8 בטבת, תשפ”ג
היום שוב הרחוב הראשי של תל אביב היה עמוס מסביב המוני אנשים מיהרו בענייניהם, ושוב מישהו מיהר וצעק מאחוריי:
גברת, אפשר לעבור?!
יד דחפה אותי קלות מאחור כמעט מעדתי על הפס הצר של המדרכה. מעיל הפוך שלי, שתמיד עושה לי בעיות, התנפנף ברוח והסתיר מדוע אני צועדת לאט באמצע הדרך. אחזתי חזק בידיות של עגלת הנכים של מאיר שלי. רציתי שלא יקרוס, שלא יתבזה שוב ברחוב מול כולם.
סליחה, התנשפה בחורה בדרכה, רגע לפני שאיבדה שיווי משקל, מבטה פגש את מאיר. הוא ישב שקט בעגלה, ידיו מונחות על הברכיים, שותק. בין כל הבורות שבאספלט, כבר עדיף שיעזוב לי לנהוג.
הנהנתי אל הבחורה. הכל טוב, רוצי, אמרתי.
התבוננתי אחריה ומהרתי לסדר למאיר את הכיפה שנשמטה. חייכתי אליו בניסיון להוריד את המתח.
נמשיך, מתוק? עוד יש לנו קצת זמן למרות שתמיד בקושי.
אמא, אי אפשר פעם אחת למצוא זמן לא בשביל המרפאה? אולי נלך יחד לאנשהו אחר? שאל מאיר, מודד במבטו את מרכז הרחוב, ובהיסוס פונה להניע את גלגלי העגלה.
מאיר, תחכה. אמא תדאג. רק פה הסיפור קשה, אבל בהמשך הניקיון טוב. רואה? אין שלוליות. חוצים את יפו ואחר כך אתה מגיח לבד!
טוב, הנהן.
רגע, מה רצית? אמרת שיש משהו חשוב?
פניו האדימו. מיכאל אמר לי שבלוינסקי פתחו חנות דגמים חדשה. יש שם צבע שאני צריך.
מאיר, בחורף הזה אי אפשר. גם התחזית עוד ערפל בערב. ואמא לא תוריד אותך שוב במדרגות בלי סוף שתקתי כשקלטתי את איכות פניו. יוּתר מאשר מוכרח, כמובן, יכיל את עצמי, אבל כאב לו. אולי אלך לבד? תכתוב לי איזה צבע בדיוק, אני אקנה. ובינתיים תישאר אצל סבתא וֶרָה.
למה אצל סבתא? היא אמרה שיש לה היום שתילה לעציצים, התגונן מאיר.
נו שוין. זה הריבאונד בסדרה שלכם! פעם אחרונה ניצחת אותה שלוש פעמים שח-מט. אתה יודע כמה היא רוצה נקמה וגם אמרה שתלמד אותך פוקר.
אמא! זה משחק קלפים
כן, בן שלי, אבל הוא פילוסופיה שלמה!
את יודעת לשחק?
בקושי ואם לומר את האמת לא סופרת כמוך בראש. הכל זה חישובים.
כמו בשח-מט?
כמעט.
טוב, אשאר עם סבתא. אבל
ראיתי עליו שהוא מוכן כמעט לכל כדי להגיע בעצמו. מאמי, אני יודעת תשאיר אותי לטפל, ובאביב נטייל לשם כל יום אם תרצה! הגינה שם קרובה, הברווזים האהובים עליך מתאים?
מאיר משך כתף. נגיד
יופי. עכשיו, איזו צבע צריך?
אדום! אבל לא כמו של ההוסרים. אחר
מאיר פירש לי בציורים ותיאורים, ואני רשמתי, מתפעלת איך ידיו שוב זזות, שוכח מהכעס מתמלא חיים ביצירה. התרוממתי, התחלתי שוב לדחוף את העגלה לכיוון המרפאה. מסע יום-יום, שהיה לי כבר כמו מסע צלב, כזה שלא נגמר.
החיים שלי נחתכו לשניים לפני שנתיים, שני עידנים: לפני ואחרי.
הוֹ, איך התרגשתי באותו בוקר: קיבלתי בונוס חשוב מהעבודה כבר חלמתי לאן להוציא אותו, מה לשמח את בעלי ואת מאיר אבל הדלת של המשרד נפתחה, יפית נכנסה חיוורת דף.
אלה, אי אפשר לתפוס אותך בטלפון
הכול התקרר. מה קרה?
מאיר אל תיבהלי, הוא חי! לקחו אותו לאיכילוב.
