היום, בעוד שאני עומד בכניסה המובנית של השכונה שלי ברחוב רוטשילד, שמיים מלאים בעננים קודרים והגשם מקפיץ קפלים על אספלט חם, חשתי איך האדי האדמה עולה צפוף עד שהרגשתי שמא יופיע רוכב רוח על סוס לבן במקום מכונית שחורה של דייר אחר. האוויר היה רטוב, כבד ומתוק מריח של רהב רטוב.
פתחתי מעט את החלון של התא שלי, שנמצא לצד שער הכניסה, ופתאום סערת קיץ חמה חצתה את הפתח. שתיתי לגימת תה קר מרובע זכוכית, והחזקתי יד על הרדיו הקטן. קלטתי תחנה ישנה שבה בריטון חורק שר על אהבה ועל עץ האוכמניות. במזג אוויר כזה מחשבות זורמות בחופשיות. ומה לחשוב? בדיוק על מה שחיי מאז חמש עשרה שנה האחרונות.
במשך רבע מאה אני משמר את השכונה השקטה והסגורה הזאת, עדות למערות הקטנות והקטנות של השגרה. אני יודע שהמשפחה בדירה 45 מתווכחת תמיד בבוקר כי הילד שלהם מתפרק כמו שיבוש, ואני צועק עליהם בעדינות. יודע שהחתול הכתום משבצת 2, שנקרא “גדעון” על קולר עם חריטה, מקבל את שמו האמיתי רק משום שהקולר מתואר כך. יודע שגם הבחור של הקומה האחתעשר מתחתן בפינת הרחוב, מעשן סיגריה במסקנה שהוא לא נרשם.
הבוסתן הקטן שלי הוא מרכז היקום הקטן. כאן מגיעים מפתחות אבודים, כאן רצים הילדים שמבקשים שאקשר להם לשירות ההורים אחרי שכחו את הילדים בביה”ס. כאן הובאו פעם גור כלב בקופסה קרטונית. קיבלתי אותו לעצמי. מאז הכלב, שנקרא “ענן”, ישן בתא שלי ומתנמנם בחלום.
פתאום נשמע קפיצה של הדלת והגיעה אלי נערה רטובה בת שמונה, קיבלת מהדירה 33. היא לחצה בידיה זר פרח מרוסק של חניתות ושיח שבולשן.
״שלום,״ לחשה, ״זה בשבילך.״
״לי?״ הפתעתי. ״מאין זה נובע?״
״אמא אומרת שאתה תמיד מציל אותנו. ואבא אומר שאתה עמוד השטחה של השכונה. אני לא מבינה מה זה עמוד, אבל כנראה משהו מאוד חשוב, כמו עמוד שתומך בכל.״
לקחתי את הפרחים. חניתות נובעות כבר ולא נותרו אלא גבעולים ירוקים, אך ריחם מזכיר דבש וילדות.
״תשב, תתייבש,״ אמרתי, מצביע על כסא קטן. ״תהייה?״
היא הנהנה, מסירה נעלי סנדלים רטובות. שפכתי לה תה בכוס ברזל עם דמות של דוב. ישבנו בדממה, מאזינים לגשם שמתחיל להחליף את עצמו בלחישה רכה שמרגיעה. ענן קם ונשאל את היד של הילדה, מצביע על תשומת הלב.
״למה אתה תמיד כאן?״ שאלה, מתבוננת בלוחות שנה ישנים על הקיר.
״כי כאלה כמוך לא יאבדו,״ עניתי. ״ולאיבוד מפתחות, ולג’ודן-גדעון שיחזור הביתה בזמן.״
״אתה כמו גיבור על,״ הוסיפה ברצינות.
״אני הוא הגיבור,״ חזרתי ברצינות. ״רק שאין לי גלימה; קיבלתי את המגדל הזה ואת השער.״
הובלתי אותה עד קומת הבניין, כשהגשם הפסק לחלוטין. בחזרה ראיתי את הילד של הקומה האחתעשר חותך בעיניים, מחזיק סיגריה במקומו.
״אל תסתר,״ אמרתי. ״הכל נראה, וגם מריח.״
״לא תגיד לאמא?״ הוא קילק בבהלה.
״למה? זה שלך. הריאות שלך גם שלך, תחשוב.״
הוא נעמד במבוכה קלה.
ערב, לאחר שהשמיים נרקחו והכוכבים נצצו בבארות, סגרתי את השער. הבטתי על השכונה שנרגעה, החלונות נדלקו, מישהו צחק בחלון פתוח, ריח של צ’יפס ופלפל חמים מילא את האוויר. חיבקתי את ענן על ראשו, כיביתי את האור בתא, ונעצתי את הדלת עם מפתח. יום רגיל עבר. אף אחד לא שלח לי תודה, שמו לא הופיע בעיתון, אבל הייתי העמוד. העמוד שמחזיק, העמוד שכל אחד יכול להגיע אליו עם זר של חניתות משומשות ביום סוער.
הלכתי הביתה לתקני הקטן באותה שכונה והרגשתי שלא רק שומר, אלא בעל של יקום קטן אך משמעותי. והייתי זה.
