איזה קונסרבטוריון עכשיו? אמא השליכה על השולחן את העלון שנעם הביאה מהחטיבה. אין סיכוי. אפילו אל תחשבי על זה.
נעם עמדה בפתח המטבח, מחבקת את התיק חזק אל החזה. גוש תקוע לה בגרון, והיא פשוט לא מצליחה לבלוע.
אמא, אבל אני רוצה…
רוצה היא אמא חיקתה בזלזול מה את כבר מבינה. תלמדי הנהלת חשבונות. מקצוע מכובד, עבודה מסודרת. תמיד יהיו לך שקלים.
אבא ישב לשולחן ולא התערב, אבל נעם ידעה שתיקתו זו הסכמה לאמא. תמיד.
אבא, היא התיזה תקווה אחרונה אבל אתה אמרת שיש לי כישרון.
אבא הרים עיניים, הביט לשנייה באמא וחזר להתמקד בצלחת.
אמא צודקת, נעם. מוזיקה זה לא מקצוע. זה תחביב, שטויות כאלו.
הדמעות צפו לבד, בוערות ומרות. נעם מחקה אותן בשרוול החולצה, מורחת פס דק על הלחי.
שוב היא בוכה, אמא צקצקה תסתכלי על נויה, הבת של הדודה רותי. היא מנהלת חשבונות, יש לה דירה משלה, בעל בסדר, חיים יציבים. מה, את פחות טובה ממנה? את רוצה לנגן בגיטרה ברחוב כל החיים?
נויה. תמיד נויה. בת הדודה האהובה, המודל שאמא שמתמיד מזכירה. נויה זו, נויה כך. נויה כבר חיתנה את עצמה בגיל עשרים וחמש, ואת, נעם, אפילו לא יודעת לשטוף כלים כמו שצריך.
אני לא רוצה כמו נויה, לחשה נעם אני רוצה מוזיקה.
מספיק, אבא דחף את הצלחת וקם בכבדות זה סופי. את הולכת ללמוד כלכלה, וזהו. אנחנו יודעים מה טוב בשבילך.
נעם הביטה בהם, באמא עם הפנים הלא מרוצים, באבא שכבר יצא מהמטבח, בהכירו את סוף הדיון. הם שורת הגנה אחת ולא לה יש כלום מולם: לא כסף, לא זכות דיבור. רק חלום שנרמס ברעש יחד עם העלון הצבעוני.
היא הנהנה, הרימה את העלון מהרצפה, החליקה את הדפים המקומטים ושפכה אותו לפח…
…חמש שנים עברו על האוניברסיטה כמו כתם אפור אחד. נעם ישבה בהרצאות, שיננה מאזניים, עברה בחינות. כל דו”ח, כל טבלה לא עניין אותה כלל, לא הדליק שום ניצוץ. חישובים, חובות וזיכויים כולם נפלו לה לראש כמו עופרת ומעכו אותה לאדמה.
ביום הסיום אמא נראתה מאושרת יותר מכולם. צילמה את נעם ליד עמודי הפקולטה, התקשרה לרותי, התרברבה.
כבר יש לה עבודה? דודה רותי שאלה בטלפון, ואמא חייכה בגאווה.
סידרנו לה משרה מצוינת במשרד טוב. רק תראי, נעמיק שלנו תעבור את כולן.
נעמיק כאילו פרויקט משפחתי, לא בן אדם.
היום הראשון בעבודה היה בדיוק כמו שנעם דמיינה: משרד קטן בלי חלון, מסך מחשב, ערימת ניירות, ריח של קפה נמס זול. בשולחן שתי נשים סביב הארבעים דיברו על מבצעים ברמי לוי ועל הגירושין של הבן של השכנה.
נעם בוהתה שמונה שעות בטבלאות. מספרים התערבלו לה מול העיניים. בסוף היום כאב לה הראש רק לבכות רצתה.
המשכורת נכנסה ב-28 לחודש. נעם הביטה בפלאפון, חישבה מהר בראש. יספיק. אם תזמין חדר בדרום תל אביב, תחסוך על אוכל, לא תקנה כלום תסתדר.
