— שוב הוא מלקק! מקס, תקח אותו מפה! נסטיה הביטה בטמקה בקוצר רוח, קופץ סביב הרגליים שלה במבוכה. איך נפלנו דווקא על כלב כזה שובב? חיפשנו ובחרנו גזע, התייעצנו עם מאלפים, חשבנו ברצינות על כל האחריות. בסוף החלטנו על רועה גרמני – חבר נאמן, שומר ומגן, שלוש באחד! רק שאת המגן הזה צריך להציל בעצמך מהחתולים… — הוא עוד קטן, תחכי, תראי איך יגדל. — אה, מחכה כבר לראות מתי הסוסון הזה יגדל, שמת לב שהוא אוכל יותר מאיתנו? איך נאכיל אותו? ואל תדפוק ברגליים, טיפשון, תעיר את הילדה! – נזפה נסטיה תוך כדי איסוף הנעליים שזרק טמקה. הם גרו בקוטוזוב, בקומה הראשונה של בניין ישן בסגנון “סטלין”, עם חלונות נמוכים כמעט בגובה הכביש. מיקום מעולה – חוץ מבעיה אחת: החלונות יצאו לפינה עיוורת בחצר, שם בשעות הערב הסתובבו דמויות, ישבו גברים לשיחות ולעיתים גם פרצו קטטות. רוב היום נסטיה הייתה לבד בבית עם קטיה התינוקת. מקסים עבד ממוקדם בגלריה טרטיאקוב, את הפנאי בילה בשווקי פשפשים ודוכני ספרים, עינו החדה כאוצר אמנות איתרה יצירות נדירות, ספרים עתיקים וכלי בית מיוחדים. בבית הצטברה בלא משים אוסף נכבד של ציורים, ויטרינת שנות השישים התמלאה בצלחות פורצלן, פסלי סוציאליזם וכלי כסף עתיקים… נסטיה דאגה להישאר לבד עם כל העושר הזה וילדה קטנה, במיוחד כשקרו לא מעט פריצות בבניין. — מקס, מתי הכי טוב לצאת עם טמקה לטיול – עכשיו או אחרי האוכל? — לא יודעת, זה לא ענייני כלבים! ברגע שטמקה שמע “טיול”, טס למסדרון, לקח את הרצועה ובריצה דהר חזרה, קופץ עד התקרה. סוסון, לא כלב. מחבק את כולם, מביא לכל אחד כדור, רק לאורחים לא נותן להיכנס. לב של זהב, נשמה טובה, אבל לקחנו אותו לשמירה! והוא אפילו לא רודף אחרי חתולים – רץ אליהם עם כדור, מאושר, רוצה לשחק, ועד שחוטף מהם. אצלנו החתולים הם אלה שומרים אמיתיים, מהם צריך ללמוד… מחר שוב אשאר לבד כל היום. בעלי נוסע לבית שמש לפסטיבל האומנות, ואני? אשמור על הפורצלן ואתו אסתובב? כאילו חסרו לי דאגות… באור ראשון קם מקסים חרש, שלא להפריע לאשתו. אבל נסטיה שמעה – את הקומקום שורק, את הרצועה, את הלחישה לטמקה שלא יבכה או ירעיש. ככה נרדמה. כשהתינוקת העירה אותה, מקסים כבר לא היה. היום התחיל רגיל – עוד יום שגרתי ושקט, לא אושר? חברות תמהו: נסטיה, יצאת מוקדם מהבית, מוצפת בין בעל לבת, כל היום מבשלת, השגרה שואבת… אבל גם בשגרה יש קסם. אמנם לא כל החלומות התגשמו, לפעמים קשה, חסר מקום וכסף, ובעיקר – התשוקה של מקסים, שכל כך יקרה… ועכשיו – גם כלב על הראש. אבל נסטיה ידעה: את אהוביך אוהבים עם הכל, גם עם הפגמים. אף אחד לא הבטיח שלמות… הבינה את זה ופרשה רשת של רוגע, למדה לבחור במה שיש ולא להצטער על מה שאין. היא ישבה בחדר הילדים, האכילה את בתה שנרדמה באמצע ההנקה, ממתינה שתתעורר שוב. דפיקה בדלת – היא לא פתחה. אין לה את מי לצפות, וחברים בעיר הגדולה לא באים בלי הודעה מראש. השעות השקטות של הבוקר, כמה היא אוהבת אותן! הבית שקט, רק השעון הישן מתקתק, מהחלון קול תחבורה, שאון מטאטא האספלט, קולות ילדים… אבל