הנהג שפגע בבני אותו ראיתי רק בבית המשפט. הוא התבייש להביט בעיני, אבל לא זה עניין אותי. ידעתי שניסה, ניסה לבקש סליחה, אבל מי צריך סליחות? הן לא פותחות דלתות טיפול נמרץ, ולא מחזירות את הרגליים של הילד שלי. שום סליחה לא תשיב את הזמן לאחור.
לאן מיהרת?
אמא שלי נפטרה הסתרה, לא סיפרה שבוע שעבר קראה לי, הספקתי אולי רק להיפרד אני אשם.
כן, אמרתי בלי חמלה, הדמעות נשרפות בפנים.
המשכתי ללכת. אחרי שנגזר על מאיר להישאר בכסא גלגלים והמשפט ברור, והרופאים כולם אמרו שאין דרך לתקן את השבר. הרופא ישב, ממרר ליד עמדתו, מגמגם הסברים. אני לא שמעתי כלום רק את הקול בראשי: מאיר לא ילך לעולם.
לא היה לי זמן לחשוב על עצמי, או על בעלי שנשאר שם. חשבתי רק איך ממשיכים עכשיו.
את לא מבינה?! צריך לנסות הכול! כמעט צעק דניאל, בעלי דאז.
אין סיכוי! תבין
שטויות! נמצא רופא אחר, בית חולים אחר!
חפש. אני אעזור.
אני בעבודה, אין לי זמן! התווכח.
ילדך, לא פחות משלי! עמדתי נלחמת.
חיפשתי, חיפשתי כל אפשרות לרפואת נס אבל יש נספחים שאבדו בדרכים. לפעמים נדמה שהגורל מחלק תרמילון של ניסים, ולעיתים נשר מכתב קטן בזמן הלא נכון מקבל אותו מישהו אחר.
הפלא שאמור היה להגיע למאיר, לא מצא את הדרך. קיבלתי את זה, למדתי לחיות מחדש.
היה קשה איך אפשר לתאר. נאלצתי לעזוב עבודה, כדי להיות עם מאיר. היחסים עם דניאל החמירו, מריבות שגדלו. כל ריב נשמע עד מאיר, שהיה מצטמק בצללים. פעם אחת הוא כמעט איבד שליטה:
אילו היית אוספת אותו מהחוג, כיתר האימהות, זה לא היה קורה!
לא סלחתי. שום התנצלות לא חיממה. הבדידות התעבתה. בסוף, דניאל אסף את חפציו, נטרק הדלת, ומאיר התעורר מבוהל:
אמא, מה קרה?
הכל בסדר. הצער הלך לא יחזור עוד.
האם היה קל יותר? לא. להפך, רציתי לטרוף את הימים, להשיב למאיר חיוך. מדי פעם חיפשתי פתרונות. יום אחד קניתי קופסת חיילי בדיל.
מאיר, תראה מה הבאתי!
מה זה?
חיילים, צריך לצבוע בעצמך.
למה?
שיהיו אמיתיים.
למה לבושים מוזר? שאל.
הם חיילי צה”ל ממלחמות ישנות, לא מודרניים.
וכך התעניינו יחד, ישבנו שעות על גבי שעות, עיינו בתמונות מגדוד פלמ”ח ועד קרבות העצמאות, ומאיר התלהב. הייתה זו מתנה שמילאה אותו מחדש.
כעבור שנה היו לו עשרות יחידות. בערבים הופך סלון דירתנו לשדה קרב, והוא פוקד עליי בסיבובי “קרב”.
אמא! את בן-גוריון! תנהלי ממש כמו שצריך!
אל תנהל אותי! השבתי, מחייכת.
אמא, את משנה היסטוריה כאן!
מי ייתן לחשתי, ומילאתי אחריו.
אבא? עד מהרה נעלם כליל. כשהתחתן בשנית ונולד לו עוד ילד, לקח את עצמו להרחקה של ממש. מי שנשארה וֶרָה, אמו של דניאל. היא, שלא הפסיקה לתמוך. היא הייתה המשפחה. בלי העזרה שלה לא הייתי שורדת.
אלה, סלחי לי עוד הם עוזבים
לכי תביני. את המשפחה שלנו! אחזתי בידה. אם מישהו עזב, זו לא את, ולא עוזבת אותך!
וֶרָה לא ענתה. רק חיבקה. ובאותו רגע ידעתי שלא משנה מה, יחד נחזיק.
