שברי חברות
עינב חזרה הביתה אחרי יום כזה שהייתה מעדיפה לשים במגרסה. היא פתחה את דלת הדירה, ובעצלנות כמו רובוט אחרי עשרים שנות שירות הורידה את הנעליים. כל תנועה שידרה עייפות, ובעיקר כזו שנולדה עמוק בלב. בכניסה השתררה דממה מקורית, רק ברקע, מהמטבח, בקע רחש מעושה של טלוויזיה מהדוּמָה. עינב עצרה לשנייה, מתארגנת נפשית לצלילה לתוך השגרה הביתית. היום זה הרגיש כאילו המעבר בין החוץ לבית הוא מסע הרים.
היא דישדשה למטבח. שם, על השולחן, ישב עומר, בעלה, וטרף מרק ירקות (עם קצת חלה לניגוב, כן?). מדי ביס הציץ לעבר החדשות, מחכה שיגלו מי השאיר את הפקק ביילון פתוח הפעם. כשעינב נכנסה, הוא כבר הרים מבט.
מה, חזרת מוקדם היום. הכול בסדר? שאל ונתן הופעת דאגה קלה בלי ליפול לדרמת יתר.
עינב ירדה על הכיסא ממולו. ידיה שלובות על החזה, כאילו מנסה לשים שריון נגד מה שעובר עליה. המבט של עומר קלט שהיא נושאת איתה חתיכת דרמה.
לא, לא בסדר. מלמלה, מביטה באוויר. חזרתי הרגע מדָּנִיאָה. נראה לי… שאנחנו כבר לא חברות.
עומר הניח את הכף בצד. הפנים שלו נעשו רציניות. אפילו לא היה צריך לשאול המבט שלו שידר “אני כאן, דברי חופשי”.
מה קרה? אמר, בציפייה עדינה.
עינב נשפה אוויר, כאילו היא עומדת להוציא מתוכה ראש גזר טרי וכל האמת תישפך.
זה הכול בגלל בעלה, נועם… תאר לך, הוא בגד בה. והיא במקום ללכת אליו, התחילה להשתולל על הבחורה ההיא. צעקה עליה, קראה לה שמות, “ידעת שהוא נשוי ובכל זאת נכנסת איתו למיטה!” הקול של עינב רעד קצת, אבל המשיכה. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שהאשם הוא נועם, לא ההיא, שאולי בכלל לא ידעה… אבל היא לא הקשיבה. פשוט לא. רק צעקה שאני לא תומכת בה, שאני בעד ה… “המפרקת משפחות” הזו.
עומר סובב את הכף בין האצבעות, מסמן שהמרק כרגע לא בראש מעייניו.
והבחורה באמת ידעה? התעניין, בעדינות מקצועית של עורך דין בחקירה נגדית.
עינב עשתה תנועת ביטול, כאילו מגרשת יתוש בגולן.
לא! התפרצה. הוא אמר לה שהוא גרוש, אפילו לא טרח להראות לה תעודת זהות. ניסיתי להסביר לדניאה האשם הוא נועם, לא הבחורה, אי אפשר להאשים מישהי על שקר של גבר… אבל היא רק צעקה עליי. אמרה שאני “מגינה על בוגדות” כי “לא כולי צחה בעצמי”.
עומר קימט מצח. זה לא עשה לו טוב לראות איך החברה של אשתו הופכת את העולם ומוסיפה שמן למדורה כאילו היא בת של שדכנית.
וואלה… ומה הלאה?
עינב גיחכה, בפנים שלה כאב, אבל היא עטפה אותו בקריצה עצובה.
הלאה נהיה יותר גרוע. לחשה. דניאה התחילה להפיץ אצל כל החברות שלנו שאני מגינה על ההיא בצורה חשודה. “מה עינב מסתירה? אולי גם לה יש שלדים בארון”, היא רומזת. תתאר לך! היא הביטה לעומר, והבעות שלה אמרו הכול: ציפית שתתמכו בך, לא שתהפוך לחשוד העיקרי.
מטבח דממה. טלוויזיה ממשיכה לגלגל תמונות, אבל זה כבר כמו מנגינה של מעלית. עינב לשה בפינה של המפה כאילו יש שם תקווה למנוחה קטנה. החשיבה שכך חברה מתנהגת זה הלחיץ אותה יותר מכל מבט עקום בחיים.
