שום דבר, אמא יקרה! יש לך את הבית שלך, שם את גרה. אל תבואי לפה אלא אם כן אנחנו מזמינים אותך.
אמא שלי גרה במושב קטן ונעים על גדות נחל. מאחורי השטח שלה מתחיל יער, ובעונה אפשר ללקט כמות מרשימה של פירות יער ופטריות. מאז שהייתי ילד, רצתי בשבילים המוכרים עם סלסלה ונהנתי מחיבור אמיתי לטבע. התחתנתי עם חבר מהצבא, ההורים שלו גרים לא רחוק מאמא שלי, אבל מעבר לרחוב, ומהשטח שלהם אין גישה לנחל וליער. לכן, בכל פעם שאנחנו באים מהעיר, אנחנו מתארחים אצל אמא שלי.
אמא השתנתה מאוד בזמן האחרון, אולי בגלל הגיל, או אולי בגלל קנאה לבעלה, אבל החופשות שלנו התחילו להפוך לעיתים קרובות למריבות. נהיה קשה יותר לסדר עניינים בשקט. כשאירחנו את עצמנו אצל ההורים של בעלי, אמא הצליחה גם שם להקים ריב, הפעם עם השדכן שלה, על שטויות. חמותי התעצבנה כל כך, עד שצעקה בקול רם. כל הרחוב שמע איך הן מוציאות אחת על השנייה משקעים ישנים.
חודש אחרי, כשכולם נרגעו, בעלי ואני חשבנו על רעיון מצוין – לבנות לנו בית משלנו, כדי שאף אחד לא ייפגע, ושיהיה לנו מקום להיות בו ולהרגיש בו בבית.
הנושא של החלקה לקח הרבה זמן, אבל בסוף הצלחנו איכשהו. חמי וחמותי התגייסו בהתלהבות לעזור לנו בבניה. חמי היה באתר הבניה כמעט בכל יום.
היחידה שעשתה לנו צרות הייתה אמא שלי. היא הייתה מגיעה, נותנת עצות, מבקרת את מה שכבר נעשה – בקיצור, לא נתנה לנו מנוחה גם שם. וככה, בסוף, בנינו את הבית. זאת הייתה חוויה לא פשוטה.
שנה אחר כך הבית עמד, קיווינו סוף-סוף לנשום אוויר, אבל לא כך היה! אמא לא ויתרה על ביקורים, הטיחה בנו אגואיזם, ואמרה שלא תקבל מאיתנו יותר עזרה. היא בכלל לא התחשבה בכך שבעלי תמיד עזר לה בעבודותכיסוח, תיקון הגג ועוד.
יום אחד אמא פנתה אליי ושאלה:
למה אתה בכלל בא לכאן? תשב בעיר שלך, כשאתה בא לפה אתה רק מתהדר ברכוש שלך!
זו הייתה הטיפה שהציפה את הכוס אצל בעלי. הוא ניגש אל אמא שלי, רגוע מאוד, אבל היה משהו ברוגע שלו שגרם לה לסגת לכיוון הדלת:
מה אתה עושה, חתן?
שום דבר, אמא יקרה! יש לך את הבית שלך, נכון? תגור שם. אל תבואי לפה בלי הזמנה מאיתנו. תתני לנו לפחות סופ”ש אחד חופשי מדי פעם. אם את צריכה עזרה, תתקשרי. אם יש אש, נבוא!
מה זאת אומרת אש?!
למילים האלה אמא כמעט רצה החוצה. התאמצתי לעצור את הצחוק כשאני רואה אותה מסתכלת סביב ורצה אל השער. אחרי שבעלי נרגע, הוא הרים ידיים:
נו, אולי הגזמתי עם העניין של האש
לא, באמת ככה.
וצחקנו ביחד, נזכרים בהבעת הפנים שלה. מאז שקט בבית החדש שלנו. אמא לא מבקרת, מקבלת את העזרה מבעלי, אבל התקשורת היא רק בכן/לא. כנראה שעוד זוכרת את הסיפור על האש…
