אנחנו הרי רצינו רק שיהיה טוב
מה פתאום חוג מוזיקה? אמא הטיחה את הברושור שאביגיל הביאה מבית הספר על השולחן. אין סיכוי. אפילו אל תחשבי על זה.
אביגיל עמדה בפתח המטבח, ילקוטה מחובק לחזה. גוש קשה נתקע לה בגרון והיא לא הצליחה לבלוע.
אמא, אבל אני רוצה
רוצה היא חיקתה אותה אמא בלגלוג. מה את כבר מבינה. תלכי ללמוד הנהלת חשבונות. מקצוע נחשב, מסודר. תמיד יהיה לך כסף ביד.
אבא ישב ליד השולחן, שתק, אבל אביגיל ידעה השתיקה שלו אומרת הסכמה עם אמא. תמיד.
אבא היא פנתה אליו, עדיין קיוותה למשהו אבא, תגיד לה אתה בעצמך אמרת שיש לי כישרון.
אבא הרים עיניים, הביט רגע באמא, חזר לצלחתו.
אמא צודקת, אביגיל. מוזיקה זה לא מקצוע. זה משחקים של חוגים, לא חיים.
הדמעות זלגו בלי רשות, חמות וזועמות. אביגיל מחתה אותן בשרוול חולצת התיכון, מלכלכת את פניה.
הנה, שוב היא בוכה אמא קימצה את שפתיה תסתכלי על שירה, הבת של דוד מיכה. הנהלת חשבונות, דירה יפה בירושלים, בעל מתוק, חיים מסודרים. ומה איתך? את פחות טובה ממנה? מה, תנגני כל החיים בפארקים עם גיטרה למטבעות?
שירה. תמיד שירה. הבת של דודה יפה, הדוגמה המושלמת. שירה זו, שירה ההיא. שירה כבר נשואה בגיל עשרים וחמש, ואת, אביגיל, אפילו את הכיורים לא שוטפת כמו שצריך.
אני לא רוצה כמו שירה לחשה אביגיל. אני רוצה מוזיקה.
מספיק אבא דחף את הצלחת, התרומם בכבדות. זה סופי. את הולכת לחשבונאות, נקודה. אנחנו רק דואגים לך.
אביגיל הביטה בהם אמא פרצוף קפוץ, אבא כבר עוזב את המטבח כאילו הכל נגמר. קיר אחד, ואין לה נגדם שום סיכוי. אין לה כסף, אין לה קול. רק חלום שכרגע נמעך על לינוקס המטבח יחד עם הברושור הצבעוני.
היא הנהנה. הרימה את הברושור מהרצפה, יישרה דפים מקומטים, זרקה אותו לפח…
…חמישה סמסטרים של אוניברסיטה התמזגו לכתם אפרפר. אביגיל הלכה להרצאות, עשתה תרגילים, נבחה חשבונות, עברה מבחנים. שום מקצוע לא דיבר אליה, שום שיעור לא הצית בה אפילו גיץ של חשק. דביט, קרדיט, מאזנים הכול חדר לה לראש כמשקל עודף.
ביום הסיום אמא זרחה כאילו היא קיבלה את התעודה. צילמה את אביגיל מתחת לקשתות בקמפוס, התקשרה לדודה יפה, התפארה.
כבר יש לה עבודה? שאלה הדודה מעבר לקו, ואמא חייכה חיוך ניצחון.
כבר סגרנו. משרד טוב תראי, אביגיל שלנו עוד תפתיע את כולנו.
“שלנו”, כאילו אביגיל איזה פרויקט משפחתי.
היום הראשון בעבודה התגלה בדיוק כפי שצפתה: משרד צר בלי חלון, מסך מחשב, ערימת ניירות וריח נס קפה זול. העמיתות שתיים בגיל של אמא דברו כל אחר הצהריים על מבצעים בצרכנייה ועל גירושים.
אביגיל בילתה שמונה שעות נגד טבלאות. הספרות טשטשו לעיסה חסרת פשר, הראש טרטר. בלילה רצתה רק לבכות.
