שוב אליה
שוב אתה הולך אליה?
נועה שאלה, למרות שכבר ידעה את התשובה. דניאל הנהן, בלי להסתכל עליה. משך את המעיל, בדק כיסים מפתחות, טלפון, ארנק. הכול במקום. אפשר ללכת.
נועה המתינה. לפחות מילה. ‘סליחה’ או ‘אני עוד רגע חוזר’. אבל דניאל פשוט פתח את הדלת ויצא. המנעול נטרק בלחישה, כמעט באלגנטיות. כאילו מתנצל על בעל הבית שלו.
נועה ניגשה לחלון. החצר למטה הוארה בפנסים עייפים, והיא מיד זיהתה את הקומתו של דניאל. הוא פסע מהר, ממוקד, כמו מישהו שיודע בדיוק לאן הולכים. אליה. אל ענת. אל תמר, הבת שלהם, בת השבע.
נועה הניחה את המצח על הזכוכית הקרירה.
הרי היא ידעה. מהיום הראשון, ידעה בדיוק למה היא נכנסת. כשהכירו, דניאל עוד היה נשוי. פורמלית. חותמת בתעודת הזהות, דירה משותפת, ילדה. אבל הוא לא גר עם ענת שכר חדר ובא בזמנים רק בשביל הבת.
“היא בגדה בי”, אמר אז דניאל. “לא הצלחתי לסלוח. פתחתי תיק גירושין”.
ונועה האמינה. אלוהים, כמה קל היה לה להאמין. כי היא רצתה להאמין. כי התאהבה בטיפשות, בייאוש, כמו ילדה בת שבע עשרה. דייטים בבתי קפה, שיחות טלפון עד השעות הקטנות, נשיקה ראשונה בגשם מתחת לבניין שלה. דניאל הביט בה כאילו היא האישה היחידה בעולם.
גירושין. חתונה חדשה. דירה משותפת ותכניות לעתיד.
ואז הכל התחיל.
בהתחלה טלפונים. “דני, תביא לתמר תרופה, דחוף, היא חולה”. “דני, הברז אצלנו דולף, אני לא יודעת מה לעשות”. “דני, תמר בוכה, רוצה אותך, בוא מיד”.
דניאל היה קופץ ומגיע. כל פעם.
נועה ניסתה להבין. ילדה זה קודש קודשים. הילדה לא אשמה שההורים נפרדו. ברור שהוא צריך להיות שם, לעזור, להיות נוכח.
לפעמים דניאל היה מקשיב לה, מנסה להציב גבולות מול ענת.
ענת פשוט החליפה טקטיקה.
“עדיף אל תבוא בסוף השבוע. תמר לא רוצה לראות אותך”.
“אל תתקשר, זה מפריע לה”.
“היא שאלה למה אבא עזב אותנו. לא ידעתי מה לענות”.
ודניאל היה נשבר. כל פעם. כשהיה מנסה לסרב לעוד בקשה “דחופה” ענת הייתה מכה בנקודה הרגישה. ואחרי שבוע תמר התחילה למלמל את המילים של אמא: “אתה לא אוהב אותנו. בחרת אישה אחרת. לא רוצה אותך”.
ילדה בת שבע לא ממציאה את זה לבד.
דניאל חזר מהשיחות האלו מרוסק, מלא אשמה, עיניים כבויות. ושוב רץ לאשתו לשעבר בכל בקשה רק שלא תמר תתרחק, שלא תסתכל עליו במבט זר וקפוא.
נועה הבינה. באמת הבינה.
אבל היא התעייפה.
דמותו של דניאל נעלמה מעבר לפינת הבניין. נועה התרחקה מהחלון, ליטפה את מצחה הסימן האדמדם מהזכוכית נשאר.
הדירה הריקה לוחצת.
השעה כבר כמעט חצות, כשהמפתח הסתובב בשקט בדלת.
נועה ישבה במטבח, לפניה כוס תה שהתקררה מזמן. לא נגעה בה רק בהתה בנוזל החשוך, צופה בו נפרש שכבת תה עייפה. שלוש שעות. שלוש שעות של המתנה דרוכה, כשהיא מעדנת לאט כל רחש בחדר המדרגות.
דניאל נכנס בשקט, הסיר את המעיל, תלה אותו. נע בזהירות, כמו מישהו שנלחם לא להיות מורגש.
מה קרה הפעם?
נועה הופתעה מכמה שליו יצא לה המשפט. שלוש שעות תרגלתה אותו, ובחצות כאילו כל הרגשות נשרפו ונעלמו.
דניאל שתק שנייה.
הדוד שמש התקלקל. הייתי צריך לתקן.
נועה הרימה מבט לאט. הוא עמד בפתח המטבח, לא מעז להיכנס. מסתכל איפשהו דרכה, לחלון החשוך.
אתה הרי לא יודע לתקן דוד.
הזמנתי טכנאי.
אז למה היית צריך להמתין שם? נועה דחפה את הכוס. למה לא הזמנת אותו מהבית? בטלפון?
דניאל קימט גבותיו, שילב ידיים. השתיקה התארכה, דחוסה ומעיקה.
אולי אתה עדיין אוהב אותה?
עכשיו הוא הסתכל עליה. חד, זעוף, פגוע.
מה זה השטויות האלה? כל מה שאני עושה זה בשביל תמר! מה הקשר לענת בכלל?
הוא נכנס למטבח, נועה זזה אחורה, יחד עם הכיסא.