ובעצם, אני רק רציתי לעזור לה המשיכה חרישית, מציצה דרך החלון לגינה, שהלבינה מגשם ראשון של חורף. ניסיתי להסביר לה על מי לכעוס באמת היא הפכה את הכול! חצי מהחבר’ה השתכנעו ממנה כמו מנייה תל אביבית שיורדת תוך יום. עכשיו כולם לוחשים, בוחנים, מסתודדים… אמרה, בכל יותר של תמיהה מאשר כעס. איך הם בכלל מאמינים לכל זה?
עומר קם, התקרב וחיבק אותה על הכתפיים. המגע החם שלו שידר: “לא משנה מה, אני מאמין בך”.
תראי, האמת בצד שלך. אמר, בקול שקט אבל בטוח.
אני יודעת הנהנה עינב. אבל זה לא ממש עוזר. כל השנים האלה, ושבריר שנייה הלכה החברות. סתם, בגלל שקר, בגלל שטות… העבירה יד על הפנים, מנסה למחוק את העצבות. זה שורף, אתה יודע…
*****************
וכך, עינב ניסתה לא להוציא את קצה האף מהבית בימים שאחרי. ברגע שהיא דימיינה לשנייה לשפגט על פני אחד מהשכנים במכולת או במדרגות, רעדה תקפה אותה. מספיק שהרגישה את המבטים, את ה”לחישות עין”, והיתה רוצה לקפוץ לגולן, לא משנה לאיפה, רק לא להרגיש כמו כוכבת של טelenovela שכונתית.
בבית הלכה לאיבוד בין ספרים, שטפה פעמיים כל פינה, בישלה דברים עם שמות ארוכים, רק כדי לא לחשוב. אבל שום ספונג’ה לא מצליחה לחפוף את השריטות בלב. המחשבה להיעלם, לטוס אפילו לסוף אילת, הפכה מפתה מתמיד. רק שקט בלי מבטים, בלי להפוך לנושא המרכזי של קבוצה בווטסאפ.
לעיתים דמיינה איך היא עולה על אוטובוס, עומדת בתחנה, משאירה את העיר הכבדה מאחור והולכת למקום שבו “עינב?” זאת פשוט מישהי בתור בסופר. בינתיים, היא תקועה כאן, עם טעם מר של סוף עידן.
בערב מסוים, ישבו עומר ועינב במטבח. חלונות חשוכים, נר קטן דולק, וגיליונית עוגיות עוגיות במרכז השולחן. בחוץ כבר חשוך והגשם מטפטף כמו בדוקו. שותקים בצוותא, כל אחד טרוד בעולמו, עד שעומר שבר את השקט.
את יודעת עלה לי רעיון. אמר בזהירות, כאילו בודק אם יש בו קוץ. אולי… אולי נעבור דירה? אפילו סתם לשכונה אחרת? נשנה אווירה. פשוט נתחיל טרי.
עינב הביטה בו מופתעת, קצת הזוּיה, הלב פתאום מחליק, מתרגש ומתחיל לדפוק חזק יותר כשתקווה קטנה מתגנבת.
אתה באמת חושב שזה יעזור? ניסתה להשמיע יציבות, אבל מערבולת עפה בלב.
אין ספק. ענה, בלי פוזה, אבל ברור בעצמו. את צריכה כמה רגעים לברוח מ”הפנס ברחוב”. כאן מדי חונק, יותר מדי חורשים עלייך. במושב או שכונה אחרת, תיכלי לנשום, לחשב מסלול. זה כל מה שאת צריכה.
עינב הביטה לכוס תהה. הרעיון מצד אחד הזוי; לעזוב בית שבנו יחד, כמה חברים שנשארו, הרגלים קטנים של פינה בסלון. מה, להתחיל להסביר לבוס? לשבור שגרה, להסתגל לשכנים אחרים, לרובלים אחרים (רק בלי רובלים, תודה לאל). מצד שני, דמיינה התחלה אחרת: שכונה מלאת ירוק, דשא מתחת לחלון, בוקר שקט בלי הבחנה שכל השכונה מרכלת מאחורי הגב. אפשרות פשוט להתחיל דף חדש.
טוב… לבסוף אמרה, עם נימה רועדת אך נחושה. בוא ננסה.
עומר חייך אליו, מחייך אמיתי, קליל של הקלה. הוא ידע מה זה עלה לה.
יאללה. נתחיל לחפש משהו קטן עם גינה, לא רחוק מהמכולת. לשאוף אוויר ולהירגע.
עינב הנהנה, מרגישה מבפנים ניצוץ קטן של תקווה. אולי זה ייתן לה מרווח נשימה וכוח לחזור מתישהו לחיים האמיתיים.
