עוד מעט לי עוד מעט מכתב, והחביתה שלנו רק צנצנת חמוצים? אני אומרת לעצמי, מביטה בשולחן המטבח של חמותי. יושב לי לצידי בני, יובל, ובפניו מולנו חמותי, חנה. היא חוזרת זה עתה מחדר שבו נמסרה למרתי, מרים, עוד חוברת כסף. ראיתי את זה דרך הדלת הפתוחה ברצון. מרים מחייכת ברוחב, ובעלה, דן, לא מצליח להסתיר את ההתרגשות.
קשת, רוצה עוד קצת סלט? שואלת חנה, מניחה לפני קערה. הכנתי בעצמי, במיוחד בשבילכן.
הרגשתי איך גרון מתמלא קיבול. «בשבילכן». בשבילנו תמיד יש אוכל. בשבילם שקלים לחופשה, רכב חדש, שיפוץ דירה. בשבילנו צנצנות ועוגה לקחתלדרך. האם אני חוטאת חוסר תודה? אולי צריך לשמח במה שיש לי?
יובל לוחץ לי יד מתחת לשולחן. הוא יודע מה משמעות המגע «אל תתחילי באוכל». אבל כבר אינני יכולה לשתוק.
אמא, מרים קיבלה שוב משהו מיוחד? אשאל בקול רך, אך החלטי.
המטבח נרגע עד לרעידת השעון ולרחש המזלג של דן על הצלחת.
קשת, אל תגזימי משיבה חנה בקור. לכל אחד אני נותנת מה שהוא צריך.
ומה אנחנו? מנסה יובל להפריע, חנה חותמת אותו במבט.
יש לכם הכל. שניים עובדים, דירה בירושה מהוריי. למרים קשה יותר.
מרים מורידה מבטה, אבל ברקע יש לה נצנוץ של ניצחון על פניה. דן אפילו לא מכריז על אינוחות.
יוצאת למרפסת. צריך אוויר. זוכרת את השנים הראשונות של נישואינו. איך השתדלתי להיות בת חמות טובה: אפיתי עוגות לחג, עזרתי בגינה, התקשרתי לאמר את הברכות לשם־יום. תמיד נשמע: «מרים עושה זאת טוב יותר», «למרים קשה יותר», «מרים כל כך מסתגלת».
זוכרת את ערב חג המולד לפני שלוש שנים. הושבנו סביב השולחן, וחנה ניתנה למרים ולדן חוברת עם כתוב עליה «להתחלה חדשה». קיבלנו צנצנת שמן ביתי וחתיכת מאפינס. יובל ניסה להצחיק: «אמא, בשבילנו אין התחלה חדשה?». חנה רק חייכה: «אתם כבר התחלתם».
אז הרגשתי בפעם הראשונה כמו צל קטן. כאילו אנחנו רק תוספת למשפחה.
קשת! יובל רודף אחרי אחרי על המרפסת. בבקשה, אל תעשי הצגה.
זה לא הצגה! צועקת כששיניי נוקשים. זאת חיי! כמה עוד אוכל להעמיד פנים שהכל בסדר?
יובל נאנח בכבדות.
אני יודעת שזה לא הוגן. אבל מה נוכל לעשות? זאת אימי.
ואני אשתי! דמעות מתמלאות בעיניים. מתי עמדת לצידי?
יובל נותר שקט. הוא יודע שהוא אוהב את אמו ולא רוצה לפגוע בה. אבל אני כבר לא יכולה להעמיד פנים.
חוזרים למטבח. מרים ודן יוצאים.
תודה על הכול, אמא! מרים מנשקת את חנה על הלחי.
להתראות! דן זורק מבט של חוסר תום על פניי.
אנחנו נשארים לבד עם חנה.
קשת, אני לא מבינה את הגישה שלך מתחילה חנה בטון של מורה. תמיד היית כה מודה על כל דבר.
אולי כבר לא רוצה להיות מודה לשאריות משיבה אני בקול נמוך.
חנה מצמצמת מצחייה.
אינני מבינה את הקנאה הזאת.
זה לא קנאה אומרת בחוזקה. זה כאב. רציתי להרגיש חלק מהמשפחה, ולא כצל.
היא מביטה בי זמן רב וקור.
אולי כדאי שתעבדי על עצמך, קשת.
יובל ואני יוצאים בלי מילה. ברכב שקט כבד.
בבית אני נופלת על הספה ומדממת. יובל מנסה לחבק, אבל אני מתרחקת.
אתה לא מבין אותי אומרת בּדמעות. אתה תמיד נופל לצד שלהם.
לא נכון! רק אני לא רוצה מלחמה במשפחה.
ואני כבר לא רוצה מלחמה בתוכי!
היום הבא מתקשרת לי אימי.
קשת, איך היה אצל חנה?
אין לי תשובה. מתביישת להודות ברגשותיי. כי אמור להיות מודה על מה שיש. אבל האם באמת חייבת לקבל להיות השנייה?
שבוע לאחר מכן מרים מפרסמת תמונות של דירה חדשה בפייסבוק: «תודה לאמא על התמיכה!» תחת כך עשרות תגובות: «איזה מזל שיש חמות כזאת», «המשפחה היא האוצר!»
מרגישה גיחוך וקנאה. מנסה לדבר עם יובל בערב.
אולי נפחית את הקשר? שואלת בחוסר בטחון.
יובל מביט בעצם עצב.
זאת אמא שלי לא יכול לעזוב אותה.
ואני? אפשר?
הוא נותר שקט זמן רב.
לא רוצה לבחור בינך ובין אמא
מרגישה בודדה מתמיד.
שבועות עוברים. כל ביקור בחנה הוא לחץ והשפלה. מתחילה להימנע ממפגשי משפחה בטענה של עבודה או תחושת חולשה. יובל הולך לבד לאמא יותר ויותר. השיחות שלנו מתקצרות ומעטות.
יום אחד מגיעה אלי הודעה ממרים:
«קשת, ניפגש לקפה? רוצה לדבר בלי עדים».
מקבלת בחשש. נפגשות בבית קפה בכיכר.
אני יודעת שאתה כועסת עלי מתחילה מרים בלי הקשבה. אבל זה לא אשמי שהאמא מעדיפה אותי.
מסתכלת בי בחשק.
מעולם לא ניסית לשנות זאת?
מרים משקפת בכתפיה.
אולי זה מתאים לי אבל כבר נמאס לי. האמא משחקת בנו אחד נגד השני. את חזקה ועצמאית, ואני הקורבן. במציאות שנינו עצובים.
הפתיעה היא הכנות שלה.
אתה חושב שאפשר לשנות?
מרים מסובבת ראש.
האמא לא תשתנה. אנחנו נוכל להפסיק לשחק במשחק שלה.
חוזרת הביתה עם תקווה חדשה. בערב מדברתי ביובל בכנות שלא חוויתי לפני.
או שתהיי שותפתי ונקבע גבולות לאמא שלך או שנחיה יחד תחת אותה גג בנפרד.
יובל שותק זמן רב, ואז מחבק אותי בחוזקה.
סליחה על הכל בוא ננסה לשנות יחד.
עדיין לא יודעת איך תיראה העתיד שלנו. אבל אני בטוחה שכעת אינני אחזיק רק בשאריות של אהבה של מישהו אחר.
האם באמת חייבים לבחור בין נאמנות למשפחה לאושר האישי? אולי אפשר למצוא דרך משלו ולשקם את הכבוד העצמי?