איפה הכלבלב? הרבה זמן לא נראה. נכון, טמקה בכלל לא שופע-אוזניים, לו אוזניים לתפארת, הפשטות שבו עושה אותו לולחן. עכשיו תחיי אתו, תאכילי, תצאי איתו – אבל אין תועלת בכלל. עדיף שהיינו לוקחים פינצ’ר. נסטיה התבוננה בבתה, שינקה והשתחררה מהשד. איזו ילדה מתוקה! תגדלי, אוצר שלי… – מה כבר צריך יותר? ואז, פתאום, נשמע רחש מהסלון – לא ברור, קראק או צפצוף. נסטיה קשובה. שוב רעש. יחפה זחלה לסלון. ראשית, ראתה את הגב של טמקה, מסתתר מאחורי הווילון שמפריד מהמסדרון. מכווץ על ארבע, מתוח, לשון בחוץ, מביט לתוך החדר. נסטיה עקבה במבטה – וצמרמורת אחזה בה: מתוך החלון (הפורץ) – חצי גוף של גבר! ראש מגולח, ידיים וכתפיים בפנים, ודוחף את עצמו בכוח פנימה. נסטיה לא האמינה – זה אמיתי? מה לעשות? לצעוק? האיש כבר כמעט כולו בפנים! ואז נשמעה קריאה. צל שחור קפץ לחלון – רק אז נסטיה קלטה שזה טמקה. זינק על אדן, תפס את הפולש בצוואר! “אאאה!” צעק האיש, עיניו בלטו. נסטיה רצה לקרוא לשכנים, אחר כך כבר פחות פחדה. אנשים באו, הזעיקו משטרה. הנוכחות שלהם דווקא הייתה הכי חשובה. נסטיה התקרבה – שלא יחנוק הכלב את האיש. אבל טמקה, חכם, תפס בזריזות בפתח הצווארון ולא שחרר – בלי טיפה דם! רק כשפושע ניסה לזוז, טמקה הידק. כשראה שנרגע – שחרר קצת. מאיפה הוא ידע לעשות את זה? הכלבלב עם הכדור פעל כמו מקצוען. הרגיש שמשהו לא כשורה, ולא נבח – עמד מארב מאחורי הווילון, נתן לפולש להיתקע חצי, ואז תקף והחזיק נכון. כמו שאומרים, לעצור – את השיפוט נשאיר לאחרים. גם השוטרים הכי ותיקים לא זכרו גנב שמח כל כך להיעצר. האיש רעד בין שיניו של טמקה ומיהר להיכנע, אבל הכלב – רק נכנס לתפקיד. כל כך היה גאה בעצמו, שהיה צריך לשכנע אותו להרפות עד שבא קצין הכלבנים. רק כשפקד עליו – הרפה טמקה. ירק את הגנב והתיישב ליד החלון, מביט בקצין כאומר – פקוד, אני איתך! כמעט עשה לו הצדעה. — התמזל מזלכם עם כלב כזה, ליטף אותו השוטר: רק שיבוא לנו למשטרה לחפש אנשים… בלילה מאוחר חזר מקסים, פתח לאט את הדלת ונדהם לראות: ראשית – טמקה מתפרקד על הספה, דבר שאסור היה אף פעם. שנית – שוכב על גבו, מושיט ארבע רגליים, כשנסטיה מגרדת לו את הבטן, מלטפת ומנשקת, לוחשת: “שמחה שלי, חמודון, סייח קטן, תגדל בשמחה – לטובת אבא ואמא! ואיך הייתי לא הוגנת איתך, אל תיעלב…” הסיפור הזה סופר לי באחד מחגי האומנות על ידי בעל הסיפור עצמו – מקסים האוצר. טמקה היה מספר אותו עוד יותר: איך ארב, איך תפס, איך מסר לשוטרים. עברו שנים, אבל הסיפור נשאר בליבנו – ולא פעם עולה בי רצון לכתוב אותו כאן, לשמחתכם…

שוב הוא מלקק את עצמו! דן, תעשה טובה, תסלק אותו!
נועה הסתכלה בעצבים על רעם, כלב הצאן הכביר שקיפץ בתמימות ליד רגליה. איך בכלל בחרו דווקא אותו? כל כך הרבה זמן התלבטו, קראו, שאלו מאלפי כלבים. היטב הבינו את גודל האחריות. לבסוף החליטו על כלב כנעני ישראלי גזעי שיהיה חבר נאמן, שומר, מגן. שלוש באחד, כמו שמפו. רק שדווקא את המגן הזה צריך להציל מהחתולים…
תכף הוא יגדל, תחכי ותראי, הוא עוד יפתיע אותך.