החלו לחפש דירה. זה נשמע פשוט, בפועל זה דרש יותר שרירים מסבל בסוף החודש. כל יום הסתכלו במודעות, דיברו עם מתווכים בירושלים, בנווה צדק, ביחד בכל פאניקה. המודעות תמיד נראו מושלם בתמונות, אבל בקטע הישראלי הקלאסי המציאות, אה… קצת פחות נוצצת. או שהשכונה צמודה לדיזנגוף כך שאין לאן לנשום, או שמזל שיש “ירוק” כי הוא מודבק על הקיר.
לא מיהרו. עומר לקח על עצמו את כל הדברת בעלי הבית, השגת חוזים, משא ומתן, עינב לקחה על עצמה את הסינון והדמיון אפשר לראות את עצמה כאן, יושבת עם קפה, לא חוששת מהשכנה מעבר לקיר?
תוך כדי התהליך, המחשבות על דניאה לא הפסיקו להסתובב בראש. תחושת ההחזקה עדיין שם, אבל נוספה לה הכרה מרירה שהחברות לא הייתה כה יציבה כפי שדמיינה. היא חשבה על כל השיחות עד חצות, כל התמיכה, כל החלומות המשותפים, ועכשיו פתאום, כל התמונות מתקפלות כמו מגבת שלא יבש.
פעם אחת, כדי להסיח את הדעת, עינב שלפה קופסה של תמונות ישנות, עברה אחת אחרי השנייה, ולפתע מצאה תמונה שלה ושל דניאה משתוללות בחוף תל אביב. שמש, רוח, צחוק נטו. אז עוד חשבה שזה יישאר ככה לנצח. עכשיו זה מרגיש כמו סצנה מסדרה ישנה. לרגע חשבה להתקשר לדניאה, לנסות לגשר, ואז נזכרה באותן מילים חדות, במבטים הרעים. עינב החזירה בעדינות את התמונה לקופסה. יש דרכים שאין מה לחזור בהן.
כעבור חודש הם מצאו דירה נורמלית: קטנה, מוארת, חלונות גדולים, שכונה ירוקה של רמת גן. בעל הדירה הדגיש שהוא אוהב שקט, והרגישו שזו בדיוק הסביבה שיכולה להתאים.
המעבר נמשך כמה ימים, אריזות נגררות, פירוק ארגזים, והרבה בדיחות “נו, איפה השואב אבק בארגז עם המשחות שיניים?”. אבל ככל שהבית התמלא בדברים, כך גם התגנבה שלווה חדשה.
עינב עמדה ליד החלון של הדירה החדשה, והסתכלה על החצר נדנדות, עצי זית, ילדים משחקים. החלום הישראלי כמעט כמו בפרסומות. לראשונה זה זמן רב, נשמה עמוק בלי לחיצות בחזה. זו אולי לא מחיקת הזיכרון, אבל זה פאוזה נחוצה, התחלה של תיקון. שום שכן לא הולך לרכל פה על הבחירה עם החלב.
עינב שאפה והרגישה: אולי זו ההזדמנות שהייתה צריכה, לא לברוח, רק להשתקם.
**********************
ולפני הליקוי, עינב עשתה מהלך, שגם בדיעבד לא ידעה אם היה חסד או סתם ייאוש לחפש צדק. היא התקשרה לנועם, הבעל של דניאה, וביקשה להיפגש.
נפגשו בבית קפה בפינת העיר, איפה שאף חבר פייסבוק שלהם לא יושב. עינב הקדימה, הזמינה תה (לשכנע את עצמה להירגע), וחיכתה בדריכות. נועם התיישב, פנים קצת חיוורות, עניבה עקומה.
היי, אמר בזהירות. הופתעתי שקראת לי.
עינב לגמה תה, עשתה סדר בראש. אבל כשהביטה בו, הרגישה שהיא לא לגמרי סגורה למה באה.
שמע, הבנתי שאתה ודניאה מתגרשים, פתחה, בלי שעונים מיותרים. ודניאה מתכוננת להציג אותך כ”נבל הראשי”. היא אוספת כבר “ראיות”. אבל… גם לה לא חסר ברזומה, עם אותו סיבוב לימי עיון באילת…
נועם קפא, האצבעות שלו נדרכו מסביב לספל. לא באמת חשב שזה מה שייצא מהפגישה.
את מציעה התחיל, עצר, לא ידע אם להודות או לחשוש.
