שבוע לפני יום האישה כמעט ברחתי מאולם בית הדין. הדמעות כמעט עיוורו אותי. בראשי התנגנה שוב ושוב רק מחשבה אחת: “אתם כבר לא בעל ואישה”. למה הוא עשה לי את זה? איזה עוון גרם לי לקבל עונש כזה?
התחתנתי כשהייתי רק בת 18. זו הייתה אהבה יוקדת, לילות ללא שינה, הרגשתי שאני לא הולכת אלא מרחפת באוויר. חמש שנים יפות עברו עלינו, וכל אותה תקופה הרגשתי אהבה עצומה. דאגתי לו בכל דרך: בבוקר הייתי מביאה לו קפה ומאפה למיטה, בישלתי לו בדיוק את מה שהוא אוהב אך ורק מאכלים שהוא ביקש ותמיד דאגתי שהבית יהיה מתוקתק ונקי.
לצערי, ההורים שלו מעולם לא קיבלו אותי באמת. הם לא הפסיקו לומר לו שאני לא מספיק טובה בשבילו, שאפשר למצוא לו בת זוג טובה יותר. ראיתי את זה משפיע עליו. לאט לאט הוא התחיל להתרחק ממני, נעשה קריר וביקורתי יותר ויותר.
הבן שלנו היה אז בן חמש. בהתחלה בעלי העריץ אותו, פינק אותו מכל הלב, אבל בהמשך קרירות נכנסה אליו גם ביחס לבן שלנו. אני משוכנע שזה ההורים שלו, שהתחילו לחשוף בפניו חשדות, אולי אפילו רמזו לו שהבן לא שלו, למרות שהילד דומה לו כמו שתי טיפות מים. בעלי אהובי התחיל לבקר יותר אצל ההורים שלו, בסוף אפילו כמעט גר אצלם. כשהיה חוזר לביתנו, הוא היה מתוח, כועס, מוצא עלי ועל כל דבר קטן.
יום אחד, מתוך עצבנות, הוא הרים עלי יד. לא רציתי להאמין שזה קורה לי עדיין קיוויתי שהכול יתוקן. אבל לא עבר זמן רב עד שהוא אמר לי בפנים: נמאס לי ממך, אני הולך. הוא פשוט עזב אותי ואת הבן שלנו. התחננתי, ביקשתי שלא יפרק את הבית, אבל לא עניין אותו. הוא לא רצה לשמוע דבר.
היה לי קשה להשתחרר מהאהבה שלי אליו, אפילו אחרי שהתגרשנו באופן רשמי. הוא משלם מזונות נמוכים ב-שקלים, וכל פעם מחייב אותי לשלוח לו קבלה על כל שקל שאני מוציאה אפילו לחם אני חייב לסרוק קבלה ולשלוח לו. אני מוצאת את עצמי מתחננת אליו בשביל כסף עבור הילד שלו, כי ממנו לא יוצאת נדיבות.
הוא כמעט לא מבקר את הבן שלנו, ואם לוקח אותו, זה רק ליום אחד מדי פעם. הילד מרגיש שהוא לא רצוי ליד אבא שלו, וגם לא מתלהב לפגוש אותו. הגרוש שלי מתרגז, משוכנע שאני מסיתה ביניהם, אבל אני יודעת בליבי שזה רחוק מהמציאות. מאז שהתגרשנו אני בוכה כל יום, התחלתי לרדת במשקל ולסבול מדיכאון. הפכתי להיות קצר רוח, צועק לפעמים על הבן שלי למרות שאני יודע שזה לא עוזר ואפילו מזיק.
אני ממשיך לעקוב אחרי הגרוש שלי, מציץ בעמוד שלו ברשתות החברתיות, בודק כל פוסט וכל תמונה. כך גיליתי שבקרוב הוא מתכוון להתחתן עם מישהי חדשה, ומה שעוד נשאר בי נשבר. אני מבין למה הוא לא מבקר אותנו, למה הילד לא מתרגש ממנו. בראש כבר ברור לי שזה נגמר, אבל הלב מסרב לשחרר.
אני לומד לאט לאט: אי אפשר להיאחז במשהו שמסרב להחזיק בך בחזרה. צריך לתת לזמן לרפא, ולא להאשים רק את עצמי בכל מה שקרה. היום אני מבין אהבה אמנם בונה אותנו, אבל רק קבלה של השינוי תאפשר לנו להמשיך ולהיבנות מחדש.