אראה עוד משהו, אני פה מממנת כל יום בשר וקופסאות. שמת לב שהוא אוכל יותר מאיתנו? איך נצליח להאכיל אותו? ודי כבר לטפף כזה רעש, אתה תעיר את הילדה! נועה נאנחה, מלקטת נעליים שפוזרו בכל הסלון על ידי רעם.
גרו אז ברחוב המלך ג’ורג’, קומה ראשונה בבניין ישן מתקופת המנדט עם חלונות נמוכים שכמעט נבלעו במדרכה. מיקום מעולה, לולא עניין קטן החלונות השתרעו אל פינת חצר אטומה, שם נפגשה חבורת גברים בשעות ערב, נזרקו בדיחות, לפעמים אף פרצה קטטה.
כל היום כמעט הייתה נועה לבד בבית עם תמרלי התינוקת. דן יצא בבוקר לעבודה במוזיאון תל אביב לאמנות, ובפנאי שלו שוטט בשוק הפשפשים ובין חנויות הספרים. עינו החדה של ידען האמנות נועה נהגה לומר “עין היהלום שלו” זיהתה תמיד איזו יצירת אומנות, ספר נדיר, כלי עתיק מיוחד. דן אגר באהבה, ולא שמו לב איך התמלא הבית ציורים, וכלי קרמיקה של בצלאל, חפצים יפהפיים מיפו וכסף עתיק מימי השלטון הבריטי. לנועה היה פחד עמוק להישאר בין כל האוצרות האלה, ובין התינוקת הקטנה, במיוחד שכל כמה שבועות שמעו שוב על פריצה לבניין.
נועה, מתי כדאי לי לצאת עם רעם? עכשיו או אחרי שתאכלי צהריים?
לא יודעת, וגם מה אני נראית לך מאלפת כלבים?
רק נשמעה המילה “טיול”, ורעם כבר זינק למסדרון כמו רוח סערה, נאחז ברצועה, חזר וממש קפץ עד התקרה. סוס, לא כלב. את כולם הוא אוהב, לכולם מביא כדור, רק לאורחים שגוססים על המפתן… כולו לב, כלב פתוח, חברמן, ובחרנו בו להגנה! והוא? אפילו אחרי החתולים ברחוב לא רודף רץ אליהם עם הכדור, חושב שיש לו פרטנרים למשחק. קיבל כבר כמה סטירות מהחתולים השכונתיים אותם דווקא כדאי היה לאמץ לשמירה. מחר שוב יום שלם לבד. הבעל נוסע לכפר תבור ל”חגיגת רבינוביץ'”, ומה תעשה? תשמור על הקרמיקה ותטייל בפארק עם הכלב התמים? כאילו חסרות לה דאגות…
בבוקר המוקדם ניסה הבעל לקום בשקט, לא להפריע. אבל איך אפשר באמת? נועה שומעת הקומקום רותח במטבח, הרצועה מצלצלת, דן משתיק את רעם שלא ייבב. במנגינה הרגועה הזו נרדמה שוב, וכשקמה להעיר אותה תמרלי הפעוטה, דן כבר לא היה. היום התחיל כרגיל. יום שליו בתל אביב של פעם האם יש אושר פשוט מזה? חברותיה התפלאו: איזה אומץ, נועה! התחתנת צעירה, נאבקת בין הבעל והתינוקת, טבולה בפעוטות וצלחות. אבל האם אין גם ליופי בתוך השגרה? לא הכל התממש כפי שרצתה. עייפות מרוב ימים לבד, צפיפות, מחסור בכסף, וחמור מכל התאווה הבוערת של דן לפרטי אומנות, שמכניסה הביתה עוד ועוד חפצים על חשבון התקציב… ועכשיו, גם כלב שכולו פוזה, ומי מטפל בו? אבל נועה ידעה כבר אהובים צריך לאהוב על כל מגרעותיהם ומעלותיהם. אף אחד לא מבטיח שלמות. כשיודעת זאת, נרגעה, והחליטה לשמוח במה שיש, ולא להצטער על מה שאין.
היא ישבה בחדר הילדים והניקה את תמרלי, שנרדמה שוב בזמן ההנקה אז היא ממתינה שתתעורר להמשך. מישהו צלצל בדלת, אבל נועה לא פתחה. אין לה סיבה לחכות לאף אחד, ואף חברה לא תיסע עד לכאן למען בוקר בלא התרעה. השעות השקטות כמה מתוקות היו לה! הדירה דוממת, רק שעון הקיר מתקתק וצליל הרחוב נכנס מהתריס החצי פתוח: זמזום האוטובוס, רחש מכוניות, מטאטאי הרחוב והילדים… רגע, איפה רעם? לא נצפה כבר זמן. הוא בכלל לא אוזנון, האוזניים שלו זקופות ויפות, רק האופי תמים ומבולבל כל כך. ועכשיו, צריך לחיות איתו, לאכיל, לטייל, ותועלת? כלום. אולי עדיף היה לאמץ פינצר קטן.