למחרת, בבוקר, מצאתי את התא שלי ניזוק. היה פצע על הצידה, כאילו רכב עבר דרכו, והדלת נפתחת בחיכוך חטוף על האספלט. ענן, מודאג, נדד סביב, נבח וקולו היה חרישי. הסתובבתי סביב, נגעתי בפצע, נזכרתי במבט מבטא. לא האשתי אף אחד, ולא חיפשתי אחריות. פשוט פתחתי את הדלת המגרדתי, הכנסתי לעצמי כוס תה.
הראשונה שראתה את האירוע הייתה אליס, הילדה עם תיק גב צבעוני.
״אוי!״ קראה, עיניים מעוגלות. ״הבית שלכם ניזוק!״
״זה יחלץ,״ אמרתי ברוגע. ״בית, כמו אדם, מקבל חבילות, העיקר שהפנים שלמים.״
הודעה התפשטה במהירות ברחבי השכונה. דיירים הגיעו לשער.
״שרון כהן, זה מה קורה כאן?״ קראה האישה הקשישה מדירה שלישית, גלי. ״שמעתי רעש רכב בלילה! אולי הם!״
״צריך לשים את זה למספר המשטרה,״ הציעו כמה.
״לא צריך,״ חתמתי. ״נדאג בעצמנו.״
הבעל ניגש, צעיר שמעשן, דני, ידיים בכיס, מבט מתבונן. ם
״זה חזק,״ אמר, משמר טון אדיש. ם
״אתה יודע איך לתקן?״ שאלתי.
״במוסך עם האבא מתעסקים בפעמים,״ הוא השיב בכתף.
וכך, שכונה שלמה נזכרת באחד לתקן את התא. גלי הביאה מאפים ביתיים כדי למעלה כוח. אלכס, הגבר מדירה 12, חיפש במרתף צבע ירוק תואם, הביא מנוף קטן כדי להרים בזהירות את המתכת. דני הפך למומחה, בחן את הפגיעה, הוריד את הסנטר והוציא פסק דין:
״צריך להפעיל מנוע פנימי, ואז פטפט, ומישהו צריך לכלי פטיש.״
מצאנו כלי פטיש. העבודה החלה. עמדתי בצד, שתיתי תה וצפיתי איך הקהילה שלי משחזרת את מבצרי הקטן. גם גדעון-חתול הגיע, הציב את עצמו כקצין מבקר על העבודה.
אליס רצה סביב, חילפה כלי עבודה לקטגוריות גדול, קטן, נוצץ. ענן ניב על כל פטיש, נבהל ובכל זאת השתתף.
בסוף הצהריים הפגיעה כמעט נעלמה, רק קווים קטנים נותרו. אלכס, מזיע אך מרוצה, היה מוכן לצבוע ולתקן.
״זה יהיה חדש, שרון!״ קרא, מחייך רחב. הרמתי את כוס התה המשולשת מחווה ששווה אלף מילים.
באותו רגע נכנס רכב שטח שחור ונוצץ. החלון של הנהג נפתח, ופניו היו אדומים וחוסר נשימה.
״היי, שמאי! פתח את השער, למה כולם מתעכבים? אין לך עבודה?״
כולם נשתקו. זה היה הדייר הקשוח מקומה העליונה, שתמיד מתלונן וחרוץ.
יצאתי לאט מהתא, לא למהר ללחצן. הסתכלתי על האיש ברכב, על אליס עם עיניים פתוחות, על דני עם פטיש, על אלכס עם מברשת, על גלי עם מאפים. הרגשתי לא שומר אלא קפטן של ספינה.
״הנתיב העקיף פתוח,״ אמרתי ברוגע. ם״השער ייסגר לתיקון טכני.״
״מה?״ קרא הנהג. ם
״אנחנו כאן,״ הפריע אלכס, צעד לפניה. קולו היה שקט אך חזק. ם
הנהג נתק, הביט באנשים, ראה את האחדות אדם עם מברשת, נער עם פטיש, זקנה עם פנים קשות, וילדה. הוא הבין שהם יחד, שהמבנה הזה הוא יותר מסתם מבנה. הוא הפנה את הרכב והלך לנתיב אחר.
שקט ירד, ואז דני פיצח צחוק. אליס הצטרפה, גלי חייכה, אלכס חייך. חזרתי אל הלוח, פתחתי את השער האיום חלף. הסתכלתי על התא שלי. כן, היה לו צלקת קרב שתצבע בקרוב, אבל הצלקת הזו היא עדות לא לחוסר זהירות, אלא לשיתוף, לשייכות, למה שלמדתי תמיד שהשייכות היא הכוח האמיתי של קהילה.
היום למדתי שללא היותי רק משמר, אני מהווה עמוד תווך שמקשר את כל השכונה. עמוד שמחזיק, שמחזיק, שמאפשר לכולם לבוא עם זר של חניתות ביום סוער ולמצוא שם בית. השיעור שלי כוחו של הריבוי והאחדות הרבה יותר משמעותי מכל מעשה בודד.
