רק תקרא לי
“מכריזים עליכם כעל איש ואישה!” הכריזה בפאטוס המנהלת מרשעת ממשרד הפנים, ואז לפתע השתנקה בקול כחולה בגרון, שיעולה לא נפסקה.
הנה, סימן לא טוב, אמרה אמא שלי בחצי לחישה, שולחת מבט מודאג.
הקהל הרים גבה, לחשש בין הכסאות. אני ודרורית, החתן והכלה, שחרנו מבט מבוהל זה אל זו. היינו בני שמונה־עשרה בלבד. בעצם, ילדים. הכל קרה מהר מידי. דרורית הייתה בהריון עוד לפני הנישואין.
בעוד חודשיים יוולד לנו ילד שלא תכננו. שמלת הכלה נשכרה ברגע האחרון, נעלי דרורית נלקחו בהשאלה מחברתה הטובה. אגב, אותה חברה תיכנס לחיי לבלבול קל גם שנים אחר כך
אבל באותם ימים היינו צעירים ושמחים, מלאי תקווה לעתיד.
די פעם, טיילתי עם דרורית לאורך שדרות רוטשילד. החזקתי אותה בזרועי. לפתע ניגש אלינו בחור זר, והעיר לי בשקט: “תשמור חזק על אשתך, שלא תברח.”
הפטיר והמשיך בדרכו. צחקנו, שכחנו מהאזהרה המוזרה. כל העתיד לפנינו! מי יפריד בנינו? שינסו
חברי, שהיה עדי ביום חתונתנו, התגרה בי פעם:
איתן, לא יכולת לבחור טוב יותר? תראה כמה בנות יפות!
הדפתי:
כנראה מחכות לו דווקא אותך
ובאמת, החבר התחתן ארבע פעמים כולן עם נשים חכמות ויפהפיות.
נולדה לנו בת, קרן.
לאחר מכן גויסתי לצה”ל. שירתתי רחוק מתל־אביב. התגעגעתי לאשתי ולבת. דרורית שלחה לי תמונה שלה; שמרתי אותה מתחת לכרית בשאיפה לרגע מתוק בחלום.
יום אחד נכנסתי לחדר חיילים, ותמונת דרורית מונחת על הארון, לעיני כל. מישהו צייר עליה גרפיטים מגונים וכתב קללות. זעמתי, התנפלתי על החייל ששכב לידי כמעט הרגתי אותו. שילמתי בישיבה במחנה מעצר צבאי. את התמונה קרעתי וזרקתי. גם הוא נענש כראוי.
השתחררתי מהצבא חבול בנפש. משום מה, רתחתי זעם כלפי דרורית. שכנעתי את עצמי שכל אישה צעירה חייבת להיות בעלת מאהב. כנראה, דרורית בגדה בי במשך תקופת השירות.
כשהתחדש המפגש בינינו, לא עמד מולי אותה בחורה לא בטוחה שהייתה מפנימה. עכשיו ניצבה מולי אישה צעירה מדהימה, מתפרצת באנרגיה רבת־עוצמה וסקסית.
את זו דרורית? לא מזהה אותך! לחשתי לה.
התמלאתי גאווה במחזות אשתי. אבל אז חדרה בי פתאום הספקנות. “אולי באמת לא הייתי האחד שלה?” תמיד יש קופצים על הדבש… וכשהדבש תוסס, גם הדבורים שוקקות. כך, רק לצורך הגנה עצמית החזקתי לי מאהבת. שלא יכאב, אם וכאשר
תוך שלושה חודשים, השמועה על “הצלחותיי” דלפה לדרורית. בקושי שכנעתי אותה לא למהר בגירושים. היא פסקה בתמצית:
איתן, מעכשיו אל תתפלא
דרורית שורפה את מכתבי מהצבא, שעד אז שמרה בשקית וביקרה לעתים. הורחקתי מהחדר, מהארוחות. דיבור רק פרקטי.