המשכורת נכנסה ב-28 לחודש. אביגיל בדקה בטלפון, ספרה שוב בראש. יספיק. אם תשכור חדר בשולי העיר, תצמצם אוכל, לא תקנה כלום מיותר זה יספיק.
בערב ארזה בשקט בגדים במזוודה ישנה. אמא התפרצה כשסגרה את הרוכסן.
מה זה אמור להיות?
אני עוזבת.
כמה שניות אמא בהתה בה, לא מבינה. אחר כך פניה מאדימים, מזדעקת.
לאן עוזבת? השתגעת?
לא אביגיל תפסה במזוודה. החלטתי.
והדירה? והאוטו? אמא אחזה במשקוף, נראית כמנסה להיאחז אנחנו הרי תכננו בדיוק! תתחילי לחסוך, תצאי למשכנתא, תתחתני כמו שצריך
אתם תכננתם אביגיל עקפה אותה, יצאה למסדרון. אבל זו החיים שלי. לא שלכם.
אבא ניסה לעצור.
אביגיל, אל תעשי שטויות. לאן תלכי בכלל?
לאנשהו.
אביגיל פתחה את הדלת הראשית. כשחצתה את הסף, הדלת נסגרה פתאום בכוח רוח קרה מאחוריה. המזוודה פגעה לה בקרסול, גררה אותה במדרגות. למטה נבח כלב, בקומה השלישית הדהד טרנסיסטור בקול. ערב רגיל של בניין רגיל.
אביגיל נשמה עמוק בחצר, צעדה לתחנה. בכיס תלוש משכורת, במזוודה מה שיש, ולפניה חיים ריקים, מוזרים, רק שלה…
…בחודשים הראשונים הטלפון לא נח. אמא שלחה הודעות ארוכות שגלשו מאיומים לבכי. אבא התקשר אחרי הצהריים, כשאביגיל חזרה מהעבודה, אל חדר קטן בדירה שכורה.
תחזרי הביתה אמר. מספיק. אנחנו משפחה.
אביגיל האזינה לקולו הצרוד ונענעה בראש, אף שלא ראה.
לא, אבא. אני לא חוזרת.
אז אין לנו יותר בת אמא ספקה לו את הטלפון מהיד. שמעת? תשכחי את הדרך לכאן. אין בת אצלנו.
הקו התנתק. אביגיל הניחה את המכשיר על החלון, התבוננה ארוכות בנצנוצי השכונה הזרה. לא דמעות, לא כאב. רק ריק מוזר, מצלצל מתחת לצלעות, שנאטם לאיטו.
…עשר שנים עברו במהירות. אביגיל החליפה שלוש דירות שכורות, חמש עבודות, לילות שלמים טיפלה בתוכנות עריכת סאונד, תרגלה תיאוריה. למדה לבד, בלילות, כשכל תל אביב נרדמת. קיבלה עבודות מוזיקה לסרטוני פרסום, לסטודנטים, לכל המרבה במחיר. לאט־לאט, עקב בצד אגודל, נפתחה הדרך.
שמה הופיע בקרדיטים של שלושה סרטים באורך מלא ושני סדרות ששודרו בערוצים הארציים. האולפן הביתי מילא חדר שלם בדירת ארבעה חדרים רחבה, ובאצבע בלי שם כבר שלשה חודשים זהרה טבעת נישואים.
דניאל נכנס לאולפן, הניח ליד הקלידים כוס קפה טרי.
מישהו מצלצל באינטרקום אמר, נישק לה את ראש.
לא מחכים לאף אחד. בטח טעות.
אבל הצלצול חזר שוב, ועוד. תובע, מתעקש, כאילו מי שנמצא שם למטה יודע בהחלט שיש כאן חיות.
אביגיל הסירה את האוזניות, הלכה לאינטרקום. המסך הציג זוג מבוגר אישה במעיל ישן, גבר במעיל משופשף. זיהתה אותם מיד בעשר שנים שיער לבן, גוו כפוף, בגדיהם כבררים של זקנים.
היא לחצה על הקשר.
מה אתם רוצים?
אביגיל, אמא הצמידה עצמה לעינית ילדה, זו אנחנו. תפתחי, בבקשה.
