דיבוק הבית
– נועם, זה אתה שסידרת את החצר? יעל נגעה בכתף של בנה.
הנער נבהל והסיר את האוזניות. המפלצות על מסך המחשב המשיכו להלחם, אבל נועם כבר לא הביט בהן.
– מה, אמא?
– שאלתי, חזרת מזמן הביתה?
– הרגע.
– אז מי סידר את החצר?
– מאיפה לי לדעת? אולי נויה?
יעל חייכה. הבת הקטנה שלה, רק בת שלוש, הייתה אמנם ילדה עסוקה מאד, אבל עדיין לא הגיעה להישגים כאלה.
– חמוד, מצחיק!
– אז זה הדיבוק!
– ברור! הוא בכבודו ובעצמו! קשקשן שכמוך. אולי תעשה משהו מועיל תלך לסבתא ותביא את נויה הביתה. כבר נשארה הרבה זמן שם. אני בינתיים אכין ארוחת ערב. רעב?
– בהחלט! אכלנו כמה לחמניות עם החבר’ה במזנון, אבל זה היה אחרי השיעור השני. אמא, מתי כבר נקבל משמרת ראשונה בבית ספר?
– אין לי מושג, ילד. עדיין לא דיברו על זה. בית הספר מפוצץ.
– טוב, לפחות אפשר לישון יותר בבוקר. נועם תמיד חיפש צד חיובי גם בבעיות.
יעל נשקה לו על הראש, משכה קלות באוזן כשהתחמק מאהבתה והלכה למטבח.
מתבגרים…
שלוש־עשרה. חושב שהוא כבר גדול, ובפנים… כל פעם שעברתה נוגעת בשיער השחור־כהה והקשה שלו, בדיוק כמו לאביו, הוא נעצר.
הילדים שלה יצאו כל כך שונים. נועם, גבוה, כהה־שיער, כחול־עיניים, העתק של אלון, אביו. ולא רק במראה. אופיו מתחיל להתגבש, ויעל כבר מזהה יהיה בדיוק כמו אביו: עקשן, אחראי, טוב־לב… אולי הוא לא זה שסידר את החצר, אבל את הכלים כן שטף, וגם הרצפה במטבח הבריקה. איפה עוד תמצא עזרה כזו? אולי רק כשתגדל הבת.
נויה הייתה הנס הפרטי של יעל. עשר שנים חיכו לה, כמעט בלי תקווה. סיבוכים לאחר הלידה הראשונה כמעט חיסלו גם את החלום הקטן הזה. ובכל זאת התקווה נשאה פרי, ונולדה לה ולבעלה בת. בהירה כפרח, תלתלים זהובים, עיניים כחולות כמו לאחיה. בנויה היא דומה ליעל. רכה כמו גורת חתול. נצמדת לאמא או לאחיה, מחבקת ולא עוזבת.
– נואישה, מה קרה?
והחדר מתמלא אור מהחיוך שלה. אף אחד בעולם לא מחייך כמוה. ויעל יודעת זאת היטב. עכשיו אף אחד…
החיוך הזה שמח אותה וגם הכאיב בדיוק במקום הרגיש. החיוך של אבא שלה. אלון. והוא כבר איננו…
יעל הייתה רוצה לצרוח מכאב, אבל לא יכולה. הילדים לידה.
בעלה עבד כלוחם אש. כיבה שריפות, הציל חיים. כך הציל גם משפחה שלימה באיזה מושב. חזר בשביל הסבתא, שסירבה לצאת רצתה להציל את התרנגולות. ואז כבר היה מאוחר. מלכודת האש נסגרה.
על כך שאלון איננו, יעל ידעה ראשונה. פתאום לבה התכווץ, והרגישה רע. תלשה מידיה את נויה ששאגה במחאה, צעקה לאמו של אלון ורד שבאה לכמה ימים לעזור עם התינוקת:
– ורד, קחי אותה! אני צריכה לעבוד טלפון!
אחר־כך נהגה במהירות לבסיס הכבאות בעיר השכנה, לא מרגישה איך החולצה נרטבה מחלב שנשפך, ואיך האצבעות קופאות על ההגה.
