רק חפצים, לא אנשים
גם את האגרטל הזה תארוז, אמרה ציפורה, מבלי להסתובב.
היא עמדה באמצע הסלון, מביטה במדפי הספרים כמו שמביטים בחלון ראווה שבו הכול כבר שולם. בשקט, בביטחון, עם אותו מצמוץ קל של מבינה עניין.
איזה אגרטל? שאלה יעל.
קולה נשמע חלש מהמתוכנן. היא השתעלה, ואז חזרה:
ציפורה, על איזה אגרטל את מדברת?
ההוא, הכחול. הבאנו אותו מירושלים בשנת תשעים ושמונה. חפץ משפחתי.
יעל הביטה באגרטל הכחול. היא ודן קנו אותו יחד לשלוש שנות נישואין, בחנות קטנה במרכז העיר. המוכר, איש זקן עם זקן כסוף, אמר להם משהו בעברית עם מבטא ירושלמי כבד. דן צחק ועשה כאילו הוא מבין. אחר כך הם אכלו כנאפה ברחוב, ויעל כוויה את הלשון, ושניהם המשיכו לצחוק על זה במשך חצי שעה.
זה לא חפץ משפחתי, ענתה יעל בקור רוח. קנינו אותו ביחד, באלפיים ותשע.
יאיל’ה, ציפורה סוף סוף הסתובבה. בקולה נשמעה אותה נימה מוכרת שיעל למדה כבר בשנה הראשונה לנישואיה המורה הסבלנית שמסבירה מובנים מאליהם לילדה לא מבינה. בואי לא נסבך עניינים. ברור לך שכל זה היא סובבה את היד בסלון נקנה בכסף של המשפחה שלנו.
של המשפחה שלנו, חזרה יעל שלי ושל דן.
דן עבד. אנחנו עזרנו. את ניהלת את הבית. זה הבדל.
דן עמד ליד החלון, הביט החוצה על תל אביב שנראתה מהקומה השלוש-עשרה כמו מודל פלסטיק. מכוניות זעירות, עצים קטנטנים, אנשים זרים, לא אמיתיים. הוא שתק.
יעל הביטה בגבו, זוכרת אותו היטב איך הוא נרתע כשהוא עייף, את השומה מתחת לשכם השמאלית, את הנשימות המזויפות בשנתו. עשר שנים. היא הכירה אותו עשר שנים, ועכשיו הוא עומד ליד החלון ומביט, ואמא שלו אורזת להם את החיים לתוך קרטונים.
***
הדירה הייתה יפה. יעל תמיד הודתה בזה, גם כשכעסה. תקרות גבוהות, חלונות פנורמיים, רצפת פרקט אגוז אמריקאי שאסור היה לשרוט בעקבים. מטבח של “המרכז לעיצוב הבית”, שציפורה שילמה עליו לבד ונזכרה להזכיר בכל הזדמנות. נברשת בסלון שדמתה למפל קרח.
יעל גרה שם שמונה שנים, ומעולם לא הרגישה שזה הבית שלה. לא כי לא היה נעים אלא כי היה מדי נכון. יקר מדי, מסודר מדי, כמו בקטלוגים שציפורה הביאה.
כשהם רק עברו, יעל הציבה אדנית פשוטה עם סיגלון בחלון חדר השינה, קנתה אותה בשוק בעבור מאה שקל. אחרי שבוע, האדנית כבר לא הייתה. ציפורה הסבירה שזרקה כי זה לא חלק מה”קונספט”.
אז היא שתקה. דן גם שתק.
זה היה הפעם הראשונה. היו עוד רבות.
***
המובילים באו בעשר בבוקר. שני גברים שותקים, עם עגלה וסלילי ניילון נצמד. ציפורה קיבלה את פניהם בכניסה עם דף מודפס רשימה מוערת. יעל ראתה אותה, הספיקה לקרוא: “סלון: ספה פינתית (עור, אפור) 1 יח’; שולחן עיתונים (שיש) 1 יח’; מנורת עמידה (ברונזה) 2 יח’…”
יעל הסתובבה למטבח. הרתיחה מים לקפה, העסיקה את הידיים.
דן נכנס אחריה. עמד בפתח.