אביגיל לא זזה מהמקום. דניאל התקרב, הניח יד על כתפה.
אלה ההורים שלך? שאל בשקט.
כן.
היא לחצה שוב.
איך מצאתם את הכתובת?
דרך מכרים ענתה אמא במהירות דרך שירה, היא ראתה באינטרנט על החתונה, פורסם איפה אתם גרים, ואז
מובן.
אביגיל ניתקה אותה, בהתה זמן מה בזוג המתנדנד. עשר שנות שתיקה. עשר שנים לא צלצלו, לא כתבו, לא שאלו לשלומה. ועכשיו עומדים בפרוזדור מוזר, מציצים למצלמה.
אני אורדת אמרה לדניאל. חכה כאן.
בכניסה עמדה אביגיל ובמשך שניות אספה עוז. פתחה, אבל חסמה בגופה, לא נותנת להורים להיכנס.
אביגיל, אמא מחאה כפיים איזו יפה נהיית! אנחנו כל כך שמחים בשבילך! חתונה מפוארת היתה, ראינו תמונות, הבעל שלך משובח, אומרים משפחה טובה
למה באתם?
אמא עצרה, הביטה באבא. הוא השפיל מבט, תחב ידיים לכיסים.
את הרי הבת שלנו החל מה שהיה היה. עכשיו הסתדרת. אולי תעזרי.
לעזור?
כן משך בכתפיים. אנחנו צריכים לשפץ כבר מזמן, כל האמבטיה חרוצה. וגם טיול קטן, קצת לנפוש, הרי יש לך כסף
אמא תפסה בשרוולו, לחשה משהו דרך שיניים, אבל הוא נופף לה.
למה לא? היא הבת שלנו. חייבת לדאוג.
אביגיל נשענה על המשקוף, שלבה זרועות. קצה השפתיים התעקם בחיוך עקום, כועס.
חייבת, הא? חזרה לאט. מעניין. עשר שנים לא הייתי בת שלכם, תשכחי הכל, וכשסוף סוף הסתדרתי נזכרתם שצריך עזרה.
רצינו שתביני שטעית אמא התחילה ללהג שתחזרי. רק רצינו שיהיה לך טוב
שיהיה טוב הנהנה אביגיל ואני הגעתי לכל זה כי לא ויתרתי על החלום. לא הפכתי לחשבת, לא זרקתי את החיים במשרד בלי אוויר. הלכתי בדרך שלי ותראי מה יצא.
היא סימנה בידה על החלל מאחוריה, חצי מזוגג באור מבואת הבניין.
אז מה אתם רוצים? כסף לשיפוץ? חופשה? ברצינות? עשר שנים של שתיקה ובאתם לבקש?
אביגיל, די אבא טרק כמה אפשר לגרור דברים?
אני לא גוררת. אני קובעת עובדה. מחקתם אותי כשהחלטתי אחרת. עכשיו כשטוב לי, אתם רוצים לחזור. נוח לכם.
אמא גנחה, עיניה נצצו.
אבל גידלנו אותך, אהבנו
אתם רציתם רק שיהיה טוב? אביגיל קטע אותה, אמא השתתקה מיד אז לכו. תשכחו ממני. תמשיכו לחיות כאילו אין לכם בת, בדיוק כמו שאמרתם לפני עשר שנים.
היא נסוגה, החלה לסגור את הדלת. אבא זז, אבל עיניה עצרו אותו.
אביגיל
להתראות.
הדלת נטרקה ברכות.
אביגיל עלתה חזרה, נכנסה. דניאל המתין במבואה, עיניו שואלות.
הכול בסדר?
כן, נשענה אליו, ראשה בשקע כתפו. עכשיו כן.
הוא חיבק, ליטף בגבה, שותק. ואביגיל הרגישה כן, היא טובה יותר משירה. יש לה הכול דירה, אהבה, קריירה. אבל זה לא העניין.
היא הלכה על זה עשר שנים. נפלה, קמה, העבירה לילות בלי שינה. עכשיו היא שמחה. באמת. עד הקצה והצלילים. וזה הרי יותר מכל השוואה.
