את באמת מתכוונת לבלות את כל השבת בלסדר את הבלגן במחסן? כל השבת? תמר הרימה גבה בציניות, תוקעת את המזלג בפרוסת עוגת הגבינה שלה והביטה ברועי, הבחור הגבוה בעל השיער האדמדם.
רועי נשען לאחור בכיסאו, מתחמם מהספל עם קפוצ’ינו שכבר מזמן הספיק להתקרר.
תמר זה לא בלגן, אלה אוצרות ילדות שלי! איפשהו שם קבורה אוסף עטיפות מהמסטיקים אוהב זה את קולטת איזה ערך יש לזה?
אלוהים. אתה באמת שומר עטיפות מסטיקים? מאז מתי?
תמר פרצה בצחוק חנוק, כתפה רועדות. בית הקפה עם הספות הסגלגלות הבלויות והחלונות המאדים שלו הפך מזמן להיות השטח הפרטי שלהם. המלצרית לי, אפילו לא שואלת מה להזמין היא פשוט מגישה קפוצ’ינו לו, לאטה לה, וקינוח יומי לשניהם. חמש עשרה שנות חברות הפכו את הטקס הזה למובן מאליו.
טוב, אני אודה: רועי הרים אליה את הספל בחיוך המחסן באמת יכול לחכות. וגם האוצרות. אורי הזמין לעל האש אצלם בראשון, דרך אגב.
יודעת, תמר גלגלה עיניים אתמול הוא בילה שלוש שעות לבחור מנגל באינטרנט. שלוש שעות! חשבתי שאני אתעלף משעמום.
הצחוק שלהם נטמע ברעש מכונת האספרסו ובשיחות השקטות מהרקע
ביניהם לא היה מקום למבוכה או סודות הם הכירו זה את זו כמעט כמו את קווי כף היד שלהם. תמר זכרה איך רועי, אז ילד חטיבת ביניים רזה עם שרוכים תמיד פתוחים, היה הראשון לפנות אליה בכיתה. רועי לא שכח איך היא, היחידה, לא צחקה על המשקפיים הכעורים שלו.
אורי קיבל את החברות הזאת מהיום הראשון, בלי צורך להסביר ובלי קנאה. הוא הביט על אשתו וחבר הילדות שלה באותו שקט פנימי של אדם שיודע בדיוק מה יש לו ומה אכפת לו בחיים. בערבי שישי, עם מונופול ורמי קוב, אורי היה צוחק בקול הכי חזק, בעיקר על רועי שלעולם לא מצליח לנצח את תמר בשבץ נא, ותוך כדי מוזג לכולם תה, כששני החברים מתווכחים מי צודק בחוקים של פנטומימה.
הוא מרמה, בגלל זה הוא מנצח! הצהירה תמר וזרקה לכיוונו של אורי קלפי משחק.
זו לא רמאות, זו טקטיקה מנצחת, אשתי היקרה, השיב אורי בשלווה, אוסף קלפים שהתפזרו.
רועי הביט בהם אז עם חצי חיוך. הוא אהב את הישירות של אורי יציבות, אחריות, והומור יבש שרק מי שבאמת מכיר אותו מבין. תמר, לצידו, הפכה לרכה ורגועה יותר. בליבו, שמח רועי בשבילה באמת.
ואז, נכנסה נועה לתמונה
אחותו של אורי הופיעה בפתח הדלת שלהם חודש קודם, עיניים נפוחות ודמעות. הגירושים גמרו עליה עד הסוף, והשאירה אותה ריקה במקום שבו פעם היה קצת שקט.
בפעם הראשונה שרועי נכנס כרגיל למשחק קלפים, נועה הסיטה עיניים מהטלפון והביטה בו בעיון. משהו התעורר, איזו תחושה נשכחת: גבר עומד מולה רגוע, עם עיניים חמות וחיוך שגורם לה לחייך אליו בחזרה.
זה רועי, חבר שלי מאז התיכון, הציגה תמר, וזו נועה, אחותו של אורי.
נעים מאוד, אמר רועי והושיט יד.
נועה לחצה את ידו, זמן ארוך מדי.
גם לי נעים.
מאותו הרגע הופעות המקריות של נועה הפכו להרגל. היא צצה בבית הקפה בדיוק כשהם שם, חולפת בסלון עם צלחת עוגיות בדיוק כש רועי מגיע, ומתיישבת קרוב אליו בשולחן המשחקים עד שכתפיהם כמעט נוגעות.
אפשר את הקלף ההוא? נועה התכופפה, שיערה נוגע בצווארו, אוופ, סליחה…
רועי התרחק בעדינות, ממלמל משהו מנומס, ותמר העיפה מבט לאורי. הוא רק חייך אחותו תמיד הייתה קצת דרמטית.
הפלרטוט נעשה שקוף יותר. נועה התעכבה במבט, חיפשה הזדמנויות לגעת, צחקה בקול רם מכל בדיחה של רועי עד שתמר כמעט התחרשה.
יש לך ידיים ממש יפות, אצבעות ארוכות כזה כמו פסנתרן, אמרה פתאום, אוחזת בידו מעל קופסת החלקים. אתה מנגן?
אממ מתכנת.
גם מתכנתים יכולים להיות יפים
רועי שחרר את ידו, מתעמק בקלפים בתקווה שהנושא יישכח. אוזניו סמקו.
