מנחת חירום
– את שומעת אותי? – קולו שקט, כמעט מתנצל. כמעט. – הדס, אני מדבר אלייך, את שומעת אותי בכלל?
שמעתי. תמיד שמעתי אותו. אפילו כששתק, אפילו כשלא התקשר שבועות, עדיין שמעתי את ההדהוד של נוכחותו באוויר הדירה שלי. כאילו הוא השאיר אחריו איזה ריח קפה מתמשך, טביעה של כוס על אדן החלון, כיסא מטושטש ליד שולחן המטבח.
– שומעת, עומר.
– אז למה את שותקת?
– חושבת.
הוא נאנח. גם את האנחה הזאת הכרתי בע”פ כבדה, עם שריקה חרישית, כאילו האוויר עובר בקושי במשהו שמתכווץ בפנים. עומר תמיד נאנח ככה כשחיכה שמישהו ירחם עליו, אבל לא ידע לבקש.
– אין לי כבר לאן, – הוא אמר. – את מבינה? פשוט אין לאן.
עצבתי ליד החלון והסתכלתי על הרחוב. מרץ. שלג מעורב בבוץ לאורך שפת המדרכה, יונים רטובות על מעקה ממול, אשה עם עגלה שלא מצליחה לעבור שלולית. מרץ תל אביבי רגיל כלום לא מיוחד. ובפנים אצלי, משהו התהפך באיטיות, כמו דף. כמו מנעול בדלת.
– כנס, – אמרתי.
הנה, שלוש הברות. ושוב כל מה שהיה קורה מחדש.
עומר בן חמישים ושלוש. אני חמישים ואחת. אנחנו מכירים מאז הימים שהוא עוד לחשב שחולצה משובצת זה פאשן, ואני חשבתי שצמה עבה ושקטה זו סגולה. הכרנו דרך חברים משותפים, אולי במטבח בדירה סחורה ברמת גן, יין זול, ויכוחים על ספרים שאף אחד לא באמת קרא עד הסוף. אז הוא היה רועש, צוחק על כל המסדרון, מנפנף ידיים ככה שאחת מהצלחות פשוט עפה מהשולחן. אני אספתי את הצרקסים והרהרתי: הנה מישהו שממלא את כל החלל. מעניין איך זה.
אני הייתי שונה. שקטה. מהאחרות שרואים רק אחרי זמן, אבל לא שוכחים. לפחות ככה חשבתי.
הוא התאהב לא בי. ברותם. היה ברור והכרחי, כמו גשם אחרי שרב. רותם הייתה בולטת, מדברת מהר, צוחקת בקול, יודעת להיכנס לחדר שכולם מסתובבים לראות אותה. לידה הרגשתי כמו ציור מים ליד שמן. לא פחות טוב, פשוט אחר.
הם התקרבו במהירות וגם התחילו לריב באותה מהירות. הסתכלתי מהצד שנים. נפרדו, חזרו, שוב נפרדו. רותם עשתה סצנות, עומר דפק בדלתות וחזר, ושוב הלך. נדנדה שאף פעם לא עוצרת.
והיה אותי האמצע.
הפעם הראשונה שבא אלי הייתה אחרי הריב המשמעותי הראשון ביניהם. הוא היה בן שלושים וחמש, אני שלושים ושלוש. התקשר מאוחר, קול שבור: “אפשר להגיע?” אמרתי: בטח. שמתי תה עם נענע, משהו לאכול, ישבנו עד שתיים. הוא דיבר, אני הקשבתי. בזה הייתי טובה. הוא ישן על הספה ושתה קפה בבוקר, הודה והלך. אחרי שבועיים שוב חזר לרותם.
לא נעלבתי. קיפלתי את השמיכה, כיבסתי, שמתי בארון. המשכתי לחיות.
וככה זה חזר והתחזר, עד שאיבדתי חשבון. היה בא אחרי כל ריב, לפעמים לערב, לעיתים לכמה ימים. שותים תה, מדברים, הוא נרגע, חוזר לעצמו, הולך. תמיד חוזר אליה.
לא קראתי לזה אהבה. פחדתי להגדיר. אבל כל פעם כשהוא דופק על הדלת, משהו בי מתכווץ ומשתחרר באותה נשימה. הנה הוא. שוב כאן. שלי, גם אם רק לרגע.
חשבתי על עצמי כמגדל פיקוח. מטוסים באים, נוחתים, מתדלקים, ממריאים חזרה. והמגדל נשאר, תמיד מוכן לקבל.
הפעם הוא דופק במרץ, עם תיק ספורט כחול גדול, משופשף, הכתובת עליו כמעט נמחקה. ראיתי את התיק והבנתי הכול. לא ליום, לא ליומיים.
– להרבה זמן? – שאלתי כשפשט את המעיל במסדרון.
– לא יודע, אמר בכנות. את זה לפחות לא הסתיר. אולי לשבוע. נראה.
