אני ודינה כמעט שלא מדברות, למרות ששתינו גרות באותה עיר. שמעתי מחברים משותפים שהיא עוברת תקופה לא פשוטה, והחלטתי לקפוץ אליה ולהיות לה לעזר. דינה סיפרה לי שאיבדה את מקום עבודתה, שבעלה עובד בעבודות מזדמנות, ושהם מתקשים לשלם את החשבונות ולגדל את ילדם הקטן. הרגשתי חמלה עמוקה כלפיה והחלטתי לעשות כל שביכולתי כדי לעזור.
כשחזרתי הביתה, ליבי היה כבד ודאגה לא הרפתה ממני. כבר למחרת מילאתי שקיות בכל מה שיכולתי לתרום, ונסעתי לבית של דינה. מאותו רגע לא הייתי לבד גם דודות, בני דודים, וגם שכנים נכנסו לתמונה. חלקם הביאו בגדים חמים, אחרים פירגנו להם נעליים כמעט חדשות לילדים, ואנחנו דאגנו להם למצרכים קופסאות קורנפלקס, תפוחי אדמה, עוגיות, פירות. כל אחד נתן משהו, והרגשנו שאנחנו מחזיקים אותם מעל המים.
בעלה של דינה כמעט ולא נראה כולנו הסקנו שהוא שורף ימים ולילות כדי לפרנס את המשפחה.
יום אחד, החלטתי לבקר את דינה בבוקר לפני העבודה ולא בשעות הערב כרגיל. כשהגעתי, עמד ליד הבית רכב יוקרתי, מבריק וחדיש להפליא. הרכב הזה עלה הון תועפות זה היה ברור לכולם. פתאום, אני רואה את בעלה של דינה יוצא מהבית, נכנס למכונית ויוצא לדרכו.
נכנסתי לדינה, הסקרנות בוערת בי. “מה הסיפור של הרכב הזה?” שאלתי. דינה הסבירה שלקחו הלוואה כדי לקנות את האוטו, והם מחזירים בתשלומים.
התחלתי להרגיש שמשהו לא מסתדר, ושאלתי אותה: “אז אין לכם כמעט שקל בבית, כולנו עוזרים לכם חודשים, ואתם לוקחים הלוואה לרכב כזה יקר? כולנו האמנו שאתם בקושי שורדים, ובפועל אתם נוסעים ברכב מפואר ומבוססים על התרומות שלנו…”
אותו רגע היה כמו מכת ברק. הבנתי שהעזרה שלנו הלכה למקום אחר לגמרי ממה שחשבנו. לא יכולתי להסתיר את אכזבתי.
מאותו יום התרחקתי מדינה, וסיפרתי לאמא ולשאר בני המשפחה את כל מה שהתרחש. הרגשתי שהם זכאים לדעת שהעזרה הכנה שנתנו לא הגיעה למטרה שבגללה התאמצנו כל כך בחודשים האחרונים.