בערב, בלי מילה, אספה לתיק הישן את מעט החפצים. אמא נכנסה כשסגרה את הריצ’רץ’.
מה את עושה?
אני עוזבת.
כמה שניות אמא הביטה בה, לא מאמינה. אחר כך פניה שינו צבע, התמלאו זעם.
עוזבת לאן, בדיוק? השתגעת?
לא, נעם הרימה את המזוודה החלטתי ככה.
ומה עם הדירה? הרכב? אמא אחזה במשקוף, כאילו מנסה להיתמך אבא ואני כבר תכננו הכל! את תחסכי להון עצמי, תקחי משכנתא, תתחתני כמו בן אדם
אתם תכננתם, נעם עקפה אותה, יצאה למסדרון אני חיה את החיים שלי, לא שלכם.
אבא החליט להתערב.
נעמיק, אל תעשי שטויות. לאן תלכי?
לאן שהוא.
נעם פתחה את הדלת, ומשב הרוח סגר אותה אחריה.
המזוודה פגעה בברכיים בדרך למטה. למטה כלב נבח, מהקומה החמישית נשמעה להקה ברדיו. ערב רגיל בבית רגיל.
נעם יצאה אל הרחוב, נשמה עמוק והלכה לתחנת האוטובוס. בכיס המשכורת הראשונה, במזוודה חיים שלמים, ולפניה חיים לא ידועים, של עצמה בלבד…
…בחודשים הראשונים עשרות שיחות והודעות מאמא פעם איומים, פעם תחנונים. אבא התקשר בערבים, כשנעם כבר חזרה הביתה לחדר שכור קטן בדרום העיר.
תחזרי הביתה התחנן בשקט מספיק. אנחנו משפחה.
נעם שמעה את קולו המיואש ונענעה בראש, אף על פי שלא יכל לראות.
לא, אבא. אני לא חוזרת.
אז את לא בת שלנו יותר אמא קטעה אותו מהטלפון שמעת? תשכחי את הדרך לכאן. אין לנו בת.
השיחה התנתקה. נעם התבוננה במסך, הניחה את הטלפון על אדן החלון, וישבה זמן רב בחושך, מביטה באורות הזרים שבחוץ. בלי דמעות, כמעט בלי כאב רק ריק מתוח, צפוף מתחת לצלעות, שהיטשטש עם השנים.
… עשר שנים עברו בריצה. שלוש דירות שכורות, חמש עבודות, ותוך לילות חסרי שינה עם תווים ותוכנות עיבוד מוזיקלי. נעם למדה לבדה, בלילות, כשכל תל אביב ישנה. קיבלה עבודות זולות, כתבה מוזיקה לפרסומות, לסרטים קצרים לסטודנטים, להכל. לאט-לאט, צעד אחר צעד, התקדמה.
היום שמה הופיע בקרדיטים של שלושה סרטים באורך מלא ושני סדרות שרצו בערוצים הראשיים. הסטודיו הביתי תפס חדר שלם בדירתה המרווחת, ועל קצה אצבעה הבהיק כבר שלושה חודשים טבעת נישואין.
דניאל נכנס לסטודיו כשהיא ממש סיימה למקסס רצועה, והניח עליה כוס אספרסו טרייה.
מישהו מצלצל באינטרקום, אמר, ונשק לה לשיער
אנחנו לא מצפים לאף אחד. אולי טעו בדירה.
הצלצול חזר. ואז שוב עקשני, לוחץ, כאילו המבקר ידע בדיוק למי הוא מצלצל.
נעם הסירה את האוזניות וניגשה לאינטרקום. במסך זוג מבוגר, אישה במעיל מיושן וגבר במעיל דהוי. נעם זיהתה אותם מיד, למרות העשר שנים ששינו אותם כל כך אמא קטנה ושפופה, אבא מותש וכבד.
לחצה על כפתור הדיבור.
מה אתם רוצים?