– בסדר. אני מרתיחה מים.
שמתי תה ונענע. הוא התיישב במקומו הקבוע, ליד החלון, עם הגב למקרר. הגשתי כוס וחשבתי: הנה שוב. והפעם, לא שמחה ולא עצב. חום מהול בעצב קל.
– ממש רע? שאלתי.
– הכי גרוע, – אחז את הכוס. הידיים שלו תמיד קרות. – היא אמרה שנגמר לה. שאי אפשר ככה. שאנחנו רק הורסים אחד לשנייה את החיים.
– ומה ענית?
– שום דבר. לקחתי את זה, – הנהן לתיק, – ויצאתי.
שתקתי. גשם טיפטף על אדן החלון, מטרונום שקט.
– הדס, – הפנה אלי עיניים, סוף סוף – את לא שמחה?
– שמחה, – אמרתי. וזו האמת. מרירה, קצת מביכה, אבל אמת.
הימים הראשונים היו מוזרים. לא רעים, מוזרים. התרגלתי לחיות לבד, בשקט שלי. עולה בשבע, קפה, חצי שעה ליד החלון, עבודה, חזרה בשש, אוכל פשוט, טלוויזיה, שיחת טלפון עם חברה מירב. למיטה באחת עשרה.
עומר פיזר את השגרה. לא בזדון, פשוט קצב אחר. קם מאוחר, מדבר בבוקר כשאני כבר בראש בעבודה. משאיר דברים לא במקום. הטלוויזיה חזק מדי. במקלחת יותר זמן ממה שתכננתי.
אבל גם היו רגעים טובים. בערב, יחד לארוחת ערב. מספר משהו מצחיק, אני צוחקת. אני מכינה שקשוקה לפי מתכון שמצאתי באיזה עיתון ישן, והוא אוכל שתיים ואומר שלא אכל משהו כזה שנים. אנחנו רואים סרטים ישנים, מתווכחים על הסוף. בשוק, בשבת, הוא נושא את השקית הכבדה של הירקות וזה מרגיש כל כך טבעי. כמעט שקט.
עבר שבוע. אחריו עוד אחד. חודש.
באמצע הלילה אני מתעוררת ושומעת את הנשימה שלו מהחדר השני. אולי זה אמיתי? אולי זה הדבר האמיתי שנועד להיות? לא צעירים, יודעים בדידות, מכירים כל פינה בשני עד שאין מה להחביא. זה אולי אושר? אושר שקט, יציב כמו בית ישן ודייריו.
שיתפתי את מירב בבית קפה, היא עם הלַטה שלה, מקשיבה, שותקת. אחר כך היא עוצרת.
– הדס, – אומרת בזהירות.
– אני יודעת מה תגידי, עניתי.
– באמת יודעת?
– שזה לא יימשך. שהוא ילך. שככה תמיד היה.
היא משחקת בכפית.
– רציתי לשאול משהו אחר. את מאושרת עכשיו? ברגע הזה, לא בעתיד?
חושבת. באמת חושבת.
– כן, – אני אומרת לבסוף. – עכשיו, כן.
– אז תחיי עכשיו, – אומרת מירב, – ותעזבי את המחר.
אני מנסה. באמת.
אנחנו חיים יחד ארבעה חודשים אפריל, מאי, יוני, יולי. חודשים שאני זוכרת כמעט כל יום. איך עומר מביא לי ענף של שיח סיגלון מהחצר. הריב המטופש והתפייסות במטבח. שבת שלמה בבית אני קוראת, הוא מתקן משהו במרפסת. שקט נעים כזה שפוחדים להפר.
התחלתי לחשוב בלשון רבים. לא “אני אלך”, אלא “אנחנו”. זה קרה בלי לשים לב, לא ניסיתי לחסום.
גם הוא השתנה קצת. פחות התרגז. הזכיר את רותם פחות. לפעמים מסתכל עלי במבט אחר, מבט חמים שלא נבע מרחמים אלא ממשהו אחר אולי סוף סוף משהו שחיכיתי לו.
הוא עצמו מבקש מפתח לרזרבה. בלי לחשוב אני עושה העתק אצל מנעולן, משאירה לו על השולחן. פריט קטן וקר, ועלי התחמם משהו.
תחילת יולי.
באמצע החודש צלצול.
אני במטבח, הוא בסלון מול המחשב. הטלפון שלו צווח, הכל דומם אחרי זה. שקט כזה שמשהו משתנה.
אני יוצאת הוא עומד, הטלפון ביד שמוטה, מבט לכיוון אחד.
– עומר?
הוא מרים אלי עיניים, ואני מבינה הכול. לא בראש. במשהו עמוק יותר.
– רותם הוא אומר יש לה בעיות. רציניות. שוב לבד, צריכה עזרה.
זהו. בלי הסברים ארוכים. מילה אחת: רותם.