יעל, לחש.
מה?
איך את?
רצתה לענות “טוב”, רצתה לכעוס, אבל היא רק שאלה:
קפה?
כן.
היא מזגה מים לשתי כוסות לבנות עם איור של שפני סלע שקנו יחד בשוק הכרמל. כוסות משעשעות, שלא התאימו לעיצוב של המטבח. ציפורה כינתה אותן “זבל”. דווקא בגלל זה יעל שמרה עליהן.
הם שתו יחד. מסלון נשמע רשרוש ניילון ונעימת ההוראות של ציפורה.
אין לה זכות, יעל אמרה, כמעט לעצמה. הספה קנינו יחד. המנורות אני בחרתי. הציורים בחדר שינה הבאתי מפריז, בכסף שלי.
אני אדבר איתה.
אמרת את זה כבר חמש פעמים הבוקר.
הוא שתק. הביט בשפן שעל ספל הקפה.
דן, אמרה, הקול שלה נהיה עייף, שטוח. אני לא מבקשת ממך ספה. לא צריכה ספה. אני מבקשת… פשוט שתהיה פה. פעם אחת. תעמוד לידי. רק זה.
הוא הביט בה.
אני פה.
לא, היא ענתה. אתה ליד החלון.
***
ציפורה הייתה בת שישים וארבע, אישה שממלאת את החדר עד שלאחרים נשאר פחות אוויר. לא רעה מדויקת. יודעת מה נכון ומה לא, מה מתאים ל”קונספט” ומה לא.
היא אהבה את בנה, יעל ידעה זאת. אבל האהבה שלה הייתה צפופה כל כך שפשוט לא נותר בה מקום ליעל. לא מרוע, אלא מתוך אמונה שרק היא באמת יודעת לאהוב את בנה. מי עוד יוכל ככה?
בשנה הראשונה ניסתה יעל להתקרב. הזמינה לארוחות, שאלה מתכונים, הביאה לה צעיף שבחרה במיוחד. ציפורה הודתה, הניחה בצד, ואמרה שיש לה עור רגיש.
בשנה השנייה הפסיקה יעל לנסות, התחילה לשמור מרחק באדיבות.
בשנה השלישית הבינה שמרחק לא עובד ציפורה לא הכירה גבולות שלא קבעה בעצמה.
בשנה הרביעית, החמישית, השישית… יעל חדלה לספור.
***
דן, תבוא רגע, קראה ציפורה מהסלון צריך להחליט מה עושים עם הציורים.
הוא הניח את הכוס. יעל ראתה אותו הולך אותו צעד מואץ, כתפיים מוגבהות, מוכן לכל דרישה.
עשר שנים הוא הלך תמיד כך. לקול של אמא, לצלצול, לדרישה הראשונה.
היא לא כעסה. כעס דורש אנרגיה, ואנרגיה לא הייתה לה כבר מזמן.
מהסלון, שמעה את ציפורה: “הציור הזה בטוח לקחת. קניתי ב’גלריה גפן’, זו השקעה…” את קולו של דן לא ברור, מסכים.
יעל סיימה לשתות, שטפה את הספל, שמה על המתקן.
ואז יצאה מהמטבח, הלכה לחדר השינה. לא כי היה לה מה לעשות שם פשוט לא יכלה לעמוד לשמוע איך מחלקים את חייה לרשימת דפים.
בחדר, שקט. אור אלכסוני על המיטה המסודרת. עדיין לא החליטו מי יקבל את המיטה. בטח לציפורה יש כבר תשובה.
יעל ישבה בקצה, עברה בכף ידה על הכיסוי.
זכרה את עצמה בחנות, מתלבטת בין שני כיסויים: אחד פרקטי, כהה, “לא מתלכלך” כמו שציפורה הייתה אומרת; והשני תכלת, כמעט כמו שמיים, ולא פרקטי בכלל. בחרה בתכלת. דן הופתע אבל לא אמר כלום.
זה היה, אולי, המעשה הכי עצמאי של יעל בדירה הזאת בשמונה השנים האחרונות.
***
את המדף העליון בארון פתחה יעל סתם מתוך הרגל. חיפשה תיק ישן שלה. הוא היה שם, ובצידו קופסה.