נעמיק, אמא התקרבה למצלמה ילדה שלי. תפתחי, בבקשה.
נעם לא זזה. דניאל התקרב ביד עדינה על כתפה.
אלה ההורים שלך? לחש.
כן.
היא לחצה שוב.
איך ידעתם איפה אני גרה?
דרך מכרים אמרה האם בחיפזון נויה ראתה באינטרנט על החתונה, רשמו איפה אתם, ואז…
הבנתי.
נעם קטע אותה, הביטה ארוכות במסך ההורים מתנדנדים, מהססים, בוהים בעדשת המצלמה. עשר שנים הם לא כתבו, לא צלצלו, לא בדקו מה שלומה. ועכשיו, לפתע, עומדים בלובי, מצפים.
אני יורדת, אמרה לדניאל תחכה לי כאן.
בקומת הכניסה עמדה רגע ליד הדלת, אספה כוח. פתחה מעט, נשארה בפתח, לא מתקרבת.
נעמיק! אמא מחאה כפיים בהתרגשות איזה יופי נהיית! וואו! והחתונה איזה מהממת, ראינו תמונות, בעלך מהמשפחה הכי טובה…
למה באתם?
אמא נאלמה, הסתכלה על אבא. הוא השתעל, תקע ידיים בכיסים.
נעם, אנחנו ההורים שלך, ניסה היה, מה שהיה… עכשיו הכול אחרת, את הסתדרת יפה. אולי תיכולה לעזור.
לעזור?
כן, משך בכתפיים אנחנו צריכים לסדר את המקלחת, הכל התפורר, לא היינו בחופשה עשר שנים… עכשיו יש לך עבודה, בעל גם…
אמא ניסתה לעצור אותו בלחישה, אבל אבא נפנף ביד.
מה, מה כבר קרה? את הבת שלנו! חובתך לעזור.
נעם נשענה על המשקוף, ידה על החזה. שפתיה התעקלו בחיוך עקום.
חובתי, הא? חזרה לאט עשר שנים הייתי כלום בשבילכם, “תשכחי את הדרך”, ועכשיו כשאני מצליחה פתאום יש לי חובות?
רק רצינו שתביני שטעית אמא זירזה לדבר שתשובי אלינו. רצינו טוב…
רציתם טוב, הנהנה נעם ואני הגעתי לכאן כי לא ויתרתי על החלום. לא הפכתי למנהלת חשבונות כי זה מה שרציתם, לא בזבזתי חיים על דפים בלי נשימה. בחרתי בדרך שלי, ותראי לאן הגעתי.
היא הצביעה מעבר לכתפה על מבואת הכניסה המוארת.
אז מה באמת אתם רוצים? כסף לשיפוץ? חופשה? עשר שנים לא התעניינתם, ותבאים לבקש?
נעם, עזבי כבר, אבא רטן למה כל הזמן את העבר?
אני לא מחטטת. רק מזכירה. מחקתם אותי כשלא זרמתי איתכם. עכשיו, כשהצלחתי, חזרתם. נוח, אה?
אמא משכה באף, עיניה נצצו.
אנחנו הורים, נעמיק. אהבנו, גידלנו…
רוצים שיהיה באמת טוב? קטעה אותה אז תלכו. תשכחו אותי. חיו כאילו אין לכם בת, כמו שאמרתם אז.
היא נסוגה והתחילה לסגור. אבא התקדם צעד, נבלם במבטה.
נעם…
שלום.
הדלת נסגרה ברכות. נעם עלתה לדירה. דניאל חיכה, לחוץ.
הכול בסדר?
עכשיו כן. ענתה, נשענה אליו, בוכה חרישית אל כתפו.
הוא עטף אותה, בלי לשאול דבר. ונעם חשבה כן, היום היא טובה יותר מכל נויה למיניהן. יש לה הכול: דירה, בן זוג, קריירה. אבל לא זה העיקר.
עשר שנים טיפסה, נפלה, קמה. עכשיו היא באמת מאושרת, עד הלב, עד קצה הקול, והכי חשוב הכול שלה.
