הקבלן החדש
זה קרה לפני כמה שבועות בבניין שלנו בתל אביב החליף את הקונסיירז’. הוא מגיע כל בוקר, יושב במזגן הקטן של הלובי, ומסדר את המדרגות ברמת קפדנות שלא הכירנו. הוא מנקה, מרחיב, משפר, ועושה זאת לפי לוח זמנים מדויק. למעטו אין לנו כל טענה.
בפניו, עד לפני שבועות, עבדה האישה, נעמה כהן, שהייתה כמעט כמו שלושה תלבושות של בית. היא קנפה נעלמה על חציית הכניסה של הבניין, שם פזורה בגן של קירות ישנים קירות של משא ומתן של דירות ישנות ושטחים ריקים. לפני כל כניסה, היא פרסת שטיח קטן, שמאוד מצחיק היה במרכז הקבלה האפורה, ועם זאת היה בלתי מציאותי. הרקוד של השטיח נגרר על ידי נעליים חדירות בכל פעם, והיא תמיד מצאה חדש ומסתירה את הבטון השבור, את הברזל המתחזה, ובכך מגנה על רגלי השוכרים מפני פצעים וגרמי חירום.
החלונות שבין הקומות כל אחת משבע הקומה, שש תשעה קומות קושטו בעציצים פורחים, פסלים קרמיים, וציפורים מחוספסות. אף פתח של פיסת קרח לא הסתיר שם אבק.
ערב אחד, ביום שלישי, נכנסו לחדר השישי שוכרים צעירים, קיבלו שמחה במעגל של סיגריות, משקה כוסות יין, וכנראה עוד משקאות קלים. העציצים הפכו לפחיות אפר, ערימות של בקבוקים של בירות זולות נראו על השולחן, והפסלים עם קונכייה נשברו לשברי ריבועיות תחת נעלי ההולך. הדיירים נסו לעבור סביב הקבוצה הרועשת, חששתי שלא יתפרץ אירוע בלתי צפוי.
אבל נעמה כהן הצליחה, כאילו היה קרב, לגרום לצעירים להחליט לעבור למקום אחר. המפגשים הרועשים שבכניסה נעלמו, ובמקומם נותרה פחית אפר יפהפייה, שנקה וניקתה בעדינות על ידי נעמה בעקביות.
הדבר המדהים ביותר היה לא רק הנצילות שלה ביום האחרון, אלא כיצד השיבה את עצמה למען הבוקר. היא הקימה מוקדם, מנקה את המדרגות, שרה לעצמה שיר ישן, ומרחצת את המעלית והמעקות בתמיסה של אלכוהול, עוד לפני שהקפיטלים של הבריאות הפכו לחלק מהחובה המולחמת נגד מגיפה.
היא דיברה בחיוך עם תושבי הבניין, שהגדילו את עומס העבודה שלה בלי אף רגש כלפי הפקפוקים. כשקיבלה משימות של גיזום שיחים אחרי חיבוק של שרידי סיגריות מאחורי המבנה (לא בטוח אם זה חלק מחובתה), נדמה היה שהיא מדברת עם הצעירים על מרפסת בית קפה, ולא מגזירת על הרגליים שלהם. היא גרמה להם להבין שהמעשייה היא חלק מהחיים, ולא ממלחמה.
במהלך זמן קצר, חוסר המגרשים הרגישו, והחצר האחורית של הבניין התחדשה: השתוללו זרעי כרכום, צבעים של חבצלת ופרחי חצית שמיים.
הדבר המדהים היה המראה של נעמה כשלא הייתה בלבושה הכתום האיקוני. היא הייתה במראה של גברת מודרנית, איפור מושלם, תסרוקת מרהיבה, נעליים עם עקב גבוה, ובגדים בצבעי פסטל רך. נראה היה כאילו אחרי כל הניקיונות היא מתכוננת לנקודת זמן של מלכה אנגלית, רק שהכתר חסר.
הבעל של נעמה תמיד היה במקביל הגיע ברכב יוקרתי, קיבל אותה בפרח קטן, ונשק אותה בחום על המצח, כמו סרט רומנטי ישן.
בסוף אוגוסט, שמעתי על ספסל בפארק סיפור של סבתא חורגת: “היום נגמר יום העבודה של נעמה, מחר היא פורשת לצמיתות”. השאלות של הצופים: מה יקרה עם הלובי?
למחרת קניתי זר פרחים לנעמה, רציתי לשמח אותה במשהו קטן. הגעתי אל מחסנה של המטליות, שם עומדו דיירי הבניין: אחד עם בקבוק שמפניה, אחר עם קוניאק, סבתות משנות את כל פטיפתיהן בפשטידות ובקופסאות של קיבוץ חיטה.
הפסקת הפנסייה הפתאומית של נעמה נמסרה לחבורה של הצעירים משכונת השישי, אותם שהפחיתו לעצמם את האדריכל של העציצים, ועתה לימדו אותה לצלם סלפי אלגנטי, והציגו לה אפליקציות אינסטגרם וטיק-טוק. במחשבה, הם רשמו אותה ברשימות הרשת.
במכונית של בעלה, הוא ארז באחורי תיבה פרחים, קוניאק, מאכלים של סבתות השכונה. הוא נראה קפדני, לא יודע מה להגיד.
נעמה, לבושה בשמלה אלגנטית בצבע שקדים, מרכיב פייטים של פנינים, איפור מבריק במקצת יותר מהרגיל, הקשיבה בקשב, והדמעות כמעט נופפפו מגע. היא הבינה שכל העובדים, כל השכנים, אף אחד לא נפרד בימים כאלה.
אולי היא חשבה שהפנסייה של היום היא רווחה של תום הלב, ושהעבודה שלה הקטנה והאמתית הפכה את החיים במגדל הגבוה לתקופות טובות יותר, יותר חמות, יותר אנושיות.