– הבנתי, – עניתי.
– הדס…
– לך.
– חכי, רוצה להסביר.
– לא צריך, – עניתי בשקט, – אני מבינה. תלך.
עומר עומד דקה. מביט בי. אני בו. ואז הוא לוקח את התיק הכחול ויוצא. הוא עמד שם כל הזמן הזה, בפינה, כאילו יודע שיחזור לתורו.
– אתקשר, – הוא אומר מהדלת.
– טוב.
הדלת נסגרת. קליק. אני נשארה באותו חדר, אותו שקט, אבל עכשיו זה שקט של העדר.
שלושה ימים לא בכיתי. זה הפתיע אותי אפילו. ציפיתי, התכוננתי, והדמעות לא באו. היה משהו אחר חלל, כאילו העבירו רהיט ענק מהחדר ונשאר כתם בהיר וכובד באוויר. לא כאב. ריק צורב עם קווי מתאר.
בעבודה הייתי בסדר גמור. אני מנהלת חשבונות בחברת בנייה בגבעתיים, עבודה מדויקת, עוזרת להתמקד. מספרים לא שואלים לשלומך, רוצים רק שיתאזן.
ביום הרביעי הכנתי שוב את השקשוקה. לא יודעת למה. אותם מרכיבים, אותו סיר. חתכתי, שמתי לי חתיכה, אכלתי. היה טעים. עצמתי עיניים, פתאום בא הכל חזק מדי. אז הגיעו הדמעות מעל השקשוקה, לבד, בקול רם וטיפשי. סיימתי, שטפתי פנים, הדלקתי קומקום, הלכתי לישון.
מירב הופיעה יום אחרי זה בלי טלפון מראש. צלצלה “תפתחי, אני כאן”. נכנסה, שמה שקית עם לחם ודברים במטבח, חיבקה זמן ארוך. לא היה לי יותר דמעות. נגמרו, כנראה.
– תספרי, – ביקשה מירב.
– אין מה לספר, את יודעת הכל.
– יודעת, אבל תגידי בכל זאת. בקול רם.
סיפרתי. על יולי. השיחה. התיק הכחול. ה”אתקשר” שלא הגיע כבר שבוע.
– תחכי? שואלת ישרה.
– לא, – אני עונה ומופתעת מהקלות של התשובה.
– באמת?
– נמאס לי לחכות. כל החיים אני מחכה. לא זוכרת מתי זה התחיל. תמיד חיכיתי לשיחה, שיגיע, שיבחר. והוא לא בחר. רק חזר כשלא הייתה לו ברירה. את יודעת מה זה?
– מה?
– מנחת חירום. אני הייתי המנחת שלו. תמיד מוכנה, פס פנוי, אורות דולקים. והוא טס, הלוך וחזור. וידע: יש לאן לנחות אם צריך.
מירב מסתכלת.
– הבנת מזמן?
– ידעתי מזמן. עכשיו הבנתי.
בין “לדעת” ל”הבין” הבדל עולם. אפשר לדעת שנים ולהתנהג כאילו לא. אבל כשהבנת אין אפשרות לשחק יותר.
אוגוסט עובר בריחוף מוזר. לא חשוך, לא בהיר. שקט. אני יוצאת לעבודה, חוזרת, מבשלת, קוראת. לפעמים בסוף יום מטיילת לאורך הירקון, צופה באור פנסים במים, באנשים הולכים בזוגות ובודדים. חושבת על הכל.
פעם עמדתי מול חלון ראווה וראיתי את עצמי: אישה במעיל בהיר, שיער אסוף, לא צעירה ולא זקנה. עייפה, לא שבורה. הסתכלתי ושאלתי: מה את רוצה? לא עומר, לא כל זה. את. מה את רוצה?
לא מצאתי תשובה, אבל השאלה הייתה הכל.
בספטמבר סידרתי ריהוט. התחלתי מספה: עומד לא טוב, חוסם אור, מצמצם חדר. הזזתי, אחרי זה את הספרייה, שיניתי סדר. החדר חדש, קל. עמדתי, חשבתי למה לא שיניתי קודם?
אולי פחדתי לשנות. למה שיחזור וישאל: מה עשית בבית?
עכשיו, אין כבר ממי לחשוש.
קניתי וילונות חדשים. פשתן, בגוון שמנת ודגם קטן. הקודמים כחולים כהים, חסמו אור. החדשים נתנו לקרני שמש בוקר להפוך את החדר לזהוב. לא ידעתי שיש זהב כזה אצלי, חמישים ואחת שנה.
באוקטובר נרשמתי לקורס איטלקית, שרציתי מזמן. תמיד דחיתי מה אעשה עם איטלקית? הלכתי. קבוצה מגוונת, המורה צעיר ועסיסי גורם לנו לשיר בקול. שרתי. בקול, בלי בושה. TORNA A SURRIENTO, בלי שביקרתי אי פעם באיטליה.