איך החזיקה מעמד אז? איך לא קרסה?
הילדים עזרו לה. נועם לא עזב אותה אפילו לרגע.
– נועם, בוא אשים אותך לישון! ורד, אמו של אלון, בקושי עומדת על הרגליים, אבל לא השאירה את יעל לבד. הכריחה אותה לאכול ולשתות, ומביאה את נויה להנקה.
– אני עם אמא! נועם נענע בראשו, מחזיק בכף ידה של יעל. סבתא, למה הידיים של אמא כל כך קרות?
יעל כמעט לא זוכרת כלום. קטעים. כמו לארוז בגדים, לדחוף צעצועים ושמיכות לתיק בתזזית ובהיסח דעת.
– אני לא יכולה להישאר פה… מרגישה שאלון ייכנס ויצעק: “חזרתי!”…
– צודקת, יעלי! אל תישארי. בואי אלי. תהיו אצלי, ואחר־כך תחליטי מה הלאה.
– לא… גם אצלך הכל מזכיר אותו. זה כואב… אעבור לבית של סבתא שלי.
– אבל שנים אף אחד לא גר שם! אפשר ככה עם ילדים קטנים?
– יהיה בסדר. צריך רק לסדר קצת הכל. את גם תהיי קרובה. אני לא אוכל בלעדייך.
– ברור! את שלי היחידה שנשארה…
– מספיק, אמא. אני לא עומדת בזה… שוב נבכה, ויש לנו עוד מלא סידורים. תשגיחי על נויה. אני אסיים לארוז. וגם נועם חייב לאכול. הוא כמעט לא אוכל. יושב ליד השולחן רק אם אני שם, ואני בכלל לא רעבה.
– לא ככה! ורד השתמשה בקול התקיף שלה. את אמא. אם את חזקה כולם חזקים. את תקרוס, מה יקרה לילדים? אני כבר לא יכולה. הגיל. תשמרי על עצמך!
יעל אחזה בכפות ידי חמותה, נישקה אותן וחזרה לארוז. לברוח! כמה שיותר רחוק! את האושר שהיה בדירה הזאת אי־אפשר להחזיר, ולהסתובב שוב בחדרים שידעו אותו בלתי אפשרי…
בית סבתא קיבל אותה בקרירות. לא פלא. עזבה אותו, שכחה ממנו, לא ביקרה שנים.
יעל עברה בין החדרים, מלטפת את הקירות בקצות אצבעותיה, מנקה אבק מהקומודה של סבתא, שעדיין מכוסה במפה רקומה, פותחת חלונות ומכניסה אוויר סתווי קר.
– אמא, קחי את הילדים. אבוא להניק אחר כך.
– בטוחה שתסתדרי לבד?
– בטוחה…
לא נשארה לבד. אחרי חצי שעה שמעה דלת חורקת, ועל הסף ניצבה תמר. החברה הכי טובה שלה מבית הספר.
– לפחות היית מודיעה שאת באה, גברת חשובה. איפה הסחבות?
תמר תמיד הייתה תכליתית. קשקשנית, שיכולה לדבר שעות, אבל בשביל “שלה” תעשה הכל.
יעל ניגבה את קצף הסבון מהידיים וחיבקה אותה בנוקשות.
– שלום…
– שלום! איפה הקטנים?
– עם אמא שלי.
– הבנתי. מה את עומדת? מתחילים! או שאת מתארחת אצלה הלילה?
– לא. רציתי להיות כאן.
– אז יאללה, למה מחכים?
תמר שברה את החיבוק, חיפשה מבט אחר דלי מים.
– תמר! יעל נדהמה מהבטן של חברתה.
– מה? אה, זה… כן. כך זה עכשיו.
– מתי?
– בפברואר. למה נבהלת? אני בהריון, לא חולה.
– ממי?
– באמת, את לא יודעת! תמר לקחה מטלית וסחבה על החלון. איזה לכלוך!
– עידו? אבל הוא…
– עזב, כן. אני אהיה אמא לבד. אחר כך נדבר על זה, טוב? אספר הכל אבל לא עכשיו.
– יחזור?
