בו!
איתן ישב, נגע בפנים.
אורלי, נמאס לי. לא רוצה ורוד. זה רק שבוע. נשהה אצל אימא, זה לא נורא.
בשבילך זה לא נורא. בשבילי זה הבושה!
איזו בושה? רק עזרה לאח?
לאח שלך! אף אחד לא שאל אותי!
עכשיו אני שואל.
אחרי שכבר הסכמת עם האמא!
הם הביטו זה בזה, איתן עייף, אורלי מתעוררת.
אז החלטנו? שאלה היא.
כן, החלטנו.
בלי דעתי?
אורלי, תביני, זו המשפחה שלי!
ואני מי? זרה?
את אשתי. אבל יאיר הוא אחי. אמא מבקשת, אני לא יכול לסרב.
אורלי הלכה לחדר השינה, הוציאת תיק, התחילה לארוז.
מה את עושה? איתן הופיע בדלת.
מתכוונת. אם הדירה נדרשת לאחיי, אשים אותה פנויה עכשיו.
אורלי, אל תטפשי. הם רק ביום שישי מגיעים!
לא אכפת לי. אני עוברת.
לאן?
לחברה.
אורלי, תפסיקי את ההיסטריה!
זו לא היסטריה! זאת ההחלטה שלי! אתה בחרת במשפחה, אני בחרתי בעצמי!
היא מילאה את התיק, לקחה את תיק האיפור מהאמבטיה. איתן עמד, מופתע שהיא באמת עוזבת.
את רצינית?
לגמרי.
ולאן תלכי?
לאליה.
ואם היא לא תקבל?
תקבל.
אורלי חייגה לחברה.
אליה, אפשר לבוא כמה ימים? כן, נלחצתי עם איתן. תודה, יוצאת.
היא לקחה את התיק, לבשה מעיל. איתן תפס אותה בידה.
אורלי, תישארי. נדבר בשקט.
אין מה לדבר. קיבלת החלטה ללאי, אז אני לא נצרך.
נצרך!
לא נצרך, נצרך בובת אם obedient, לא אשה עם דעה.
היא יצאה מהדירה, איתן נשאר בפתח, אחרי זה סגר את הדלת.
אליה גרה בדירת שני חדרים לבד. קיבלה את האורלי בחיבוק וחם.
ספרי מה קרה.
אורלי סיפרה, אליה הקשיבה, נענעה בראש.
האמא שלך נעלבת.
לא רק היא. איתן גם. אף פעם לא שאל אותי!
עשית נכון שעזבת. תראה שהיא תבין שלא אפשר להתנהג כך.
תחשבי שהיא תבין?
חייבת, אם היא אוהבת.
אורלי ישנה על הספה במרפסת, לא הצליחה לישון, מחשבות על ההמשכה של הריב עם בעלה.
בבוקר התקשר איתן.
אורלי, מה שלומך?
רגילה.
תחזרי?
לא.
לא תישארי באליה לנצח!
אחפש לעצמי דירת שכירות.
זה מטופש! יש לנו דירה!
את שמחת אותה לאח שלך.
לשבוע!
לא משנה לי. לא אחזור.
איתן השתתק.
טוב, נדבר כשתרגיעה.
הוא שם קו. אורלי הרגישה הקלה ראשונה של שלוש השנים שהיא עשתה מה שהיא רוצה, לא מה שמצופה ממנה.
אליה הלכה לעבודה, אורלי נשארה לבד. היא התחילה לחפש מודעות לשכירות חדר. מצאה כמה, התקשרה עם בעלת אחת מהן.
אפשר לראות היום?
בטח, בואי.
החדר היה קטן, אבל נקי, בדירת שותפות, עם שני שותפים קשישים. הבעלים, ורה לוי, הייתה אישה מלאה בחיוך, כשלושים ושש.
את עובדת, בחורה?
כן, במזבקה.
נשואה?
הייתה, מתגרשת.
הבנתי. הכללים שלי פשוטים: סדר, שקט אחרי עשר בלילה, בלי קונספירציות.
מתאים לי.
מתי נודע?
היום אם אפשר.
וורה חייכה.
רואה שהמצב קשה. בואי, תתמקמי. רק תשלמי מראש, בבקשה.
אורלי שלפה כסף, חישבה סכום, וורה נתנה לה מפתחות.
הנה החדר. חדר אמבטיה משותף, מטבח משותף. תחיי בנוחות.
אורלי שמעה את הצחוק של השוקולד על המיטה הקטנה, ארון ישן, שולחן ליד החלון. צנוע, אבל שלה. אף אחד לא יקל עלייך.
היא התקשרה לאליה, הודיעה על המעבר.
רצית לגור לבד?
כן.
ומה איתן?
שארו עם אמא. דעתה של אמא חשובה יותר משלי.
את בטוחה?
לגמרי.
הערב, איתן חייג.
אורלי, איפה את?
קיבלתי חדר.
מה? את משוגעת!
לא, סוף סוף קמתי לעצמי.
אורלי, חזור מיד!
לא אחזור.
את אשתי!
הייתי אשתי. עכשיו אינני בטוחה.
קולו היה מלא תחנון. אורלי חשבה.
טוב, בואי בצהריים. בקפיצה בכיכר.
מסכים.
הם נפגשו בבית קפה קטן במרכז תל אביב. איתן הגיע מוקדם, יושב ליד החלון. כשאורלי נכנסה, קפץ, רץ אליה.
אורלי…
שב, איתן, נדבר בשקט.
התיישבו, הזמינו קפה.
הבנתי, אמא הייתה לא צודקת.
לא רק אמא. גם אתה.
כן, לא הייתי צריך להסכים בלי אותך.
בכלל לא היה צריך. זה הבית שלנו, החיים שלנו.
מבין. סליחה.
אורלי הביטה באיתן, הוא נראה עייף, מלא חרטה.
אמרת לאמא שנשאיר?
איתן נשתק.
עדיין לא.
למה?
מפחדת שהיא תזעיק.
ואת מעדיף מריבה איתי?
לא! עם אמא קשה יותר.
אתה בן שלושים. אתה גבר בוגר. מתי תלמד לומר לא לאמא?
מנסה.
שלוש שנים אני שומעת זאת. מנסים, בלי שינוי.
איתן השפיל ראש.
מה לעשות?
לבחור. אמא או אני.
זה לא הוגן!
הוגן. נמאס לי להיות שנייה. רוצה להיות ראשונה בשביל בעלי.
את ראשונה!
הוכיחי. חייגי לאמא עכשיו, תגידי שלא נוכל לפנות.
איתן הלבין.
מייד?
כן.
אבל…
אם אתה לא יכול, איך זה נישואין?
הוא שלף טלפון, הביט במסך זמן רב, אז חייג.
אמא, שמעי, לגבי הדירה ליעיר. לא נוכל לפנות.
קול החמות נשמע ברהיא חייכה, וידעה שהחיים סוף סוף מתפתחים לצידה.
