רק תגיד
“אני מכריז עליכם כבעל ואישה!” כך הכריזה בחגיגיות הפקידה ממשרד הפנים, ואז לפתע היא חטפה שיעול רציני, כמעט נחנקת מול כולם.
נו באמת זה לא סימן טוב, מלמלה אמא שלי עם מבט דאגני, כאילו כל הסבתות בארץ מתכנסות בתוכה.
הקהל התחיל לרחוש בלחישות, ואני ונעמה, חתן וכלה טריים, מביטים אחד בשנייה בעיניים מלאות פחד. בני 18 היינו ממש ילדים. החתונה הייתה מהירה, כזה “מהיום למחר”. נעמה הגיעה עם “נדוניה” בעוד חודשיים בערך הילד המפתיע שלנו אמור להגיע לעולם. שמלת כלה מצאנו מידית מסטודיו להשכרה, נעמה קיבלה נעליים מהחברה הכי טובה שלה. אגב, שנים אחר כך היה לי רומן קצר עם אותה חברה, אבל זה עניין לפעם אחרת.
בינתיים אנחנו צעירים, בריאים ומבולבלים, אבל מרוצים.
פעם טיילנו שנינו על שדרות רוטשילד. אני אוחז בנעמה ברקות, מי יודע מה יוצא מהמקומות האלה. פתאום הגיח מולי גבר זר, בלורית ומגבעת, ואמר: אח שלי, תחזיק חזק את אישתך, שלא יגנבו לך אותה
אמר ונעלם. אנחנו צחקנו ודי שכחנו מזה הרי כל החיים עוד לפנינו, מי כבר יצליח להפריד בינינו? שינסו
ידיד שלי, שהיה עֵד בחופה, יום אחד זרק לי: דניאל, באמת? לא יכולת לבחור מישהי יותר יפה? תראה כמה בחורות יש בארץ!
פטרתי אותו בזלזול: שיעמדו בתור בשבילך
וכך היה, החבר התחתן ארבע פעמים תמיד עם חכמות ויפות.
נולדה לנו תינוקת, רוני.
ואז הייתי צריך לצאת לשירות בצה”ל. השירות היה רחוק מהבית, לא קל להתגעגע לאישה ולילדה. נעמה שלחה לי תמונה שלה שמרתי אותה מתחת לכרית, מתפלל שבחלום אראה אותה.
יום אחד חזרתי לבסיס, והתמונה של נעמה שוכבת על השידה שלי, בעיני כל. מישהו צייר עליה גסויות וכתב מילים זוועתיות. בזעם קפצתי על שכנתי בחדר, והפכתי אותו קציצת עוף. ישבתי בעונש הצבאי, גרוטאות של תמונה קרעתי והשלכתי. אגב, אותה שכנה קיבלה את עונשה גם היא.
חזרתי מהצבא קשוח יותר. משום מה, הרגשתי קנאה כלפי נעמה. נכנסו לי לראש מחשבות שנעמה בטח בגדה בי הרי צעירה, מלאת חיים, למה לא תשיג לה איזה דני? תראי, אחרי שנתיים מהשירות אני פוגש אישה אחרת הלכה נערה חסרת ביטחון, ובאה אישה יפהפייה, פורחת באנרגיה משוגעת.
את נעמה? אני לא מזהה אותך! לוחש לה בקול מתפנק.
אני מתמלא גאווה בה, אבל באותה שנייה גם נכנס לי הספק לראש אולי יש לה עוד מחזר? אמנם יש תמיד כמה שיטרפו אחרי הדבש הזה איפה דבש, שם זבובים. כך, מפחד, מצאתי לי מאהבת. שיהיה לי תיקון, אם משהו משתבש
נעמה שמעה על “הישגיי” תוך שלושה חודשים, הייתי צריך לעבוד קשה לשכנע אותה לוותר על הגירושים. היא הכריזה: טוב, דניאל, מעכשיו אני לא סולחת
נעמה שרפה את כל המכתבים מהצבא טקסטים שהיא שמרה בקלסרים וקראה מדי פעם. מהחדר שלנו סולקתי, לאורחת שולחן לא קיבלתי זימון, ותקשורת רק על ענייני יום יום.
בקיצור, בכיתי שנה, חיבקתי אותה יום לקחתי אותם נעמה ורוני לכינרת, בנוסף לעונות הרגילות. יין, פירות, ים, שמש, אוויר שם התנינו מחדש את האהבה.