– עידו? לא. הוא רוצה חופש. בסדר. זה הבחירה שלו. אבל לי יהיה בן, יעל… או בת…
– עוד לא אמרו?
– לא, מסתתר. אבל מה זה משנה? הילד שלי, יעל. תארי לך, שלי!
יעל ידעה מה המילים האלו שוות לתמר. עם בעלה הראשון נפרדה בטענה שהיא לא מסוגלת להיות אמא. כל המשפחה של הבעל האשימה, ריחמו על עופר, בעלה.
– לא שפר עליך, עופרי. קיבלת יפיפיה, אבל לא אימא.
תחילה תמר בכתה, ניסתה להסביר. אחר כך זרקה הכל והתגרשה.
– עדיף לא להיות נשואה מאשר לחיות עם מי שלא מגן על אשתו.
עופר נישא כמעט מיד אחרי הגירושים ואז הסתבר שהבעיה בכלל לא הייתה אצל תמר. אשתו השניה דאגה לברר, ברור עופר, גרמה לו לטיפול, ותוך שנה וחצי נולד בן ואחר־כך גם בת.
תמר רק שמחה בשבילו. היא סלחה לו מזמן, ואף כמהה להודות לו בלב לולא נפרדו, לא הייתה חווה את האושר הזה של חיים חדשים ברחמה. וגם אם עידו עזב ברגע ששמע על ההריון זה כבר לא שינה. היא כבר לא הילדה הרכה שנבהלת מגיחוך או רכלנית.
הן נקו כל היום, אך ההשקעה הייתה שווה. הבית התעורר לחיים. התריסים החרוקים נפתחו, ורוח חדשה נכנסה.
תמר, עייפה אך מרוצה, ישבה ליד השולחן וראתה איך יעל שופכת תה.
כמה מהר הכל עובר…
מתי הן היו ילדות, בורחות לכאן לקחת עוגיות טריות, רצות לנהר, בשעה שסבתא של יעל קוראת מאחוריהן:
– שוב שובבות! אי אפשר לאכול כמו בן אדם?!
לא האטו אפילו לרגע, ענו לה:
– עוד שעה!
השעה הזו נמשכה עד הערב. וכשהגיעו לסבתא בגינה לעזור מיד הרימו מעדרים, יד ביד. איזה עסק אפשר לנהל לבד, וגם לעבוד בפלחה? סבתא של יעל עבדה ברפת.
הייתה לה משק גדול. חייבים לגדל את הנכדה, לעזור לילד, שעבר עם אשתו החדשה לעיר. יעל הבכורה של סבתה. אמא שלה מתה בלידה, והילדה אף אחד לא רצה. האבא, שקוע בצערו, עבר לעיר, וסבתא גידלה את יעל. כאשר נולד לאביה תינוק, נסעו לסבתא לעיר שם נשארו זמן קצר. יעל, בת שלוש, לא הבינה למה סבתא פתאום רצתה לחזור ונשארה שקטה כל הדרך, סבתא מוחה דמעה, מלטפת את שערה.
סבתא נפטרה כשיעל הייתה ממש לפני הבגרות. בדיוק התחילה לצאת עם אלון, שבויה ברגשות חדשים, לא שמה לב שסבתא נחלשת. הבינה מאוחר מדי באמצע הלילה שמעה אותה גונחת.
– סבתא, מה קורה?
שלושה חודשים נותרו להן. רק שלושה, כדי לדבר על הכל… מעט מידי…
אבל סבתא עוד עשתה דבר חשוב. קראה לאמא של אלון, כשכבר שכבה, ושלחה את יעל החוצה. מה דיברו בדמיון. אבל מאז, הייתה לה “אמא” נוספת.
התחילה לקרוא לה “אמא” כבר לפני החתונה.
– מותר? שאלה בהיסוס וראתה הנהון בחיוך.
היא אף פעם לא דברה עם אף אחד כמו עם סבתא. פתאום היה עוד אדם שמביט בה אותו מבט.
עם ורד לא רבו. למה לריב? לא ראתה ממנה כלום חוץ מעזרה וחום. היו הערות תמיד רגועות ואוהבות. בשביל מה ריב? יש כמוה הרבה קרובים בנשמה? לא!