למעשה, חייתי על קוצים. ביליתי זמן בניסיון לפייס אותה ברחובות חיפה, ובסוף לקחתי אותה ואת קרן לקיץ ארוך באילת. יין, פירות, ים, שמש בסוף השלמנו.
כשחזרנו, נפרדתי מהמאהבת.
עברו שבע שנים של שלווה ושקט. חיי בית רגועים. אבל נדמה שדרורית חיפשה משהו נוסף. אולי תשוקה ים־תיכונית?
מהעבודה הכרתי את ברוך, הבדרן הצדיק שלנו. היה אחד שמקשיב לעצה טובה. גברים במשרד התלוננו אצלו על נשים עצבניות, חמות מזג, או על חמות־לא־תוספת־שלום. ברוך הקשיב וסייע. חשבתי להזמין אותו ואת אשתו למסיבת יום הולדת של דרורית. אם רק הייתי יודע
ברוך נענה, בא עם אשתו. באותו ערב הבריק ברוך בשולחן פלירטט, התבדח, חידש טוסטים. דרורית מצידה שידרה אור וקסם, חיוך מתוק, פיזרה אהבה לכל עבר. יום הולדת מושלם!
אבל כעבור חודש, הגיהינום הגיע.
התקשרה אלי אשתו של ברוך, ושחררה פצצה:
איתן, אתה יודע, דרורית וברוך נפגשים. תגיד לדרורית אני נלחמת על ברוך! יש לנו שני ילדים קטנים!
אני, לא ראיתי כלום. האם דרורית בחרה לשלם לי כך על מעשיי?
לא אפרט את כל התלאות שחווינו. אשתו של ברוך עקבה אחרי דרורית לכל מקום, איימה להרוג את עצמה. נעלתי את דרורית בבית, ניתקתי את הטלפון, איימתי בגירושים. אבל לשווא אהבה, אש ושיעול לא מסתתרים. פניתי אז לעזרתה של חברתה הטובה של דרורית.
איתן, שם יש אהבה. דרורית לא תחזור. הדרך אליה סגורה.
כן, לבי נקרע. נשארתי אצל אותה חברה חצי שנה. היא ניחמה אותי.
דרורית וברוך התחתנו. הם לא ראו דבר מלבד עצמם. היה להם גן עדן משלהם. הרגשתי שניהם נושמים בנשימה אחת. שנאתי אותם, קיללתי אותם. איך זה קרה לי אשתי נלקחה ממני! כנראה, מזל ורוע בעגלה אחת נוסעים
אומרים הזמן מרפא. אני לא מאמין. הפצע שלי רפוי דק, כמו קרח ראשון, והוא עוד נוגע.
החברים דאגו להשיג לי אישה שנייה. השיגו יפהפייה. התחתנתי במהירות, שלא אגמגם. חלפו שבע־עשרה שנה. לא הצלחתי להתאהב ביופיה. מנסה להיראות מאושר בלי תקווה אני מקווה. אבל אם רק מישהו היה נכנס למחסני נשמתי המרוסקת שם, יושבת לעד דרורית שלי.
רק תקרא ליובכל יום, כשאני עובר ליד תחנת הרכבת בחיפהאיפה שנפגשנו לראשונה, איפה שחייכה אלי בפנים רענניםאני שואל את עצמי: האם אפשר היה לבחור אחרת? האם הלב, זה הלב שכאב ונשרף והצטלק, יכול להתחדש, להבעיר שמחה חדשה?
היום, עם השנים, אני יודע: ישנן אהבות שלא נגמרות. הן מתרחקות, גוועות, נמסות כמו זיכרון חמים, אך בלילות שקטים, כשהבת שלי מקריאה לבתה את אותו שיר שפעם כתבתי לדרורית, אני מחייך לעצמי.
איש לא יודע, אולי גם לא תבין, אבל בכל פעם שמישהו קורא לירק תקרא לי, גם מרחוקהלב נענה בקול שקט, והחלומות שלי נשארים לעד, מזמינים אותה לחזור.
כי לפעמים, רק לקרואזה מספיק עבור אהבה נצחית.
