יומן12במרץ2025
היום קיבלנו חזרה את הסירה האחרונה מהשכנים שהלך אל הביקור בקיבוץעיןחוף. חזרו ללא החתול שלהם ענק אפור, ברווזי אוזן אחת. כל הקיץ היינו מתווכחים על האופן שבו הוא גונב לי לחם מהשולחן ומחפר בגינת האבטחים. הרגלתי למראהו ולצלילותיו. כששמתי לב שהזוג חזר ללא אפור, נפלתי למצב של דאגה עמוקה וביקשתי ממרים, אשתי, לבדוק מיד מה קרה לחיית המחמד.
החיפוש נגמר באכזבה: החתול נותר מאחור בקיבוץ. חיפשתי אותו עד ערב, ולא מצאתי תשובה. לבסוף חייגתי למנהל התחנה וביקשתי חופשה למחרת. מרים נשפה ברגוע:
תיזהר שם. תבקש שימרו את הסירה במים.
מזג האוויר התחיל להרעיב מהבוקר; עננים כבדים טיפה גשם קפאו, והרוח נשבה על העלים הצהובים שכבר קפאו אל האספלט. הלכתי בין הדוכנים בתחנת השיט בתקווה שמישהו יזמין את הסירה לשגרה של החזרה של חפצים שמורים.
לא מישהו הגיע, אלא אדם גבוה בחלוק עבודה, נעלי בטון בגודל45, שעבד על מנוע סירה והיה מתלונן על משהו. הסברתי לו ששכחתי קבצים חשובים מהקיבוץ והצגתי לו 180ש”ח. הוא הרים את הכסף לכיס, ניגן על שמיים על הקיבוצים שמאחלים לשכוח, והוריד את הסירה למים.
הגלים היו חזקות, קצף קר שלג קפאו והאיום שהן יפילו את האונייה הקטנה. חצי שעה של מאבק עם המים הסתיימו כשהגענו לחוף ליד קיבוץעיןחוף. אישיותו הקשה של המפגז הוציא לי המלצה של עוד עשרים של שקלים, והקפצתי לעבר ביתנו. השמיים הפכו אפורים והגשם הפך טיפות של שלג קפוא.
אפור! אפור! צעקתי בקול רם, מקווה שהוא עדיין בחיים.
והנה הוא הופיע, רועד, מתכרבל ברגליי, מיאוה בחורף. הרמתי אותו ודרכתי חזרה לסירה. האיש הקשה הביט בעיניים פקוחות, פתח פה… אך פתאום
אפור קפץ מהסירה, חיבק באוזן השמאלית היחידה שלו, וקרא ברגש שקט. הוא הסתובב וברח חזרה.
הפסק, הפסק, לאן אתה הולך! צעקתי.
קפצתי אחרי החתול, מתעלם משפה של קללות והבטחות להשליך אותי למוות. הוא רץ לפני, ואני רודף אחריו, מצויד בתפילה והיד. הוא נעטף בצד שמאל והוחתר לשיחים. כשפרצתי לשיח, גיליתי את אפור חבוש בגוזלת שחורה רטובה, מצונזרת ומתגעגעת. אפור הביט בי במבט אשמה וניבח.
נחתתי על האדמה הרטובה, מנסה להרים את שניהם. פתאום קרקע רועשת האיש הקשה הדריך את נעליו העצומות, קילל, והופיע מאחורי. הוא נעמד, נרגע לפתע.
במבט שלו נרמז קול נעים: הזדרז, מתחיל שלג כבד שיכסה את הכל.
הרמתי את אפור והגוזלת הקטנה, וברחנו לכיוון הסירה. איך חצינו את הנהר? אולי ברצון האל, כי סביבנו לא נשאר דבר לראות.
איש הקשה קרא ברעש המנוע והמים:
חיית חיה!
הפתעתי.
למה חיה? שאלתי, מביט במים המבעבעים.
הוא חייך וקרא:
גם אתה נמרח עלי במכתבים ו־שקלים, ואתה מנסה להציל חתול? אולי אתה אדם, ואני רשע חסר נשמה?
הסברתי: פחדתי שתסרבו, ולא היה מישהו אחר שיציל אותו. הוא שתק, חייך, והגענו לתחנת השיט. הוא מצא קופסה לחתול והניח בה מגבת חמה. כשהתכוננתי לעזוב והודיתי לו, הוא אמר:
אל תחשוב שדברים קורים רק לך העולם לא נועד לשמור על אחד בלבד.
הוא פנה אל אפור ואמר:
בוא תתיישב איתי. אני יוצא לדייגים, ואתה… חתול מסודר, טוב לב.
החתול הביט בי, ניבח במנוחת האשמה, ויצא אל נעלי המפגז. המפגז הרים אותו, אפור עטף אותו בידיו, וקרא בקול רועד:
נו, נו, נו
אחרי כמה שניות הוא ניסה חזרה אליי בקול חם וקפד:
אני מזמין אותך, בחור, לשבוע הבא לדייג בטבע, וקרן לי בעיניים.
בבואי הביתה, מרים טיפלה בגוזלת הקטנה. היא מצאה מתחת למגבת החמה 180ש״ח שהשארתי למקרה חירום.
מאז אנחנו הולכים לדייג יחד עם המפגז הקשוח, אפילו כשאני חוזר במצב של לא מאונף וללא דג. דיג הוא עניין של חיים, דבר פשוט, אומרתי לעצמי.
מסקנה: כשמתמודדים עם חוסר וודאות ועם מצבים קשים, לעיתים צריך להסתמך על ידיים פתוחות, על חיות קטנות ועל לב רחב כי אפילו החתול האחד-אוזן יכול ללמד אותנו על אמון, על נתינה ועל הקשר האנושי שמאחורי כל משימה.