מהחופשה חזרתי והכנסתי את המאהבת לספר היסטוריה.
היו לנו שבע שנים רגועות. חיים משפחתיים פשוטים כמעט בית מרקחת. אבל כנראה משהו היה חסר לנעמה. אולי קצת דרמה?
במפעל שלי עבד בחור מדליק, שמואל. המוציא לפועל של כל בדיחה וחכם גדול. חבר’ה באו אליו להתלונן על החיים: האישה, החמות, המצב בארץ. שמואל הקשיב בעניין והגיש עצות. “אולי אזמין אותו ליום ההולדת של נעמה?” חשבתי הוא ירים את מצב הרוח. אילו ידעתי איך זה ייגמר
שמואל הגיע עם אשתו, והרים את החגיגה פלירטוטים, צחוקים, טוסטים מפתיעים. נעמה זורחת, מחלקת אוכל, מצייצת כמו ציפורה קטנה. בקיצור, המסיבה הצליחה בגדול. חודש אחרי, קיבלנו פי שיא: גיהינום.
אשתו של שמואל מתקשרת אליי ומודיעה:
דניאל, לא ידעת? נעמה ושמואל נפגשים, תמסור לאשתך שלא תעיז לחלום על שמואל! יש לנו שני ילדים קטנים.
אני עומד המום, לא ידעתי כלום. האם נעמה נוקמת בי על הרומנים? כל מה שהיה קרה, עכשיו חוזר כפול. אשתו של שמואל רדפה אחרי נעמה, איימה שתבלע קופסה של כדורים. טלפון ביתי ניתקתי, נעמה נעולה שום דבר לא עזר. כמו שאומרים, אהבה, אש ושיעול קשה להסתיר.
ושם, הלכתי לבקש עזרה מהחברה הטובה של נעמה.
היא אמרה לי, בלי רחמים: דניאל, יש אהבה. נעמה לא תחזור. אין לך סיכוי.
וכך מצאתי עצמי אצל אותה חברה, מנחם את עצמי במשך חצי שנה.
נעמה ושמואל התחתנו. הם לא ראו אף אחד חוץ אחד את השנייה. זה היה גן עדן משותף, אפילו הנשימה הייתה להם משותפת. אני כועס ושונא, רוצה להתפרק! איך זה קרה? איך לקחו לי את נעמה? כנראה שיום טוב ויום רע יושבים על אותו אופניים.
אומרים שזמן מרפא. שטויות. הפצע רק מכוסה קרום עדין, עתיד להיפתח שוב ושוב. החברים חיפשו לי אשת חיל, מצאו יפהפייה. התחתנתי מיד, לפני שאתחרט. אנחנו יחד כבר שבע עשרה שנה. מנסה להיות מאושר אבל לא באמת. הלוואי שמישהו היה מגיע למחסני הנשמה שלי שם לעולם תישאר נעמה שלי. תקרא להעד היום, לפעמים בלילה, אני קם, מתבונן סביבי בחדר השקט, ומגלה שאני עובר באצבעות על הישנים, כאילו מחפש איזו נדוניה אבודה זיכרון רך, מכתבים שנשרפו, תמונה מחייכת של נעמה מנעוריה. אשתי החדשה ישנה בצד השני, נשימה שקטה, והילדים שלנו חולמים בחדר הסמוך. הכול נכון, הכול שלי, ובכל זאת הלב מתמלא געגוע לסיפור אחר שהיה, נגמר, אבל לא נמחק.
אני יודע עכשיו אהבה אינה שאלה של סוף טוב או רע. לפעמים בסוף נשארת רק השאלה העצומה הזו: מי אנחנו כשאנחנו מאבדים את מי שחשבנו שתמיד יהיה שם? לפעמים אנחנו נעשים חזקים, לפעמים אנחנו נשברים, ולפעמים פשוט ממשיכים לנשום, ולחכות לסימן.
פעם, כשהייתי צעיר, חשבתי שזה העניינים הגדולים שמגדירים חיים. היום אני מבין אלו הרגעים הקטנים, השיעול המפתיע, הצחוק במסיבה, המבט הראשון בין שניים שכל העולם עוד לפניהם, והפחד שיום אחד זה יאבד. אלו הם רגעי האמת.
ואני? ממשיך להחזיק את שנשאר, להודות על מה שהיה, ולפעמים, פשוט לומר לעצמי: רק תגיד הכול עובר, הכול נשאר.