מירב הופתעה:
– איטלקית?
– איטלקית.
– למה?
– בא לי לטוס לברצלונה, – אמרתי.
– הדס, בברצלונה מדברים ספרדית.
צחקתי.
– יודעת. אבל אתחיל איטלקית. דומה קצת.
אמת לא שלמה, אני יודעת, אבל זה עושה לי טוב להפתיע את עצמי במשהו ששלי.
ברצלונה הגיע פתאום. דיפדפתי ברשת, ראיתי צילומים של העיר לא גלויות ולא תיירותיים. שוק בבוקר, ספסל עם זקן, חתול גינגי על חלון. משהו קרה בפנים: לשם אני רוצה. לא לטיול, לגור קצת. פשוט להיות בעיר שיש בה אור כזה, אוויר כזה.
הורדתי בלוק ממו: “ברצלונה. אביב”. שני מילים, תולה על המקרר. כל בוקר מסתכלת.
נובמבר מקרר ומקצר ימים. קניתי מנוי לבריכת גורדון. שוחה בוקר, חצי שעה לפני העבודה, וזה הדבר הכי טוב שמצאתי. במים לא חושבים רק מתקדמים. זה טוב.
לפעמים עומר קופץ למחשבה. מעניין מה איתו, עם רותם? שהסתדרו? שלא יקרה כל רע. לא איחלתי רע, לשניהם. זה כבר רחוק, כמו להסתכל על תמונה ישנה מזהים, אבל הרגש אחר. מעט זר.
בדצמבר מירב מזמינה לערב ראש השנה עם חברים שלה. כמעט אמרתי לא, אבל בסוף הגעתי. הכרתי חדשים, צחקתי, לחצתי לחיים, ובחצות, כשהתחבקו, הרגשתי משהו מפתיע לא בדידות. קלות מסוימת. כאילו פרקתי מסע שלא שמתי לב לכובדו.
ינואר, פברואר. ממשיכה לשחות, בשיעורי איטלקית, קוראת רשימה ישנה של ספרים. פרקתי גג-ארון, תרומות, חלקן גם שמיכת הפוך הישנה זו שעומר תפס בשינה ההיא לפני שנים. כיבסתי, קיפלתי, תרמתי. למישהו אחר.
מרץ שוב הגיע. שנה בדיוק מאז דפק בדלת עם תיק הספורט.
אני שוב עומדת, שותה קפה בבוקר, ומסתכלת לרחוב. שלג יש רק בזיכרון, היונים במעקה ממול, הרחוב סטרילי. הכול אותו דבר, ואני אחרת לגמרי.
שבת צהריים, הוא מתקשר. מספר על הצג, משהו נעצר אצלי בפנים לא שמחה, לא כאב, רק מוכר.
אני עונה.
– הדס, – אומר, הקול מוכר ועדיין זר. זה אני.
– אני רואה.
– מה שלומך?
– טוב. ואתה?
הפסקה.
– לא מי יודע מה. אפשר להיפגש?
חושבת שנייה.
– אפשר. ליד הבניין. ירד בעוד עשרים דקות.
הפסקה. מופתע.
– טוב, – עונה בסוף. טוב, ליד הבניין.
סוגרת. שותה עוד קפה. מתלבשת, בודקת במראה אשה במעיל אפור, שלווה. מוכנה.
הוא מחכה בכניסה. הזדקן קלות בשנה הזאת. או שאני רואה אחרת. לבוש פחות בנוקשות, רזה. מבט של תקווה מהולה באי נוחות.
– שלום.
– שלום.
הולכים יחד, בנחת, בלי יעד.
– הדס, – הוא פותח. יש לי מה לומר. זה חשוב.
– תגיד.
– היה לי רע כל השנה. מאוד. עם רותם… לא הסתדר. היא עזבה. לא אני, היא. וגם העסק נפל. נשארתי עם כלום.
אני מקשיבה, לא קוטעת.
– חשבתי עלייך, ממשיך. הרבה. הייתי טיפש. היה לי משהו אמיתי, לא הערכתי. את היית… את האדם האמיתי בחיי.
– עומר, – אני מנסה לעצור.
– לא, רגע. רוצה לנסות שוב. באמת, בלי כל הבלגן. אני השתניתי. תני לי צאנס.
מול שקמה עתיקה, הניצנים הראשונים.
אני נעצרת.
הוא איתי, מבטו בי.
– את יפה, – אומר פתאום. נהיית יותר יפה השנה. איך?
אני מחייכת קלות.
– זה קורה.
– הדס. לוקח את ידי. תגידי משהו.
אני מסתכלת ביד שמול שלי, חמה ומוכרת. ומשחררת בעדינות.
– עומר, – אני מבקשת. חשוב שתבין. אל תיעלב, פשוט תבין.
– דברי.
