בשעת חלום משונה, אורית היתה בעלת רשת חנויות תכשיטים בקוֹםתלאביב. אביה, שהיה קונה של מסגרות משקפיים, עזר לה להקים את העסק, והיא כעת עומדת על שני רגליה כמו אישה עסוקתית, פקוחה ולא נעה.
בגיל ארבעים, אורית חיה במסיבות שיקיות, מציגה את פניה בכותרות של מגזיני אופנה, מכירה ידיים עם כוכבי הפסטיבל, הזמרות, העורכילשון של העיר. היא מגדלת את בנה מאור. בקיצור, הכול תפוס. חלה רק חוסר אחד בחייה אהבה.
בבוקר של החלום, אורית מרגישה בודדה במגדל חמש חדרים, והעולם סביב נמתח כמו קו על נייר. במקביל, בת הקטנה איתה, סבתה שחיה בעפולה, טיפלה בה מאז שהוריה עברו לירושלים לפני שבע שנים לעבוד על חוזה. סבתה אהבה את הנכדה עד שהאוויר מתמלא בריח של פרחים לילה.
כאשר אורית גדלה, נשאה אהבה לתלמיד בכיתה, יובל. הוא חייך במקביל, שניהם בגיל שש עשרה, והסבתא, שגידלה חמשה ילדים, חיכה בתור רוח. מי לא מתבלבל בגיל שש עשרה? הראש הוא כמו קצפת שמתרקדת, קראה, והניחה את ידה על כתפיה. עם הזמן, האהבה של אורית ויובל הפכה לעמק של מחשבות, סביבם הלילה נעלם. הם סיימו תיכון והצטרפו לאוניברסיטה. באותו קורס ראשון, אורית קראה ליובל: הכן את עצמך להיות אב. הוא חייך: תמיד מוכן!, ואז חצי חודש אחרי, היא לקחה את התיעוד מהקמפוס ונסעה לירושלים לבית הוריה. יובל נותר מבולבל, רץ אל סבתא של אורית ושאל: מה נעשית, נשר? איך נזין את הילד? עם ספרים? אהבה? בן הוא לא צעצוע!. סבתא נתנה תשובה משוררת.
יובל שלח מכתב לאורית. היא השיבה: בוא. הוא חזר מייד לתלאביב, נפתח עליו דלת של האם, רינה. שלום, אני יובל, באתי לבקר את אורית. רינה הזמינה אותו לתחום המטבח, אך הוא חשב שהקול אינו מזמין לחדר השינה אורית לא הייתה שם.
רינה המשיכה: בני, בקשה אחת תעזוב אותנו. שכח את אורית. יובל שאל: האם אוכל לחכות לאורית? היא ענתה: היא במנוחה בקיבוץ הרים, תחזור בעוד שבועיים. עשיתם כל מה שאפשר, עכשיו נפתור זאת בעצמנו. יובל נעמד מולה כמו ברזל מוטל, היא קמה מכיסא והזמינה אותו להמשיך את השיחה המוסרית.
יובל יצא, ישב על ספסל במרפסת, נסע לתחנת הרכבת. שם, שם, שם של אורית הפך למילה מקודשת במחשבותיו כוכבית. היא היתה כשליט אור, מגדלור שמאיר את דרכו של יובל.
חזר הביתה, יובל שקץ למאגרי הלימוד, תוהה מה לעשות: לגדול על אורית? לשכוח, לעצור, ולחיות את חייו? אהבתו הראשונה הייתה כמו פקק של קפה משומש.
כאשר אורית ילדה את מאור, יובל חזר לתלאביב וניסה לשוחח בחיוך עם סבתא רינה, קנה מתנות ללידתו של בנם. כמו שאומרים, אם תבשל קוסקוס, אל תחסוך בחמאה. רינה קיררה את נורו של יובל, והייתה איתנה: לא נזדקק למתנות שלכם, נגדל את מאור לבד! אנו לא יכולים לחיות על קיסוס וקוואס. לך לחייך שלך.
יובל חזר למקומו עם כנפיים יורדות. חברו הוסיף: זהיר מהחם של חמת עשיר כמו סוס שחר. יובל סבל, אהב את אורית שעדיין לא ענתה. אין לתפוס שמש בשקית, הזמן ברח.
הופיעה מילה, אשתו של יובל, רוני, שאהבה אותו באמת. נולדה להם בת, יוליה. בשנים הראשונות של נישואיהם, יובל קיבל רק את אהבתה של רוני. לפני החתונה, יובל הודיע לרוני על חלומותיו על אחרת. רוני השיבה במרמור: מילותיך קשות, אהובי. הן שורפות את הלב. אבל אחזיק ואאבק, אהבתנו מספיקה לשניים.
יום אחד, יובל נבחר להיות ראש עירו. אורית נותרה בליבו. עם השנים, הקשר נבנה מחדש, הוא הגיע לתלאביב, פגש את מאור שהפך לבגר. אורית נישאה, בעלה חיבר ידיו ברינה. חמש שנים אחרי, אורית, שחיה עם בעלה בברצלונה, בחרה לחזור לארץ. כאשר מאור היה בן ארבע עשרה, החלו בעיות נעורים. יובל, בנך מקולקל! בוא! תציל!, קראה בתא הקול של אורית.
יובל השאיר את כל המשימות ופנה לתלאביב להושיע את אהובתו. רוני, כשפרדה, ישבה על החלון ובכתה בקול. אחרי שנים של חיי נישואין, הרגילה לשמוע שיחות לילה של אורית. יובל קם במרוץ, רץ למקלחת, לחש סודות לאורית. רוני נשארה בתפקיד השני בחייו, לא ידעה אם בעלה מעריך את נדיבותה. הלב שלה היה ללא חלון, לעיתים קרובות בלבה עלה ערפול.
בכל זאת, כאשר יובל שב מנסיעה, רוני הייתה מאושרת בעלה היה איתה! נשמתה רקדה, היא חשה עצמה על מרתף האושר. היא רצתה לפתוח את המבצרים עם מפתחות מוזהבים, לקנות אהבה. היא מילאה דמעות מרירות שנחשבו לא צודקות, שתקה כשבעלה הביא דובי ענק לפינת הבית מתנה למאור. רוני נרגעה בכך שיובל אהב בעוצמה את יוליה, והדבר היה תמיכה בזיכרונותיה.
היא הזכירה תמיד את דברי סבתה: אישה לבעל היא תחבוש, בעל לאישה רועה. האביב הגיע, יובל ניסה שוב לנסוע לתלאביב. רוני ידעה שהסיבה היא חתונת מאור. יובל הביא מתנה לזוג הצעיר טיסה לשני אנשים ליוון.
במהלך החגיגה, אורית לחשה לאוזן של יובל: אולי נתחיל מההתחלה?. יובל ינשוף נשימה קלה ויגיד, כמו לחתוך: לא, אורית. מאוחר מדי. אני רוצה להינשא לרוני, האישה הטובה ביותר שלא אוכל למצוא אחרת.