עם הזמן, אפילו יפית, החברה הקרובה, התרחקה. פתאום פחות הטלפונים, “קשה לי לראות את מאיר ככה” שותקת בשיחה. לא עניתי. גם לה יש זכות להיות שמחה אחרי שנים קשות. היו לה חיים הגיע הזמן שתהיה לה שמחה. אני רק מסתכלת בתמונות החתונה שלה ברשת ושולחת ברכה בלב.
אבל בעיות לא נגמרות. רוב הזמן התמודדו וֶרָה ואני, אבל מכשולים נשארו.
וֶרָה הגיעה יום-יום, בזכותה יכולתי לשוב חלקית לעבודה, והייתי נעזרת בה להוריד את מאיר במדרגות הארבע קומות של דירת רכבת ישנה, בלי מעלית, בלי גישה. עם הזמן חשבתי: כמה זמן עוד אצליח להוריד אותו כך?
הלכתי ממשרד למשרד, מנסה לקבל אישור לפתח מעלון לנכים, אבל שוב סירוב, ביורוקרטיה, מיואשת.
אולי בתים בשרון? הציעה וֶרָה. בחוץ נקי, אחוזה קטנה, מאיר ינשום אוויר טוב.
ואיך יגיע לבית הספר? לטיפולים? בחוץ בתי ספר לתוכנה אין, והאינטרנט בכלל לא קיים. פה העיר, יש עתיד, יש טיפולים, אפשרויות. לא אפשרי לעזוב.
אפילו ניסיתי להחליף דירה, צפופה וקטנה, אבל מחירי דירות נגישות הרקיעו שחקים, וה”שניים וחדרון” שלי לא עניינה אף אחד. מתווכים פטרו אותי “זו דירה שכמעט לא מחפשים”. וליבי נשבר: למה לא מגיע לי סידור הוגן?
אבל כנראה לשמים יש דרך: ביום שבו עוד מיהרתי ברחוב, איש זקן פנה אליי:
אפשר לעזור לך, גברת?
תודה רבה, יסתדר בעצמי עניתי, אבל הוא התעקש.
התיישב על הגלגלים, לחץ למאיר את היד בחביבות:
אני סבא עוזי. למה לא עזרת לאמא?
ניסיתי. היא לא רצתה.
תן לי! חייך, מסר לי שקית קלמנטינות. מחבב אותן מאד, תתנהג יפה, תקבל. בסדר?
ולפני שהספקתי לומר משהו הוא כבר דחף ברצינות את עגלת מאיר שבעבר רק גברים חזקים יכלו להזיז. עזר לנו לעבור את הכביש.
לאן להביא? אני לא ממהר!
תודה, אנחנו מסתדרים, חייכתי.
אז כך התרחשו הפגישות הראשונות שלנו.
תוך ימים, עוזי כבר פתר כמעט כל בעיה אפשרית שהטרידה אותי
דיברתי עם השכנים שלך, משפחת כץ ממול. הם מוכנים להחליף דירה שלך בקומה רביעית מול קומת קרקע שלהם. אפילו תבקשי מהם כמה אלפים לשיפוץ. הדירה שלך שמורה יותר.
ואם לא יסכימו?
כבר דיברו איתי. תסמכי. עדיף להם, דירתך נהדרת.
איך אתה יודע?
גברים בכפר גלים סיפרו.
איך מצאת אותי בכלל?
שאלתי ברחוב היכן גרה אמא עם העיניים היפות והילד שמעולם לא מתלונן.
סבא עוזי! אני כן רוצה ללכת, רק לא יכול!
בן יקירי, ברצון תגיע רחוק אפילו לעוף.
איך?
תראה בקיץ
לפחות תגיד רמז!
לא עכשיו, לא יפה להתנהג כך.
בסדר, צחק מאיר.
תן לאמא ואני נדבר. אם הכול יתבצע נוכל לשחק בחוץ כבר בקיץ!
בזכות עוזי, גם הפנדוס החדש נבנה, עם עזרה מכל השכונה. אף שכן לא סירב, כולם בירכו:
ברכה לילד, כן ירבו!
שאלתי את עוזי למה פה לא מפחדים, לא בורחים כמקודם.
אנשים פשוט נזכרו שיש להם לב. אחרי שבאים לדבר איתם בגובה עיניים הלב מתרכך.
אבל לא סיפר איך דילג בין השכנים, שאל לשלומם, דאג, ליטף, עודד.