קופסת נעליים קרטון, ישנה, שכתוב עליה בטוש: “שונות. שלנו”.
לקח לה רגע להיזכר.
הוציאה אותה, הניחה על המיטה.
פתחה.
למעלה היו שני כרטיסי קולנוע מצהיבים, קרועים בקצוות. מהר לא נזכרה איזה סרט היה, ואז צף הזיכרון: “מחפשת את הנרי”. הדייט השלישי. דן אמר אז שלא אהב, שלוש שנים מאוחר יותר התוודה ששיקר כי היה נבוך.
מתחת לכרטיסים גלויה מתל אביב, ירח דבש. מגדל שלום הגדול, ועליה כתב דן: “אני אוהב אותך יותר מאשר באוהאוס את הבניין הזה, והוא בנה אותו עשרים שנה.” אז היא צחקה: “אתה תאהב אותי עשרים שנה?” והוא ענה: “אשתדל”.
הוא בן ארבעים, היא שלושים ושמונה. עשר שנים יחד. נשארו עוד עשר?
היא החזיקה בגלויה, חושבת על זה.
מתחת לגלויה: מגנט בצורת גמל מאילת, שציפורה הסירה מיד מהמקרר כי “זה מכוער”; צמיד פלסטיק מאירוע בעבודה, רקידו בו עד אחת בלילה; פרח מיובש, מתפורר, זכר לאיזה בוקר יפה בדרך לטיול בצפון; שלוש קונכיות מהחוף בהרצליה; מפית נייר עם איקס-עיגול ששיחקו בזמן שחיכו לפיצה באיזה דיינר.
הכול זול, חסר ערך. אין שום דבר מזה ברשימת הנכסים של ציפורה.
יעל ישבה על כיסוי התכלת, מחזיקה את המפית, והרגישה שמשהו בתוכה, שאיכשהו הצליחה להחזיק המון זמן, משתחרר.
היא לא בכתה. לא ידעה לבכות סתם כך. רק נשמה, ובעוד הסלון מתעטף בניילון, שומעת את ציפורה מדברת על כוסות קריסטל.
***
דן נכנס לחדר השינה במקרה. אולי רצה משהו משלו. ראה אותה עם הקופסה.
מה זה?
תראה.
הוא פתח, הביט בכרטיסים. הביט בגלויה.
יעל ראתה אותו משתנה, כאילו אור מציף לרגע את הפנים.
“מחפשת את הנרי”, לחש. אמרתי שלא אהבתי.
ידעתי.
זה לא היה נכון.
ידעתי.
הוא ישב לידה, הרים את הצמיד.
זה מהמסיבה של אלון. אלפיים וחמש עשרה.
נכון.
איבדת שם נעל.
מצאת לי אותה מתחת לדלפק.
אמרתי שאת סינדרלה.
ואתה לא ממש נסיך.
חיוך נדיר נפרש על פניו, ישן, לא מהשנים האחרונות.
נכון, הסכים.
המשיכו לשתוק. משהו נפל בסלון, “תיזהר” של ציפורה. המוביל התנצל “אני מצטער”.
דן, לחשה יעל.
כן.
איך הגענו לפה? לא לחדר הזה, לחיים האלה.
לא יודע, סובב קונכיה באצבעות. אני פחדן.
היא הביטה בו, מכירה כל קמט במצחו.
אני יודעת.
זה היה אמור להיות אחרת.
כן.
הייתי צריך… פעמים רבות.
כן, דן.
לראשונה באותו יום, הסתובב אליה לגמרי.
חשוב שתדעי אני זוכר את הכול. כל זה. הנהן לעבר הקופסה. כרטיסים, כנאפה, הבוקר ההוא בצפון, הקונכיות רצית לעשות מסגרת לתמונה, אמרתי שזה קיטש, נפגעת, בסוף התאמנו בשלוש לפנות בוקר ו…
די, קטעה.
למה?
זה כואב לשמוע.
הוא שתק.
גם לי כואב, אמר.
***
ציפורה עמדה בפתח.
דן, צריך לחתום …
ראתה אותם עם הקופסה. משהו פניה השתנה, רק לא ברור מה.
