בלילה תל-אביבי מוזר שבו הירח משתקף בשלוליות שמן על הכביש, נורה כחול של ניידת מחליקה בין חלומות ותפוזים, השוטר דביר מזרחי קיבל קריאה שנשמעה שגרתית, כמעט לא אמיתית.
הוא ראה ילדה, קצובת נשימה, אולי חמש או שש, יחפה, עם פני אפר ונדודי-שינה, גוררת שקית ניילון במעלה רחוב בן-יהודה, שם הרוח הצפונית מתערבבת בריח הפלאפל ונביחות כלבים משוגעים.
בין כתפיה הקטנות תלוי בד חבול, קשור מצחיק בתוכו, במקום חלה, יושב תינוק קטנוני, עיניו סגורות בצליל נשימתו הדקה באוויר הסתיו הקריר של תל אביב.
דביר עמד, הלב שלו נחבט מתחת למדים. עוני כן, ראה, אבל ילדה שהיא המתבגרת של תינוק?! זה כבר חלום זר. הילדה מנקה את המדרכה בעדינות, מוודאת שהרוח לא תעיר את האח הקטן, כאילו כל העולם תלוי בעצימת עיניו.
כשראתה את המדים, קפאה לרגע. הפחד שלה לא היה מפניו, אלא מאותו סדר שמגרש אנשים בקלות פקידותית.
דביר כרע על ברכיו, הקול שלו התרכך, כאילו מדבר אל חתול שליד פחי מחזור:
שלום. אני לא רוצה לצעוק עלייך. איך קוראים לך?
היא שתקה, מוציאה שם דק:
עיינה.
והוא? שאל דביר, מרפרף עם הראש לבגד הכרוך.
הילדה מחבקת את הסלינג עם המילה, כמעט בולעת אותה:
נועם. אח שלי.
שלושה לילות כך לחשה אמא לא חזרה. היא ולנועם גרות מאחורי מכבסה, מתחבקות ליד מייבשים רועשים, מדי פעם שמישהו משאיר פרוטות על מאפרה.
דביר ידע: נועם צריך חלה וחיבוק, עיינה צריכה חלון פתוח בלי פחד. בפסיעה לא זהירה, כל החלום הזה ייעלם כמו עשן על יד איילון.
הוא מוכרח משהו אמיתי. הוא מוציא חטיף גרנולה מפתיע מכיסו, מציע אותו לעיינה.
היא שוברת קוביות זעירות, ניזונה לאט.
בלילה הוא בוכה, לוחשת, ואני עושה “שש-שש”, שלא יכעסו, שלא יצעקו. אני לא ישנה.
דביר מתקשר לתחנה בלחישה. הפרמדיקים חולפים כמו שליחי שוק הכרמל, עוטפים את נועם בשמיכה תרמית. התינוק חיוור, שפתיו יבשושיות, אבל הנשימה מתחזקת.
בבית החולים עיינה נצמדת למיטה, היד שלה לוחצת את בד הסלינג. דביר לא משאיר אותם לבד.
אחר כך, כשהרווחה מוצאת את האמא אשה שכבר איבדה הפקדה היא מודה: לא מסוגלת לטפל. עיינה ונועם מועברים למשפחה אומנה במבשרת.
שבועות חולפים; גשם מלטף מרפסות. דביר ואשתו, שכבר שוחחו פעם אחר פעם על אימוץ, מחליטים כן. בתוך האור המציף דירה בהרצליה, עיינה שואלת בלחש:
הפעם… אני צריכה לשמור עליו כל הלילה?
לא, לוחש דביר, עם חצי חלום בעיניים. אני פה. הגיע הזמן לנוח.
היא מחייכת, נרדמת באותו רגע. לעיתים קרובות, שנים אחרי, היא לא תזכור רחוב בן-יהודה, ריח השטיחים הרטובים, הדמעות. נועם לא ידע דבר מזה.
אבל דביר יזכור תמיד, כי לפעמים תקווה בוקעת ממישהו שעצר, הביט ולא נבהל מהאי-סדר של חלום עירוני. מעשה אחד קטן והמציאות משנה כיוון.
