לפני הרבה שנים, עוד בילדותי, הכרתי את יותם. הוא היה אז רק בן שתים עשרה, אבל רוב חייו הקצרים כבר עוצבו בידי הצער. אמו נפטרה כשהיה תינוק, ולא חלף זמן רב עד שאביו נעלם; יותם נותר לגמרי לבדו.
ללא אף אחד שישגיח עליו, נעשו רחובות תל אביב לעולמו. הוא מצא מחסה היכן שיכולמתחת לגשרים, ליד תחנות הרכבת, על ספסלי פארק קרים. יום יום התמודד יותם עם מאבקי הישרדות; התחנן לאנשים זרים ללחם, ולעיתים הרוויח כמה שקלים בעבודות מזדמנות.
סיפורנו התרחש בלילה חורפי וקר במיוחד. יותם התעטף בשמיכה קרועה שמצא ליד פח אשפה, מחפש מקום מסתור מפני הרוח הנושבת מזרחית מן הים.
בעוברו בסמטה צרה סמוך למאפייה אפלה, קטע קול חלש את הדממה. הייתה זו יבבה שקטה וכואבת. ליבו של יותם החסיר פעימה. הוא הביט פנימה באי ודאות, אך לבסוף התגבר רחמיו על פחדו והוא נכנס.
בקצה הסמטה, מוקף קרטונים ושקי זבל, שכב זקן, נראה כמעט בן שמונים, פניו חיוורים, כל גופו רועד מקור.
“בבקשה עזור לי,” לחש הזקן, עיניו מתחננות.
יותם מיהר אליו בלי היסוס.
“אתה פצוע? מה קרה?” שאל יותם, קולו רועד.
הזקן הציג את עצמו: שמו היה אליעזר. הוא סיפר שאיבד את שיווי המשקל ונפל בדרך חזרה לביתו, ואינו מצליח לקום.
יותם מיד הסיר מעליו את שמיכתו ופרש אותה על הזקן.
“אני אמצא מישהו שיעזור לך,” אמר.
אך אליעזר אחז בזרועו בקפידה.
“אל תלך בבקשה, אל תעזוב אותי לבד,” ביקש.
יותם הכיר היטב את הפחד הזה, ולא יכל לעזוב. במאמץ רב סייע לאליעזר להתרומם.
“אתה גר קרוב?” שאל יותם.
אליעזר הנהן בחולשה והצביע לעבר קצה הסמטה.
“בבית הצהוב ממש שם,” מלמל.
למרות שהיה עייף ורזה מאוד, גייס יותם את כל כוחו. הוא תמך בזקן בצעד אטי עד שהגיעו לביתו, הדלת חצי פתוחה. בתוך הבית מושיבהו יותם על כסא ישן, וחום התפשט בחדר.
“תודה, ילד יקר,” אמר אליעזר בקול שקט. “לולא אתה”
יותם חייך במבוכה:
“עשיתי מה שצריך.”
לאחר שזכה למעט מנוחה, החל אליעזר לספר על חייו: אשתו האהובה נפטרה לפני שנים רבות, ומאז נותר לבדו, בלי ילדים או קרובים. יותם הקשיב ושמע את בדידותו, כה דומה לשלו.
“ואתה?” שאל אליעזר בעדינות, “היכן ביתך?”
יותם הסיט את המבט,
“אין לי בית,” הודה, “אני ישן איפה שרק אפשר.”
עיניו של אליעזר התרככו ברחמים. לאחר שתיקה ארוכה, אמר:
“הבית הזה ריק מדי לאדם אחד. אם תרצה, תוכל להישאר כאן. אין לי הרבה, אבל נוכל להתחלק במה שיש. אף אחד, במיוחד ילד, לא צריך לעמוד לבד מול החיים.”
יותם התקשה להאמין; בפעם הראשונה מזה שנים הציע לו מישהו חום, ביטחון ובית.
אותו לילה, אקט קטן של חסד שינה חיים של שניים. ילד נטול בית וזקן בודד מצאו נחמה ומשפחה זה בזההוכחה לכך שלפעמים האור מגיע מהמקומות הבלתי צפויים ביותר.