מה זה?
דברים שלנו, ענה דן.
זה אפשר לזרוק, זה סתם זבל.
אמא.
כרטיסונים, מפיות…
אמא, הפעם בקול אחר, לא מבקש.
מה?
צאי החוצה, בבקשה.
פאוזה. שתיקה.
דן, הזמן רץ, צריך להספיק…
אמא, צאי.
יעל לא הרימה עיניים. שמעה רק את השקט שנשאר אחר כך צפוף, חותך.
בסדר, אמרה לבסוף ציפורה. כשתסיימו, תקראו לי.
צעדים. הדלת נשארה פתוחה, רק הצעדים התרחקו.
יעל נשפה ארוך.
זו פעם ראשונה, העירה.
מה?
שביקשת ממנה לצאת.
הוא שתק.
בעשר שנים, אמרה, לראשונה.
אני יודע.
למה עכשיו?
אולי… חיפש מילים, אולי בגלל הקופסה. כי הבנתי שמה שמחלקים שם בסלון… אלו רק חפצים. ספה זו ספה. אגרטל הוא אגרטל. וזה, סימן על הקופסה, זה אנחנו. היחיד שבאמת שלנו.
יעל הביטה בו זמן רב.
דן, לבסוף לחשה. אלו מילים יפות.
אני לא רוצה מילים יפות. אני…
תן לסיים. אלו מילים יפות, ואני עייפה ממילים יפות. אתה תמיד ידעת להסביר. אבל להסביר ולעשות זה לא אותו דבר.
אני יודע.
לא, דן. אתה חושב שאתה יודע, אבל אם באמת ידעת היא לא הייתה בסלון אורזת את חיינו עכשיו. היא הכינה רשימה, אתה קולט? רשימה של מה שנחשב ‘שלנו’. היא רשמה הכול.
אני אפסיק את זה.
עכשיו?
כן.
מאוחר מדי, אמרה. היית צריך לעשות את זה כשזרקה לי את העציץ. או כשתזזה את הריהוט בחדר שלנו. או כשהסבירה לי איך מבשלים חמין. או…
יעל.
או כשהיא אמרה לך לא עכשיו ילדים, וכשאתה הסכמת, היה לי כבר שלושים וחמש, ואני…
היא נבלמה.
שקט כבד.
זה כאב לי יותר מהכול, לחשה. יותר מכל השאר.
דן ישב דומם. פניו פתוחים, לא מסתתרים.
אני יודע, אמר בשקט. אז…
אל תסביר.
רציתי.
לא עכשיו.
היא סגרה את הקופסה בשקט.
זה אני לוקחת, אמרה. זה שלי.
בסדר.
יותר מזה אני לא צריכה מהדירה.
הוא הביט בה.
לאן תלכי?
אצל מיכל בינתיים. אחר כך אשכיר משהו.
יעל.
מה?
אל תלכי.
היא קמה. לקחה את הקופסה. היא הייתה קלה, מפתיע.
דן, אני עוזבת את הדירה, לא אותך. אני פשוט… לא יכולה להחזיק עוד את ההעמדה שזה הבית שלי.
אפשר לעזוב יחד.
עצרה.
הסתובבה.
מה אמרת?
הוא עמד, ידיים לצידי הגוף, מביט ישר.
אמרתי, אפשר לעזוב יחד. אני לא רוצה ספה. לא רוצה אגרטל או קריסטל או ציור מהגלריה. אני צריך אותך, ואת הקופסה הזאת. זהו.
יעל הביטה בו.
משהו התרחש בלבה תקווה מעורבבת בפחד ובשארית כוחות. היא לא ידעה להגדיר.
דן, אמרה לאט אתה בן ארבעים. אם תעזוב פה איתי, אמא שלך…
אני יודע.
תהיה מאוד לא מרוצה.
אני יודע, יעל.
ואתה מוכן לזה?
לא יודע אם מוכן. אבל אם אני לא אעשה את זה, בעתיד לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים.
פאוזה.
זו שיחה אחרת, אמרה.
כן?
כן. זה לא “אני רוצה להחזיר אותך.” זה “אני רוצה לכבד את עצמי”. לא אותו דבר.