גם העובדה שמצא מטפל בכיר־טיפול־צבאי, שאולי אולי יצליח לעזור עוד, הייתה שלו. המטפל דיבר בנחישות אך גם ברוך:
אלה, יש סיכוי קטן, אפסי, אפילו לא הייתי אומר אבל לא מוותרים. יש מנתח מדהים בהדסה, קבל עליו חוות דעת. זה ייקח, תחשבי אך אולי
אבל איך אשלם?
עזבי, השתיקה וֶרָה. נמכור את דירתנו. גם דניאל הצהיר שיעזור, על אף הכול. זה הזמן לאחד כוחות, לא להתבייש.
והבנתי מאיר הוא הכי חשוב. והכול קטן לעומת ההזדמנות הזו.
חצי שנה חלפה: מאיר עבר ניתוח מורכב בגב בירושלים, וכיום הוא הולך על קביים. לאט-לאט. הפנדוס שתרם עוזי עובר כעת למשפחה אחרת. סיפרתי לאמא של הילדה שם על הרופא.
למה עשתה זאת לבד, כל כך הרבה כאב?
כי יש מלאכים בעולם. ויש שומר הוא עוזי דביר. אנושי כמו כל אחד, אך יודע להזכיר לנו שאפשר להיות טובים.
מאיר נעמד בכובד ראש, קורץ לשירה, הילדה החדשה עם הכסא.
אמא, אפשר סיבוב? נשוב תיכף!
לכו, ילדים, אומרת אמא של שירה בדאגה, ואני מהנהנת ומחייכת. גם אנחנו תצטרף, יש מספיק גלידות לכולם!
כך, בעוד בית אחד הופך שקט יותר, משהו חדש נולד תקווה.
לעולם אל תפחדו ממנה. תנו לה מקום, תנו לה יד, והיא תגדל ותמלא את הבית בצחוק שוב. והצרה? תשב לה בפינה, תשקיף, ובסוף תיעלם, תטרוק דלתה, אבל אנחנו כבר לא נקשיב לה. נשמע משהו אחר הצלצול הזך של תקווה, צומחת ומרתקת.
וכשתרצה הגורל להפתיע שוב, רק תיקח עוד פתקון קטן, תשגר אותו ברוח, ותשמח אולי הפעם מישהו אחר יצלול פנימה, ויחזיק חזק במתנתוהשמש כבר נטתה אל מערב, אור חמים נשפך על גינת הברווזים שפעם רק דמיינו. מאיר צעד בזהירות, קביו נשענים בידיו הברוכות בצבעים, ואני לצידו עייפה, אך מאושרת. בין קריאות הצחוק שלו ושל שירה, הרגשתי פתאום את הלב שלי נפתח כאילו כל מה שכבד נשמט לאחור.
ורָה ישבה על הספסל, מתבוננת בנו בעיניים נוצצות מתרוממות גאווה. עוזי שלף מתיקו את השקית האחרונה של קלמנטינות וחילק אחת לכל ילד, כאילו זו מדליה אישית מגיבור מקומי.
הסתכלתי סביב, על האנשים שהצטרפו: שכנים, חברות ישנות ושאולי יום אחד ישובו, אפילו דניאל בא ממרחק מביט במאיר בשתיקה, מצטרף למעגל ולא אומר דבר. לרגע קצר הדברים הרעים הוסיפו רק רקע לצבעים שעל הדגמים של מאיר; הם התנדפו, כמו הפנסים שהולכים ודועכים עם ערב.
העבר כבר לא אחז בי בגרון. ידעתי החיים לא חזרו להיות מה שהיו. אבל גיליתי: גם מתוך השבר אפשר להנביט שמחה חדשה, בת עונה משלה, פראית ועדינה כזו שלא מחפשת שלמות, אלא רק אפשרות אמיצה, להאמין ולחיות.
מאיר התיישב לידי, נשען עליי בעייפות מתוקה. הפניתי אליו את ראשי, והוא הושיט לי את כף ידו, צרובה בצבעים.
“את רואה, אמא?” חייך, “הבטחת שבאביב נלך. הנה עכשיו”
“כן, מתוק,” לחשתי, עוצרת דמעות, “והפעם אתה מוביל.”
הוא דגדג אותי קלות, ואני נשבעתי בלב להשתדל לזכור תמיד: לא נותנים לתקווה ללכת לאיבוד, גם אם היא מסתתרת ברחוב הומה, בין פנסי לילה עייפים. לפעמים צריך רק יד שמושטת, חיוך, שקלמנטינה מתגלגלת כדי להשיב אותה הביתה.
והבית, סוף־סוף, שוב היה מלא אור וצחוק.