– אתה טוען שהשתנית מאמינה. אולי באמת. שנה זה הרבה. אבל זה לא אתה, זה אני.
– מה קרה לך?
– גם אני השתניתי, אבל אחרת. אתה איבדת משהו ורוצה להחזיר. אני מצאתי משהו ולא רוצה לאבד.
הוא מתוח.
– מה מצאת?
– את עצמי, כמה שזה נדוש. את עצמי.
– הדס…
– חכה עוצרת אותו ברכות. לא כועסת. אנחנו מכירים הרבה זמן, קשה לי בכלל לכעוס. תבין: הייתי תמיד מנחת חירום שלך.
הוא פותח את הפה, אבל ממשיכה.
– באת כשרע. נחתי, התמלאת, המשכת הלאה. תמיד קיבלת, תמיד שמחתי. אבל תמיד חזרת לאיפה שיותר נוצץ. רותם זה נתב”ג. אני רחבה קטנה בשולי המסלול.
– זה לא נכון, – הוא לוחש.
– זה נכון, אתה יודע. מסתכלת בעיניו. אבל מה שונה: מסלול הזה נסגר. אני סגרתי. לא בשביל להכעיס, כי פשוט לא רוצה להיות אופציה. גם לא בשביל אדם טוב כמוך. ואתה טוב, עומר.
הוא שותק, ארוך.
– ומה עכשיו? שואל.
– עכשיו יש לי תוכניות. אני נוסעת לברצלונה באביב. לומדת איטלקית. שוחה כל בוקר. גרה בחדר עם וילונות חדשים וריהוט מסודר. קוראת מה שתמיד רציתי. זו החיים שלי אולי לא מרהיבות בחוץ, אבל שלי. ואין בהן מקום למי שמגיע רק כשאין לאן.
– ואם באתי אלייך, לא כי אין לאן, אלא כי אלייך?
אני מביטה בו. ארוך. משהו בו אמיתי. אולי אמת.
– ייתכן, – אני לוחשת. אבל אני לא יכולה לבדוק. אין בי כבר את הדס שמחכה ומשאירה מקום. זו שנשארה, חיה אחרת.
הוא מתקרב.
– הדס. תני גם רק לנסות.
– לא, – אני עונה, שקטה בלי כעס, בלי תיאטרון. לא. לא כי אני קשה. לא כעונש. כי אני יודעת איך זה. יודעת טוב מדי.
עומדים בכניסה, אותה כניסה, רחוב אחר. שנה אחרת. ואני אחרת.
– אפילו לא לכוס תה? שואל.
– לא.
– למה?
– כי תה עם נענע זה כבר התחלה. ואין התחלה.
הוא מוריד עיניים. עומד. מחזיר מבט.
– את שמחה? שואל, שקט, בלי טרוניה. רק שאלה.
אני חושבת, כמו אז בבית הקפה עם מירב. באמת.
– כן, – אני עונה. עכשיו, כאן, כן.
– טוב, – הוא אומר, וגם זו אמת. זה טוב מאוד, הדס.
שותקים.
– תתקשרי לפעמים, – מבקש, סתם.
אני מנענעת ראש.
– לא צריך. באמת. שלכל אחד יהיה שלו.
הוא מהנהן. לאט, כאילו משלים.
– ברצלונה, הא?
– ברצלונה.
– עיר יפה.
– יודעת, – אומרת, בלי שהייתי שם. יודעת.
הוא מתרחק. לא מסתכל לאחור. אני עוקבת אחרי הגב של הגבר שידעתי שלושים שנה. אהבתי יותר מאשר את עצמי. ועכשיו אני משחררת. לא בכאב בשלום.
כמו שמניחים ציפור שביקשה לעוף.
נכנסת הביתה. עולה קומה אחת. פותחת בדלת. נכנסת לדירה שמריחה קפה, וילונות פשתן, ושמש של מרץ זורחת על הספה במקום החדש.
הולכת למטבח. מרתיחה מים. לא נענע נענע-לימון. הרגל חדש, שלי.
מורידה מהמקפיא פתק עם שתי מילים.
“ברצלונה. אביב”.
מוסיפה: “אפריל”.
אפריל כמעט כאן.
המנחת סגור. מגדל הפיקוח כיבה אורות. סוף סוף, אני עולה למטוס לבד.
***
אבל זה לא קרה מיד, וכדי שהגעתי לכאן, עברה שנה. שנה ששינתה אותי לאט, חודש אחרי חודש, בשקט.
כשעומר הלך ביולי ההוא, עוד לא הבנתי מה השתנה. בראש כן, אבל לא בלב. זה מרגיש שוב אותה שנשארת.
נראה שגרתי קמה, עבודה, הביתה. בשלתי למען אחד, נשאר אוכל. סידרתי. הורדתי את הספל הכחול שלו, עם שפה שבורה. שכח, לא לקח.