אולי, השיב. אבל אי אפשר בלי זה.
***
בסלון ציפורה ניהלה את המובילים. כשנכנסו, היא העיפה מבט בקופסה שביד של יעל, ואז הסתכלה על דן.
סיימתם?
אמא, אמר דן. סטופ.
מה “סטופ”?
קחי הכול, החווה על החדר: ספה, מנורה, ציורים, מטבח הכול שלך. אני לא רוצה כלום.
אתה לא מדבר ברצינות…
בהחלט. אני יוצא מכאן עם יעל ועם הקופסה הזאת, זה הכול.
שתיקה.
ציפורה הביטה בהם פעם ראשונה שראיתי על פניה בלבול, לא כעס.
השתגעת, אמרה בשקט.
אולי, ענה. אבל אם אצטער, לפחות אצטער על בחירה שלי, לא שלך.
***
יצאנו מהדירה בשתיים בצהריים. אני עם קופסת הקרטון, יעל נושא תיק קטן ולפטופ העבודה שלי.
במעלית שתיקה. מראה קיר, הסתכלתי על הדמויות שלנו שני אנשים לא צעירים עם קרטון ותיק לשלושה ימים.
בלובי הקונסיירג’ הנהן, דלתות נפתחו. בחוץ יום אפרילי רגיל, קריר ואפור, מריח מעלים רטובים וגשם רחוק.
עצרנו.
לאן? שאלתי.
אמרתי לך, למיכל.
לא יכול למיכל.
אתה לא חייב.
לא רוצה לא ללכת אליך.
היא הביטה ברחוב, על האנשים שבקומה הקרקע התגלו בדרך פלא כרגילים, לא קטנים.
דן, אמרה. אין לנו דירה.
אני יודע.
כמעט ואין כסף, הכול תקוע עד שיפסוק בית המשפט.
יש לי קצת בצד, לא ידעה.
זמני. נצטרך להשכיר משהו, משהו קטן ולא יפה.
סבבה.
בלי מטבח מעוצב.
תודה לאל.
הביטה בי. על פני היה משהו כמו הקלה, אבל הרבה יותר כבד.
זה לא סוף, היא אמרה. זה בכלל התחלה. יהיו בתי משפט, תשאר אמא שלך, יהיה עוד הרבה.
אני מבין.
אני לא בטוחה שנצליח.
גם אני לא.
ובכל זאת?
ובכל זאת.
יעל סידרה את הקופסה. כרטיסים, גלויה, מגנט, צמיד, פרח, שלוש קונכיות ומפית אחת איקס-עיגול כל מה שנשאר מעשור שלא היה באמת בדירה הזאת, אלא בינינו.
אז נלך, אמרתי.
ויצאנו: ברחוב אפרילי רגיל, יום אפרפר, בלי תוכנית ובלי ודאות, עם תיק אחד וקרטון אחד. אי-שם למעלה נשארה דירה עם רצפת אגוז ונברשת-קרח, וציפורה, שלבטח כבר מדברת עם המובילים.
ואנחנו הלכנו קדימה. לא ידעתי אם זה נכון. למעשה, לא ידעתי כלום, חוץ מדבר אחד: הקופסה בחיקי, והיא לצידי. ואביב. והריח הזה, המיוחד שקרה רק באביב כשעדיין קר, אבל ברור שהקור עומד להיגמר.
יעל, שאלתי תוך כדי הליכה.
מה?
זוכרת איך קנינו קונכיות?
בהרצליה. רציתי מסגרת.
אמרתי קיטש.
זה קיטש.
אני בכל זאת אעשה מסגרת.
טוב, ענתה.
בינתיים, אין קיר לתלות.
נמצא, עניתי.
יעל לא הוסיפה. הלכה בצד, אחזה בקופסה, ואני ידעתי “נמצא” זה לא הבטחה, זו פשוט מילה. אבל לפעמים, מילה אחת זה כל מה שצריך כדי לקחת עוד צעד. ועוד אחד. ועוד.
בסוף היום, פשוט הבנתי: חפצים מחליפים ידיים. לחיים עצמם אין תגית מחיר.