אני רוצה לתת לך סיכוי הוגן. חתכה עינב, בקול ברור. אם כבר מגיעים לבית המשפט, שיהיו כל הקלפים על השולחן. דניאה לא איזה קורבן טהור. אני רוצה שיידעו גם את החלק שלה בסיפור.
היא הוציאה מעטפה מהתיק, הניחה אותה על השולחן. לא היה שם משהו בומבסטי, אבל מספיק כדי לשבור את הלוק של “מלאכי צדק”.
נועם בדק את התוכן. הפנים שלו נשארו ללא הבעה, אך אפשר היה להבחין ביד הרועדת.
תודה, מלמל. לא חשבתי שאעז לומר לה.
גם אני הופתעתי מעצמי, ענתה, מביטה החוצה. נמאס לי מהפוך-על-פוך. לפחות שיהיו לך קלפים.
בחוץ, אנשים עברו, חלק חייכו, רובם מיהרו. בשולחן נפלה שתיקה כבדה. עינב הרגישה הקלה מסוימת, וגם עצב אולי בזה סתם סגרה עוד דלת מהעבר שלה.
נועם תחב את המעטפה לכיס.
לא בטוח שאשתמש בזה, אמר בקול שקט. אבל תודה שיש לי ברירה.
עינב הנהנה. היא יותר לא רצתה לדוש בזה. סיימה את התה הקריר, נפרדה, ויצאה מהקפה.
בדרך לאוטובוס, צעדים מהירים, הרוח משחקת בשיער, היא שקעה במחשבות עשתה נכון? בסוף, זה לא היה עניין של דניאה או נועם. היא פשוט הייתה חייבת לסגור מעגל ולנשום שוב.
********************
לאחר אותה פגישה, עינב ניתקה את הקשר האחרון לדניאה מחקה אותה מהטלפון, עשתה “אנפולואו” בכל רשת חברתית, ואפילו את ההודעות מחקה ללא הסס. חמש דקות תחושת שחרור. כאילו סוף סוף הניחה ספר ישן על מדף, נעלה דלת, זרקה מפתח לים של רמת גן.
בדירה החדשה עינב ועומר הכניסו חיים וילונות, כמה צמחים מהמשתלה, ויסקי במזווה רק בשביל הלילה הנכון. עינב מצאה עבודה מהבית יש יתרונות בחיים בפיג’מה. עומר הסתגל למשרד החדש, קצת פקקים מיותרים, אך בסך הכול, עובד עם אנשים נחמדים יותר מבמשרד הקודם.
הם טיילו בשכונה קצת פארק פה, בית קפה עם קרואסון שם, פיקניק דחוף, צחוקים עם שכנה ששואלת אם יש להם כף לקוסמת (כן, יש). בהתחלה כל היכרות הרגישה מאולצת, אבל מהר מאוד הייתה תחושה של בית: כאן אף אחד לא מזמזם רכילות מתחת לרדיאטור, אף אחד לא זוכר שום אגדה על עינב ובוגדות.
הדירה החדשה קיבלה זהות סוף סוף, מקום שבו אפשר להוריד מסכה. עינב קלטה שהיא טיפ טיפה מחייכת בלי סיבה, בשקט שלה. היכולת לא ללכת על ביצים הפכה למותרות היא לא זוכרת מתי קיבלה אותה לאחרונה.
ערב אחד, כשהשמש שקעה והאור האדום צבע את הרחוב, עינב רבצה במרפסת עם כוס תה. ריח של עוגיות, שקט, ילדים משחקים למטה, עומר חיבר את עצמו לכפפות ומצטרף.
נראה לי שהיה מוצדק מה שעשיתי… לעבור, וגם לעזור לנועם.
הקול שלה רגוע. זורקת את זה לחלל, לא מחכה לאיזו ועדת פרס ישראל.
עומר חיבק אותה ברכות ואמר:
את היית אמיצה, פשוט עשית מה שנכון בשבילך.
לא ניסה לנתח, לא להטיף. היה שם, להחזיק את הרגע ולתת גב. את זה היא ידעה להעריך יותר מכל.
היא בן רגע הרגישה שכבר לא הסיפור של דניאה, לא חלק ממלחמת העולמות של חותמות חברתיות. כאן, הדף באמת חדש.
**************************
חצי שנה לאחר מכן, עינב השקיפה מחלון הדירה השמש זורחת לקצב הכי ישראלי חם, אבל לא שורף. קפה עם הל, נשימות ארוכות. עומר מתהפך עוד קצת, לא רוצה לוותר על חמימות תשע בבוקר במיטה.