אחרי הקפה השלישי שסתם ניפגש לדבר, רועי נכנע. נועה מצאה חן בעיניו, הייתה סוחפת, רגשית, חיה. אולי אם משהו יצמח, סוף סוף היא תפסיק להסתכל עליו באותו המבט הרעב, וחיים יחזרו לשגרה.
בהתחלה הכל זרם. נועה זרח, רועי רגוע, ומשחקי המשפחה שוב נהיו רק המשפחה.
עד שיום אחד נועה ראתה מה שלא יכלה להתעלם ממנו.
היא הבינה איך עיניו של רועי מתעוררות כשהוא רואה את תמר. איך שפתיו מתרככות, איך דבריהם משתלבים בטבעיות, איך לפעמים נדמה שהיא לא שייכת לשפת סוד שלהם.
קנאה צרבה בה.
למה אתה כל הזמן איתה? שאלה, חוסמת לו את הדלת בזרועות שלובות.
כי היא ידידה שלי. חמש עשרה שנה מכירים, נועה. זה
ואני החברה שלך! אני! לא היא!
המריבות גאו, סחפו הכול. נועה מיררה בבכי, צעקה, האשימה. רועי הסביר, ניסה לנחם.
אתה חושב עליה יותר ממה שאתה חושב עליי!
נועה, זה חסר היגיון. אנחנו באמת רק חברים.
חברים לא מסתכלים ככה אחד על השנייה!
הטלפון של רועי לא פסק לרטוט כל פעם שהיה עם תמר.
איפה אתה? מתי תחזור? למה לא עונה? שוב איתה?
הוא התחיל להשתיק, אבל נועה החלה לעקוב אחריו. צצה בבית קפה, בפארק, בדלת של תמר כועסת, עיניה בוכיות.
נועה, די כבר, רועי עינג את רקותיו, עייף. זה לא נורמלי.
לא נורמלי שאתה מבלה עם אשתו של מישהו אחר יותר מאשר איתי!
גם תמר נשברה. כל מפגש עם חבר הילדות הפך למדורת מבחן מתי תפרוץ נועה, באיזו האשמה, איזה ריב תזעזע הכל הפעם.
אולי עדיף שאתרחק החלה תמר, ורועי קטע אותה:
לא. בשום אופן. אל תשני את חייך בגלל ההיסטריה שלה. אף אחד מאיתנו לא יעשה את זה.
אבל נועה כבר גמרה אומר בליבה. אם לא הולך בדרך הישר תנסה בכל דרך.
אורי ישב במטבח כשהופיעה.
אחי אני חייבת לספר לך משהו לא רציתי, אבל אתה חייב לדעת את האמת
היא חילקה שקרים במנות מדודות, מייבבת בזמן. פגישות סודיות, מבטים ארוכים מדי, איך רועי תופס את ידה של תמר כשאיש לא רואה.
אורי הקשיב ושמע, לא שואל, לא מגיב. פניו ביטאו חוסר רגש.
כשנכנסו תמר ורועי שעה אחר כך, הסלון עמד דחוס ומעיק כאילו האוויר סמיך מדי. אורי חצי-שוכב על כורסה, מביט בהם בזיק של ציפייה דרמטית.
תתיישבו, הצביע על הספה. אחותי סיפרה לי סיפור מרתק על רומן סודי שלכם.
תמר עצרה באמצע הדרך. רועי הידק לסת.
מה לעזאזל
היא טוענת שראתה דברים מאוד בעייתיים.
נועה קפאה, מבטה תקוע ברצפה.
רועי הסתובב אליה בבת אחת, ונועה נסוגה לאחור.
מספיק, נועה. די כבר. סבלתי מספיק את כל ההצגות שלך!
פניו הלבינו, מתח מחליף את הרוגע. האיש הסבלני והנאמן היה עכשיו אדם מוכרע עד הסוף.
נגמר בינינו. עכשיו.
אתה לא יכול
הפעם הדמעות היו אמיתיות באמת.
זו היא אשמה! צעקה על תמר, אתה תמיד בוחר בה! תמיד!
תמר חיכתה, נתנה לה להוציא הכול.
את יודעת, נועה, דיברה בשקט אם לא היית מנסה לשלוט בכל רגע שלו, אם לא היית עושה דרמה מכלום, אולי כל זה היה נמנע. את הרסת לעצמך את מה שהכי רצית.
נועה תפסה את התיק וחבטה בדלת ביציאה.
אז אורי צחק, מהלב, ראשו מוטה אחורה.
סוף סוף, ברוך השם.
הוא קם, חיבק את תמר.
לא האמנת לה, נכון? לחשה לתוך צווארו.
אפילו לא לרגע. אני עוקב אחרי שניכם שנים זה כמו שני אחים שמתווכחים על במבה.
רועי השמיע נשימה עמוקה, כל המתח התפוגג.
מצטער שגררתי אתכם לקרקס הזה.
עזוב, משך אורי בכתפיים, נועה אחראית על הבחירות שלה. עכשיו לאכול. הלזניה מתקררת ואני לא מחמם אותה שוב בשביל הריבים שלה.
תמר חייכה, הקלה בולטת. הבית חזר לעצמו. החברות נותרה יציבה. הבעל שוב הוכיח שהאמון חזק מכל שמועה.
הם עברו למטבח, שם הלזניה שזופה זהבהבה באור המנורה, והעולם קיבל חזרה את הצורה הטובה והמוכרת שלו.