ולמדת ש”משפחה” זה לא רק ביולוגי… כשנפטרה סבתה, פרצה משלחת מהעיר: האב, אשתו ואם אשתו.
– בית טוב, חזק. אפשר למכור ביוקר.
החמות הזרה הולכת בחצר ונאנחת.
– הכל מוזנח! חייבים לסדר. קונים רוצים נקי.
– איזה קונים? יעל התעוררה, רעדה.
כל השבוע שאחרי ההלוויה, הלכה כמו בחלום. ורד ניסתה להאכיל, לעשות משהו בבית יעל קפאה, מקשיבה, אולי זו סיוט וסבתא תציע עזרה, תצא מהמטבח, תבריח את הדבורים ותנדנד לה:
– רצת? בואי תשטפי צנצנות, ניערך לחורף!
– אילו קונים? החמות לאב משכה בכתף, שרוול השמלה נפל, עור לבן חשוף, יעל התמלאה גועל. מי שיקנה את הבית!
יעל לא ענתה. ברחה מאחורי המחסן, חוסמת פה, וכשחזרה, כבר עמדה ורד בחצר.
– תסעו עכשיו! מיד!
– ואת מי את חושבת שאת?! באיזה זכות את פוקדת?
– הבית של יעל. יש צוואה. וגם צוואה על החשבון בבנק. הכל מסודר. אני עזרתי לסדר. תעזבו. לא תנצלו את היתומה!
הסערה הזו פסחה על יעל. ורד גררה אותה פנימה, הלבישה טרנינג נקי.
– אל תבכי! אף אחד לא יפגע בך. הבטחתי לסבתא שלך. הנה, קחי תה, תישני, תירגעי, נדבר אחר כך.
את אביה ראתה שוב רק בחתונה.
הזמנה לא שלחה. הוא בא לבד.
הצעירים חגגו, מתלוצצים על אלון, ויעל צחקה מכל הלב כשראתה אותו מנסה לעטוף בובה ענקית.
מישהו נגע בכתפה, הסתובבה, עדיין צוחקת.
– שלום, בת…
הייתה כל כך מופתעת שלא ידעה מה לומר. הוא שם לה מפתחות ביד, לחץ אותה.
– סליחה… המסמכים אצל ורד. היא תסביר. שיהיה לך טוב.
ויצא מהאולם.
הדירה הקטנה שקיבל עבור יעל, הייתה נעימה: שני חדרים ומטבח מרווח. יעל הסתובבה, לא מבינה, למה לעבור מהבית של סבתא.
– יעלי, כאן יהיה נוח יותר. סוף־סוף עיר. לא ענקית, אבל יש יותר אפשרויות. את צריכה ללמוד.
ורד הסבירה, התיישבה מרוצה במטבח. דיברה עם אביה, גילתה לו מהי בת גדולה. לא גידל, לא חשב עליה, אז שיכפר, אם הוא לא זר. היה לו די מוסר בשביל זה.
– צריך. מתי? חייכה יעל לעברה.
– באמת?
– כן. בתחילת ההריון. אפילו לא סיפרתי לאלון.
– אעזור לך. תלמדי. חבל על הראש שלך הוא צריך תעסוקה.
יעל סיימה תואר. לא היה פשוט, אבל ורד עזרה עם הילדים והאוכל.
רק כשיעל יצאה לעבוד, נועם נכנס לגן, כולם נשמו קצת אוויר.
– נוסעים לים! אלון צחק, מסתיר את האוזניים, כשהנשים הקטנות שלו צווחות משמחה.
זו הייתה החופשה היחידה שלהם. יעל ואלון שחו עד אפיסת כוחות, מביטים מדי פעם אל הגדה שם שיחק נועם תחת השגחת סבתא, אחר כך הלכו יחד על הטיילת, בזמן שהשמיים הפכו לשחור וכוכבים נפתחו.
בערב מסוים אלון נשאר לטפל בנועם בגן השעשועים, ויעל עם ורד הלכו לאט על הטיילת, מדברות שטויות קטנות.