הרי ידעת כשנכנסת לסיפור איתי, שיהיה לי קשר איתה. יש לי ילדה. ומה עכשיו? כל פעם שתהיה בקשה ממנה תצעקי?
הגרון שלה נחנק. רצתה לענות בחריפות, אבל במקום זה העיניים צבטו ושיט של דמעות גלש על הלחי.
חשבתי… היא השתהתה, בלעה את הגוש. חשבתי שלפחות תנסה להעמיד פנים שאתה אוהב אותי. לפחות קצת להעמיד פנים.
נועה, נו, די כבר…
נמאס לי! הקול שלה עלה לקול בצעקה, והיא בעצמה נבהלה מהצליל. נמאס לי להיות אפילו לא במקום שני! שלישי! אחרי אשתך לשעבר, אחרי השיגעונות שלה, אחרי דודים שבורים באמצע הלילה!
דניאל חבט ביד על המשקוף.
מה את רוצה ממני?! שאעזוב את הבת שלי? שלא אבוא אליה?!
אני רוצה שתבחר בי! נועה קמה, הכוס התנדנדה והתה ניתז על השולחן. שפעם אחת תגיד ‘לא’! לא לי לה! לענת!
אני כבר לא יכול עם ההיסטריה שלך!
דניאל הסתובב, חטף את המעיל מהקולב.
לאן אתה הולך?
התשובה הייתה טריקת דלת.
נועה נשארה באמצע המטבח, התה נטף על הלינולאום, וצלילים צלולים הדהדו באוזניה. היא תפסה את הטלפון, חייגה. צליל חיוג, עוד אחד, עוד אחד. “המנוי אינו זמין”.
עוד פעם. ועוד פעם.
שקט.
נועה התיישבה לאט על הכיסא, הצמידה את הטלפון לחזה. לאן הוא הלך? אליה? שוב אליה? או סתם מסתובב בהפגנתיות ברחובות תל אביב, מלוח, פגוע?
היא לא ידעה, וזה רק הכביד.
הלילה נמרח באינסוף.
נועה ישבה על המיטה, הטלפון ביד המסך מחשיך ושוב נדלק. לחייג, לשמוע צליל חיוג, לנתק. לכתוב הודעה: “איפה אתה?”. ואז עוד אחת: “תענה בבקשה”. ועוד אחת: “אני מפחדת”. שלוח ולראות רק וי אפור בודד. לא נמסר. או נמסר ולא נקרא. מה ההבדל בעצם?
עד ארבע בבוקר דמעותיה יבשו. פשוט אזל מאגר הדמעות, כאילו התנדף, והותיר חלל ריק, צורב, צורם. היא קמה, הדליקה אור בחדר שינה ופתחה ארון.
די.
זהו.
המזוודה נמצאה מעל הארון, מלאה אבק, עם תג קרוע מאיזה טיול עבר. נועה זרקה אותה על המיטה והחלה לדחוס בגדים. סווטרים, ג’ינסים, תחתונים. בלי למיין, בלי לשקול פשוט דוחפת את כל מה שהיד תופסת. אם לא אכפת לו גם לה לא אכפת. שיחזור לדירה ריקה. שיחפש אותה, שיתקשר, שישלח הודעות שהיא לא תקרא.
שיבין מה זה.
בשש בבוקר נועה עמדה במסדרון. שתי מזוודות, תיק צד, מעיל חגור עקום צד אחד ארוך מהשני. היא הביטה בצרור מפתחות. צריך להוריד את המפתח שלה, להשאיר לו על השידה.
האצבעות לא נשמעו לה.
היא נענעה את הטבעת, ניסתה להפריד בציפורן, אבל המפתח התנגד, הידיים רעדו, והעיניים שוב התחממו, אלוהים, מאיפה עוד דמעות…
לעזאזל!
הצרור עף לריצפה, צליל ברזליים צורמני. נועה הסתכלה עליו שנייה, ואז פשוט התמוטטה על המזוודה, חיבקה את עצמה ופרצה בבכי. חזק, מכוער, עם התייפחויות ורעד, כמו בילדות, כששברה את האגרטל האהוב של אמא והייתה בטוחה שהעולם נגמר.
היא לא שמעה את הדלת נפתחת.
נועה…
דניאל התכופף מולה, על אריחי הקרמיקה הקרים. הריח ממנו עישון וריח של תל אביב בשתיים בלילה.
נועה, סליחה. תסלחי לי, בבקשה.
היא הרימה ראש. הפנים שלה רטובות, נפוחות, מסקרה מרוחה כמו ציור חייזרי. דניאל אסף ברכות את כפיה בידיו.
הייתי אצל אמא שלי. כל הלילה. היא עשתה לי בית ספר… גיחך עקום. סידרה לי את הראש, בקיצור.
נועה שתקה. הביטה בו וחיפשה אם אפשר להאמין לו.
אני הולך לתבוע את ענת בבית משפט. אדרוש הסדר ברור עם תמר. רשמי, כמו שצריך. היא כבר לא תוכל… לא תוכל לעשות ממני קרקס, להפוך את הילדה נגדי.
אצבעותיו הידקו בחוזקה את ידיה של נועה.
אני בוחר בך, נועה. שומעת? אותך. את המשפחה שלי.
בליבה צץ משהו קטן. נביטה עיקשת של תקווה, טיפשה ושובבה, שהיא ניסתה כל הלילה לעקור.
באמת?
באמת.
נועה עצמה עיניים. היא תאמין לדניאל. בפעם האחרונה. ואז מה שיהיה, יהיה.