שמתי אותו עמוק. לא זורקת. מחביאה. אולי מתישהו אחליט.
ביום החמישי אמא מתקשרת. היא בעיר אחרת, מדברות כל שבוע. עכשיו רביעי.
– הדס, הכול טוב? ישר ולענין, לה יש רדאר לבלגן.
– בסדר, אמא.
– הקול שלך לא נשמע ככה.
– עייפה.
– עבודה?
– כן.
הפסקה.
– הוא עזב? היא שואלת.
כמעט פרצתי בצחוק. רדאר, כבר אמרנו.
– איך ידעת?
– אני אמא שלך. אני יודעת. איך את, הדס?
– בסדר, אמא. לא מדהים, אבל בסדר.
– רוצה לבוא?
– לא. טוב לי כאן.
– טוב, נאנחת בכניעה, יודעת לשחרר. רק אל תשתקי. אם קשה, תתקשרי.
– אתקשר.
לא התקשרתי, לא היה קשה כמו שהיא פחדה. היה ריק, עייפות, בדידות זו שבחרתי בה, אבל כבדה. עם זאת, לא ייאוש. ולא רציתי אותו בחזרה. כנראה כי תמיד ידעתי רותם לא אפיזודה. היא מסלול אחר, ואני רק חניתי.
בסוף יולי הלכתי להסתפר. כבר שנים אותה ספרית שירה. היא מביטה בי, שותקת. רק שואלת:
– מה נעשה?
– קצר. הרבה.
– עד לאן?
– עד הכתפיים. וצבע. משהו בהיר.
יוצאת משם אחרת. לא לגמרי, אבל קל. כאילו יחד עם הכובד ירד גם משקל מהלב.
בחוץ, השכנה מירה בת שבעים פלוס, תמיד אומרת הכול:
– הדס! איזה שינוי!
– הסתפרתי, מירה.
– מתאים! נראית צעירה בעשור.
– נו באמת.
– באמת. אישה משנה, קורה משהו. טוב או רע, זה שינוי.
– גם וגם, – עניתי.
– זה הכי טוב, – מסכמת, העיקר לזוז.
חכמה, מירה.
אוגוסט חם. אני לוקחת חופשה מלאה ראשון מאז שנים. נשארת בעיר, מסתובבת. מגלה פתאום פינות שלא הכרתי בעיר שאהבתי. גן בוטני סמוך עשרות פעמים עברתי, אף פעם לא נכנסתי. נכנסתי. טוב שם. ירוק, אדמה, פרחים בלי שם. יושבת, קוראת, או סתם מסתכלת על צל שמש בין עצים.
זו חיים, נופל לי פתאום. פשוט לשבת, להסתכל. לא שעמום, לא ריק חיים.
פעם באה אישה, מעלי קצת בגיל, שואלת אם אפשר לשבת לידי. הספסלים כמעט מלאים. ברור.
יושבות, כל אחת עם ספר. שקט אבל נעים.
אחרי שהיא סוגרת את הספר:
– מקום נהדר, אה?
– מאוד. חבל שלא גיליתי קודם.
– אני כל בוקר. היא מחייכת. אני גליה.
– הדס.
מדברות קצת. היא מורה להיסטוריה לשעבר, לבדה, ילדים גדלו. מדברת בקלות של מי שמספיק שלמה לחיות לבד.
דוגמה. ככה.
נפגשנו עוד פעם פעמיים בגן. שלום, מילה או שתיים. לא הפכנו לחברות, אבל נחמד לדעת שיש מישהי, אפשר לשבת בשקט.
ספטמבר מביא שנה חדשה, ריח ראשון של גשמים, עלים, משהו תפוחי באוויר. תמיד אהבתי ספטמבר תחושת התחלה, גם שאין בשבילי לימודים.
סידרתי את הריהוט, בלי תכנון. חזרתי ביום שישי הביתה, הסתכלתי על הסלון הספה חוסמת אור, הספרייה בצד שגוי, כורסה כבויה. הזזתי לבד, החדר באמת נושם.
נעמדת, חושבת על עומר. לא בכאב, פשוט מתעניין: איפה הוא, האם טוב עם רותם, אם יסתדרו? בפנים רק רוצה שטוב לו. לא מרחמים, פשוט כוח השנאה גדול מדי צריך לשמור אותו לעצמי.
אוקטובר מתחילה איטלקית. שמחה. בקבוצה שמונה, צעיר בן 25 שרוצה ללמוד ברומא, אישה כמו מירב, אוהבת קולנוע, אישה בערך בגילי, שירה. התחברנו. היא משעשעת, צחוק מדבק, מדברת בלי פילטר.
פעם אחרי השיעור בית קפה, היא שואלת:
– הדס, למה איטלקית?
– ברצלונה, – עניתי.
צוחקת:
– שם דוברים ספרדית!
– יודעת. פשוט איטלקית יפה יותר, ועוד דומה.