החיים מסתבר חזרו ללכת. עבודה מרחוק, זמן לפנאי, ולא מעט תוכניות חדשות. אחד התחביבים החדשים: חוג ציור. עינב לראשונה פותחת קנווס, לומדת לשפוך קצת צבעים ואולי גם קצת רגשות. יוצא אגרטל עקום? למי אכפת התחושה משחררת.
לילה שקט, עינב על הכורסה, כוס שוקו ביד. מדפדפת בפייסבוק, בלי יראה. פתאום קופץ פינג מפתיע הודעה מליזה, מישהי מהתקופה הישנה.
“למה את שומעת? שמעת מה קרה בסוף עם דניאה? במקרה פגשתי את השכנה שלה…”
עינב עוצרת, האצבעות מתהדקות סביב הכוס. היא בכוונה לא עוקבת אחרי הרכילויות, אבל הסקרנות מנצחת.
” דניאה ניסתה לסחוט את המקסימום, הביאה עורך דין חצי רמבו, ניסתה להיראות תמימה ונפגעת. אבל נועם שלף הוכחות עם חבר מהעבודה שלה בית המשפט ראה שם לא מעט הודעות פלרטוט בוטות. בקיצור היא הפסידה. כל הדירה על שמו, העסק גם. נשארה לה רק המכונית.”
עינב שמה את הטלפון. תחושה מוזרה לא שמחה לאיד, אלא הקלה מרה. לא בגלל שהיא הפסידה אלא כי האמת בסוף צפה.
מה קרה? קולו של עומר מאחוריה.
הוא עוטף אותה, היא נשענת, כל הדאגות מתמסמסות.
נזכרתי בדניאה… ראיתי איך הכל נגמר אצלה בסוף.
למדת משהו מזה? עומר קימט עין צופה המשך.
האמת יוצאת לאור בסוף. היא רצתה הכול, ונשארה עם רכב… ענתה, עיניה צוחקות. ואני דווקא נשארתי עם שקט.
עומר לוחץ לה יד, ומוסיף עוד תה וכמה קרואסונים.
רוצה מחר לנסוע לטייל בפארק החדש? אומרים שקודם מצאו שם חרמון קטן.
עינב מחייכת. לא משנה איזה פארק, היא מרגישה שמצאה תחושת בית.
בערב, עינב יוצאת לטיול. מסביב הכול רגוע, אוויר שמזכיר תחילת חורף מרענן ולא קודר. היא הולכת לאיטה, נושמת חופשי, מברכת על השגרה הפשוטה: האור בחלונות, צחוק ילדים, שני חתולים מחפשים צל של רדיאטור.
היא עוצרת בגינה, מתבוננת מסביבה. ילדים מתרוצצים, הורים משוחחים, רעש של קפה וקולות שקטים. הכל שגרתי. וזה טוב באמת טוב.
“אני כבר לא אותה עינב, הפוחדת מצללים. אני מי שמציבה גבולות”, חשבה, הציצה כיצד ספסל פנוי בגן נהיה פתאום מקום להתאוורר בו נפשית.
למחרת היא מתקשרת לליזה, מודה לה על העדכון.
זהו, סגרתי את הפרק הזה. אומרת, מסתכלת על העלים הצהובים מנופפים לה לשלום.
יודעת מה, עינב? כולם עכשיו יודעים מה היה באמת. עונה ליזה, חמה ותומכת.
כיף לדעת, עונה עינב, הפעם בלי שמץ של צורך להוכיח משהו למישהו. בסוף הכי חשוב, שאנחנו חיים את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים.
בערב, חוזר עומר, ריח של אוכל חם בדירה, כיאה לחורף ישראלי. המילים האחרונות שלה אליו: “אני סוף סוף מרגישה שכל החלקים במקום”.
זה מה שמעולם הגיע לך, לוחש עומר, עוטף אותה.
שניהם יושבים מדברים, מתכננים סוף שבוע של טיול או סתם בינג’ סדרה. בחוץ יורד גשם, העיר לובשת שמיכה לבנה דקה, העולם סוגר טייק חדש.
עינב מביטה אל האור מהאח קנו לפני חודש אח חשמלית קטנה, בשביל האווירה. להבה דולקת, קירות מתחממים, וכל ההווה הזה מרגיש סוף סוף נכון. אחורה היא לא רוצה להביט שם יש חרטות ישנות. כאן יש שקט, כנות, אפשרות להתחיל באמת מחדש.
וזה, בעצם, כל הסיפור.