נועה הביט בבת שלה, שינקה ושוב צנחה לשינה עמוקה. איזו ילדה טובה יצאה להם! “חמודתי, אוצר קטן,” לחשה בהנחה, מניחה אותה בעריסה. תגדלי, אהובה שלי, מה עוד צריך…
ופתאום נשמע צליל מוזר מהסלון קפיצה, אולי פיצוץ קטן. נועה קפאה. זה חזר שוב בהתחלה חשבה על עכבר, אולי חתול. במהירות, ויחפה, החליקה פנימה. דבר ראשון שהבחינה גבו של רעם. הוא ישב מכווץ מאחורי וילון שמפריד את המסדרון מהסלון. הכריע את גופו, עיניו נעוצות, לשונו בחוץ מתוח. נועה הביטה לאן שצפה ורעדה מן החלון, דרך התריס, חדר חצי גוף של גבר. קרחת טיפוסית, כתפיים וידיים בתוך הבית, והוא דוחק את עצמו פנימה, מתאמץ לסחוב את גופו הרזה. זה באמת קורה? לצרוח? הגנב כמעט כולו כבר בפנים! בעוד רגע…
היא נרתעה מאימת הצעקה. אך צל שחור הגיח לעבר החלון, ורק כעבור שנייה קלטה זה רעם! הוא זינק על אדן החלון ונשך את הגבר בצוואר. “איייי!!!” צווח הגבר בקול צרוד, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. נועה רצה לדלת, קראה לשכנים, ומאז כבר הכל פחות מפחיד. אנשים הגיעו, התקשרו למוקד. כולם ניסו לסייע עצם הנוכחות הייתה רשת ההצלה. לבד לא הייתה עומדת בזה. כשהתקרבה בזהירות לפורץ, פחדה שרעם לא יפצע אותו בכבדות. חס וחלילה! אבל רעם היה גאון תפס אותו בצד, בצווארון, אחז היטב אך בעדינות בלי טיפת דם. בכל פעם שהגנב זע, הידק הכלב את הלסת. ברגע שהאיש הרפה רעם שחרר. מאיפה למד הכלב הזה? רעם, שהביא לכולם כדורים, פעל כמו מומחה קלאסי. שמע את הרעש, יצא לבדוק, בחר לא לנבוח. במקום זאת, תחב את עצמו מאחורי הווילון, המתין שהוא ייתקע חצי בפנים, ושמר אותו בדיוק. לחיצה מקצועית לא חונק, לא פוצע. “לעצור ואת השאר נמסור לשופט”, כמו שאומרים אצלנו.
אפילו שוטרי תחנת המשטרה בזיכרון לא זכרו פושע ששמח כל כך להיעצר. האיש, מלא פחד, התחנן שייקחו אותו מפני רעם. והכלב השובב? התעקש להחזיק, גאה בשללו, ורק כשהקצין מאלף כלבים הגיע ופקד רעם שחרר. הבהב בפה, התיישב מול הקצין, העיניים אומרות מפקד, עוד משימות? צייתן למופת. כמעט הצדיע.
התמזל מזלכם עם הכלב הזה, חייך הקצין וליטף את רעם ברוך על עורפו, הלוואי עלינו לכלב כזה במשטרה…
דן חזר מאוחר בערב. פתח בשקט את הדלת ונעמד נדהם בכניסה. היה לו סיבה. ראשית רעם מתגלגל על הספה בסלון, מעשה שאסור בתכלית ומשום מה עכשיו לא אמרו עליו כלום. שנית נועה יושבת, מגרדת לו את הבטן, מפנקת, מברכת, כמעט מנשקת, לוחשת: “שמחת חיי, נסיך קטן, תגדל לתפארת! שתשמח את אבא ואמא תמיד! כמה טעיתי לגביך, אל תיעלב ממני…”
את הסיפור הזה סיפר לי דן עצמו, באחת מחגיגות רבינוביץ’ בכפר תבור. רעם בטח היה מתאר את זה בכישרון רב איך ארב, איך תפס, איך מסר לבלשים. היה זה מזמן, אך הסיפור חי איתי עד היום. אני מרגישה שרעם מגרד בדלת הזיכרון, מתחנן להיכתב הנה, הבאתי אותו אליכם.