בקצה רבתה זוג. צעקות, דחיפות, וכעס, ואחר כך הלכו כמעט עדיין מתווכחים.
ורד הביטה בהם וחשבה בקול.
– למה להרוס את הרגע? אנשים מבזבזים לעצמם חיים… הרי יתפייסו, אבל איבדו לילה, אולי יום. למה?
– את בטוחה שיתפייסו? יעל תהתה.
– כי כך רבים כאשר אכפת. ראת איך רצה אחריו בדמעות? תסלח, יכעס, כן אבל יתפייסו. כי גם הוא חזר להביט בה כמה פעמים. אבל את הערב הזה כבר לא יחזירו, ואולי גם את המחר. אם הלילה לא תפתור. את ואלון עוד לא הרבה יחד, אבל כשתהיו תזכרי בזוג ההוא. תבדקי אם שווה לבזבז רגעים על ריבים. הזמן כל כך קצר, יעלי… כל כך קצר…
יעל הכירה לה תודה על השיחה ההיא. בזכותה יכלה להגיד את זמנה עם אלון לא בזבזו.
יעל הורידה את הקומקום מהאש וכמעט נפלה. בצל החלון חלפה דמות, ויעל נבהלה. זה לא היה נועם. ברחוב עבר מישהו.
המחשבה הראשונה לנעול, לקרוא לעזרה, אבל תפסה את עצמה. עוד מעט הילדים מגיעים! וגם ורד. והיא לא תשחרר אותם לבד. ויש זר בחוץ!
היד אחזה חזק בידית הקומקום הישן, ויעל הביטה בו ואז החליטה: תצא.
לא היה אור בחצר. שכחה להדליק.
– מי כאן?!
דלת המחסן חרקה, יעל התכווצה בפחד.
– מה אתה רוצה? אני אצעק!
הצל התקרב למדרגות, יעל נסוגה.
– תירגעי, יעל. זו אני. דביר.
יעל הורידה את הקומקום, קפצה התכת הנחושת חרכה את הרגל, הניחה אותו על השולחן.
– למה אתה מסתובב בחצר שלי, דביר? למה לא נכנסת?
הגבר, נמוך וחזק, הביט באדמה, בדיוק כמו בנה. נועם כך שותק אחרי תעלול.
– פשוט… הדלת של המחסן התעקמה. רציתי לסדר. מחר אני עוזב לכוורת, לא בטוח מתי אחזור. רציתי להספיק.
יעל נדהמה.
– הדלת? במחסן?
עכשיו הכל התיישב. גם הניקיון בחצר, וגם הגדר המתוקנת, וגם השביל החדש ליד הסככה.
– אז אתה הדיבוק שלי! צחקה.
– מי?
– דיבוק הבית! עוזר, משגיח, רק שלא שותה חלב מצלחת. נועם טוען שצריך להביא חתול שלא יהיה לבד. נכון שזה משעמם בלי חתול?
אור חלש מהמטבח חשף את הסומק של דביר.
– סליחה. היית צריך לדעת.
– תודה! אבל… למה, דביר?
על זה לא ענה. נופף בידו, טיפס מעל הגדר, לא מתייחס לורד ולילדים העומדים שם.
– סוף סוף הופיע! ורד חייכה והושיטה ליעל בקבוק חלב. שימי במקרר.
– מה הכוונה הופיע? אמא, את ידעת?!
– ברור! כל המושב יודע. גילית את אמריקה! דביר מאוהב בך מאז שהיית יוצאת עם אלון. לא שמת לב איך הוא מביט?
– לא…
– באמת?! ורד הופתעה. את לא משקרת?
– למה לי לשקר? באמת לא ידעתי…
– בואי, נדבר! ורד דחפה קדימה את נויה. קודם נשים אותם לישון. זו תהיה שיחה ארוכה.
דיברו כמעט עד הבוקר. יעל שוב ממלאה מים, ורד מספרת.
– לפני שנה בא אלי. ביקש את ידך. אמר שאין לך קרובה ממני, אז אני צריכה לאשר. חצוף! ידע איך לקנות אותי!
– ואישרת?!