– לוגיקה של אלופות, צוחקת. מעריכה.
יושבות, שותות קפה, משוחחות כלום. ספרה שהתגרשה לפני שלוש, הקושי עבר, עכשיו מצאה את עצמה. “הבנתי, בכלל מצאתי.” הבנתי אותה.
קולנוע, תערוכות הפכה לחלק מהחיים. מגלה שחברים חדשים מופיעים אם רק פתוחים.
ובחודשים שבאו, בריכה, שנה חדשה, ספרים. הפתעתי עצמי בלמצוא בנקודה מסוימת בלוק ישן שרשמתי פעם. קראתי וקצת לא האמנתי זו שהייתי פעם, חלמה, פחדה, רצתה.
כתבתי בסוף לעמוד: “הכול בסדר. הסתדרת.”
פברואר, הפשרת חורף. גשם, שלוליות, אבל אוויר כבר אחר. הולכת המון, מגלה רחובות. חנות ספרים קטנה פלא. ניחוח של דפים ישנים, בעל חנות מבוגר, ישן ליד הקופה.
קונה שלוש: מדריך לברצלונה, ספר אמנות, רומן עטיפה יפה.
– בחירה יפה, – מחמיא.
– קראת?
– מזמן. טוב. על שינוי.
– בול נושא.
– תמיד רלוונטי, – הוא עונה.
מדריך ברצלונה שבוע גמרתי. בוהה בתמונות כיכרות, שווקים, רחובות צרים, אור אחר.
מתכננת באמת תאריכים, מלון, התמקדות. בוחרת אפריל. שוכרת דירה לא יקרה עם חצר פנימית. מטוס מזמינה ומשלמת בשקלים חדשים. קבלת אישור בדוא”ל ההתרגשות שקופה ויפה.
זה שלי. לבד. ראשונה טיסה לא בשביל מישהו אחר. כי בחרתי.
מירב חיבקה:
– זה נכון. נכון עד הסוף.
– איתי?
– רוצה, אבל את דווקא לבד. זה צריך להיות שלך.
חכמה.
תחילת מרץ, מתקשרת לאמא וספרת על ברצלונה. אמא בלחץ לבד? כל כך רחוק? ואם יקרה…?
– אמא, אני בת חמישים ואחת.
– יודעת. אני ילדה אותך.
– אז יודעת שאסתדר.
הפסקה.
– תסתדרי, מסכימה. תצלמי, תתקשרי כשהגעת.
– אבטח.
איזה פלא בחיים לא דרמות, לא מפנים. הזמנת טיסה, טלפון לאמא, מצלמה. ואולי יש בזה כל מה שחסר לי להבין.
יחסים אחרי חמישים לא על למצוא מישהו ולרדוף אחרי הזמן. אלא לבחור את עצמך. כל יום מחדש. לא כי לא צריך אף אחד, אלא כי סוף סוף ברור אי אפשר לתת מה שאין. אי אפשר לאהוב אם אין חיים משלך.
חייתי בציפיה למישהו אחר. האם יגיע, האם יישאר, האם יבחר. והחיים המשיכו בלעדי.
אף אחד לא נותן רשות. לוקחים לבד.
ההבנה לא באה ברגע. היא אטית כמו התחממות אחרי חורף. בהתחלה מעט, עוד קצת, עד שזה פשוט כך.
פסיכולוגיית יחסים בסוף פשוטה: אי אפשר לשנות אחר. אפשר רק לבחור מה נכנס ומה לא.
סגרתי דלת, לא בזעם, בלי דרמה. מה שקרה במרץ אצל הכניסה היה רק תוצאה של מה שנקבע מזמן.
כשעומר מצלצל, אני בבית, מסדרת בגדים ישנים לתרומה. עונה בלי התרגשות. הולכת לפגוש.
דיברנו, הלכנו יחד, הסברתי על המנחת. עוד פרט שלא אמרתי תוך כדי שהלך ודיבר, חשבתי: איש טוב. לא רשע, לא מייסר. פשוט חלש במקום שרותם שורפת. לא אשמה, אופי.
הוא ידע. פשוט רצה הפעם משהו אחר.
הקושי להגיד לא, בלי רחמים. רחמים יש. אבל רחמים זה לא להזמין שוב לבית.
פעם לא ידעתי. פעם רחמים דלת, תה, מקלט בשבילו. עכשיו לא. יכולה לעמוד ליד כאב של מישהו ולא להימחק.
הוא הלך, לא הסתכל אחורה. הסתכלתי בגבו שימצא מקום, לא רותם, לא אני שלו. הוא עוד יכול, בן חמישים ושלוש. שימצא.
נכנסתי בלית-ברירה. ארבע קומות, נשימה רגועה. בדירה שמש. דרה על הווילון, הספה, פתק על המקרר: שלישיה של מילים.
למטבח. קפיץ מים.