– למה לא? יעל, את צעירה. לפנייך חיים שלמים. הילדים יתבגרו, יעזבו, ותשארי איתי, קשישה. זה טוב? לא! אני יודעת איך אהבת את אלון! אל תעצרי אותי! אהבה כזו קורה פעם בחיים. אבל יש ברי מזל שמקבלים עוד סיכוי. צריך לדעת להעריך. גם אם לא תאהבי ככה שוב, אבל אם יהיה לך חם וטוב איתו אני מאושרת! וגם נועם צריך דמות גבר. אל תדאגי, אנחנו אוהבות, אבל זה לא אותו דבר. ודביר כבר כמו אבא בשבילו. והוא לימד אותו לנהוג ידעת?
– לא…
– לא סיפר, פחד שתכעסי.
– למה?
– אולי פחד שתחשדי שהוא מבזה את זיכרון אבא…
– שטויות!
– תדברי עם נועם. תרגיעי. הוא נמשך לדביר, אבל פוחד שיחשבו, כאילו בוגד. נויה עוד קטנה, לא זוכרת את אביה. אבל לנועם זה קשה. אבל את…
– ומה איתי? יעל האדימה, הורידה עיניים.
– כלום! ורד צחקה, משכה אליה את הספל. תמזגי עוד מים. מתה לשתות!
יעל ודביר נישאו שנה לאחר מכן, ועוד שנה אחרי זה נולד בן נוסף.
– אמא, תראי איזה שיער! אמרה יעל כשלראשונה בבית הסירה את הכובע לתינוק והרגיעה את הבלורית הבלונדינית, כמו של נויה.
– ממש דיבוקון! ורד עטפה אותו במיומנות, הרימה. שלום נכד, תקרא לי סבתא ורד.
– אמא…
– סתם, לעתיד! תני לאכול, אני אטפל במטבח! מה תרצי?
החתול הג’ינג’י הענק שדביר קנה לנועם, הביט בסקרנות לחדר, טיפס בשקט לחלון, השתרע על אדן, מביט ביעל ובתינוק הישנים. השקט ישב לידו, חיבק אותו, הביט באהבה. הנה אושר… עדין, שברירי… צריך לשמור עליו באהבה.
במקום אחר נשמעה כוס, צחוק של נויה, והשקט ברח מהחלון, מלטף באוזן את החתול. החתול ניער ראשו והתחיל להתנקות, מתכונן לפגוש את בן המשפחה החדש.
יאללה, אפשר כבר ללכת, יש כאן די שומרים על הבית הזה.
©כשנר ראשון של חנוכה נדלק באותו בית ישן, התאספו כולם סביב השולחן ורד בוחשת סופגניות, תמר עם תינוקת חדשה ביד אחת וצעצועים ביד השנייה, נועם שר בקול גדול, נויה עולה על כיסא, מדקלמת שיר, ודביר מחזיק את הבן הקטן בתשומת לב חמה, זו שמרגישה עתיקה וטובה כמו אבן היסוד של הבית.
יעל עמדה רגע בפתח, עיניה מלאות ניצוצות מאור וגאווה, והלב שלה ידע פתאום לא מכאב, לא מאובדן, אלא מאיזו שלמות עמוקה, שהגיעה אחרי מסלול של סדקים ודמעות וצחוק. גם סבתא שלה כאן, במבט, במבטי הדור הבא. גם אלון פה, בחיוכים הנדירים של נועם, ברוח שבחצר, בשובבות הקטנה של נויה.
ובכל פעם שחלון חורק, וכל בוקר שזריחה שוברת את קווי התריס הבית יודע: יש מי שאוהב, מי ששומר, מי שסולח. והבית, סוף סוף, התמלא מחדש בכל מה שהיה חסר לא ברוח רפאים, אלא בחום של משפחה שממשיכה קדימה, יד ביד.
והדיבוק, שכולם דימיינו, היה בעצם הלב דבוק באדמה, נטוע בשורשים, יודע מתוק של חיטה, וריח של סבון טרי. הבית נשאר, ונשאר, מלא קרבה, צחוק, ותמיד מקום לאור קטן נוסף.