כתבתי למירב: “הוא היה. אני בסדר.”
תוך דקה כתבה: “ידעתי. גאה”.
שלחתי לשירה: “סרט מחר?”
היא מיד: “רק מחכה! לאן ומתי?”
חייכתי. תה, מדריך לברצלונה, אפריל מתקרב.
המנחת סגור. אין אורות. מגדל הפיקוח לא מקבל טיסות.
הטיסה לאפריל שלי. לבד.
ובפעם הראשונה, רק נוסעת אחת במטוס. זו שחיכתה הרבה מדי, עמדה בצד, חיכתה. עכשיו קנתה כרטיס. נעמדה בתור.
שמה הדס. גילה חמישים ואחת. וּברצלונה מחכה.
***
הקומקום רותח. אני מוזגת מנטה, מחכה. כוס לבנה פשוטה שלי. הולכת לחלון.
מרץ בחוץ. לא שלג, לא קר, אבל אור אחר, יונים שטופות שמש. אישה עם עגלה צוחקת בטלפון.
עומדת, שותה תה.
סיפור פשוט על אהבה, ובעיקר על מה שאחרי. איך אפשר לאהוב לא נכון הרבה זמן, ואיך לוקח המון זמן לגלות, ובתוך ה”גילוי” יש לעיתים משהו טוב.
איך שורדים פרידה? שאלה שחוזרת. התשובה שמצאתי: סידור ריהוט. קניית וילונות. הרשמה לאיטלקית. בריכה. חנות ספרים לא מוכרת. הרשה לעצמך לא לחכות.
לא לחכות.
הכי קשה והכי פשוט. להפסיק לחיות בציפייה. להתחיל לחיות בזמן ההווה.
לסלוח או לשכוח? לא שאלו, חשבתי בעצמי. לסלוח, לא כי צריך, אלא כי כעס מכביד, ואני רוצה לעוף קלילה. לסלוח ולא לשכוח. לזכור לא לסחוב.
זה שונה.
סיימתי תה. שטפתי כוס. הולכת לסלון, פותחת מחשב, במסך הזמנה לאפריל, טיסה לברצלונה.
מסתכלת, מחייכת. חודש, עוד מעט טסה. לשם, לאור אחר, רחובות ריח תפוז, חתול יושב במרפסת, עוקב אחרי זרים באדישות. לטייל לאט, לאכול משהו טעים ברחוב, לשבת בספסל בצל, לא לחשוב כבד.
ערכים של בית כל אחד מבין לבד. בשבילי הבית מתחיל מבפנים. עד שלא בונים בפנים, בחוץ לא יחזיק. עד שלא לומדים להיות בעצמך, תחפש את האישור לנצח.
חיכיתי. די. לא מחכה.
טלפון מרעיד, שירה הסבירה לאיזה סרט ומתי. עניתי: “נפלא”.
נעמדת, מסתכלת במראה. אישה בבגדי בית, שיער פרוע מהטיילת, מבט רגוע.
מהנהנת לעצמי.
הערב סרט ושיחה. מחר שפת איטלקית. מחרתיים בריכה. בעוד חודש ברצלונה.
החיים ממשיכים. החיים שלי. לא מישהו אחר, לא בין נסיעות של מישהו אחר. שלי, אמיתיים, חיים.
המנחת סגור.
אי שם, מעל הגגות, חוטי החשמל, ענני מרץ שמתבהרים כמעט אפריל, כמעט עתיד, עפה הטיסה שלי.
אני עפה.
בערב אחרי הסרט, אחרי בית קפה ודיבורים, חזרתי. הורדתי מגפיים, תליתי מעיל.
נזכרתי בכוס הכחולה השבורה בארון. לקחתי אותה, הפכתי. כוס פשוטה, שפה שבורה. כלום.
שמתי על המדף ליד לבנה שלי. סתם כוס. לא זיכרון, לא סמל. כוס.
הלכתי לישון, קראתי עוד פרק, ספר על שינוי. בדיוק כך: לא ברגע, לא בהחלטה. דף דף, יום יום, עד שמבינים את אחרת.
סגרתי את האור.
בחוץ גשם מרץ דופק חרישית. לא עצוב, פשוט גשם.
שוכבת בחושך, מקשיבה שקט בפנים. לא ריק, לא בודד שקט. כמו כשהכול במקומו.
מחר עוד שיעור איטלקית. המורה שוב יגרום לנו לשיר. אשיר, בקול.
מחרתיים בריכה. מים, תנועה, שקט בראש.
בעוד חודש ברצלונה.
עכשיו גשם וחושך טוב.
עצמתי עיניים.
ולפני שנרדמתי, ראיתי בראש: חצר שקטה, שמש של אפריל, חתול גינגי על אדן. אני, עם קפה. מביטות אחת על השנייה. ושתינו מרוצות.
מנחת החירום סגור.
המסלול פתוח.
