רצפת השיש הקרה במטבח הייתה כמו קרח, בלתי מרוח, בלתי רחום. ובמקום הקור הזה, שכבה בתוכה רבקה, אשה בת שבעים ושנתיים, כרכוש שבור שמצמד לעולם. גופה הדחוק התעקם, ידיה הרוטטות נחו על החזה. מולה קערה עמוקה מלאה בפיסות אוכל קפוא.
דלת המטבח נפתחה ברשרוש עדין, ולאחריה צלצול המפתחות וקול המקרר שנגע בקירות.
אמא? קולה של מרים הדהד בלב האולם. הגעתי.
הלב של רבקה קפץ בתוך החזה.
במחשבה ראשונה, היא ניסתה לקום.
הזיזה את הקערה הרחק, כאילו היא הוכחה לפשע שהיא לא רצתה שבנה יראה.
עכשיו את שלי! לחשה, רועדת. ברגע של קנאה, האישה של בעלו פרצה והורידה בלחץ צינור החמצן של האישה החולמת
רגליה הרפו, והן לא נעמו.
הכף נצנחה מידה הרוטטת ונפלה על השיש עם צליל עצוב.
מiriam קפצה לתגובה.
עיניה, לרגע, הפגינו כעס טהור לא רק מהגעתו של הבעל, אלא ממחזמר שהייתה בטוחה שהחמות תבצע.
במהירות, היא הוציאה את הקערה מהקרקע והניחה אותה על הכיור, פתחה ברז כאילו רצתה לשטוף לא רק את הכלים אלא את כל הסצנה.
יובל! קראה בקול מתוק במתכונת מאולצת. איזו הפתעה, חשבתי שתגיע מאוחר יותר היום!
הוא נכנס למטבח תוך שהוא משחרר את העניבה.
עיניו היו כהות, פגועות מדאגות העבודה, אבל במבטו היה עדיין הילד שרץ יחף בחצר של היישוב הישן.
כשראה את אמו שוכבת ברצפה, מתכפפת כציפור פגועה, הוא עצר.
המפתחות צלצלו בידו.
אמא? קולה נשאר נמוך, מבולבל. מה את עושה כאן על הרצפה?
מבטה של רבקה העזיב משקפת אל הקרמיקה.
מירם ניעלה במהירות.
אה, יובל, האםך נאנחה, מתגלגלת בעיניים, אך עדיין מחייכת בעדינות. אמרתי לה אל תתכופפי, היא ממשיכה לנקות את המטבח בעצמה. היא נטתה לקום ונפלה שוב. היה רק קערת אוכל קטן ששמחתי להוציא לה מהיד.
זה שקר כמעט יצאה מרבקה בקול דק.
מירם הלכה בעדינות על רגל החמות, סימון שקט שרק השתיים שמעו.
לא היה, רבקה? חזרה גורת האישה, לוחצת את הטלפון חזק בידיה. נפלת שוב?
יובל קימר מצחום.
משהו לא תאם.
הריח החמצמץ של האוכל עדיין ריח בקו האוויר למרות שהברז היה פתוח.
הקערה בכיור הייתה מלאה באורז מדביק, צהוב מדי. העוף היה כמעט אבן יובשת.
והבעותיה של האם לא הייתה רק נפילה.
היה בושה, היה השפלה.
הוא התקרב לאט.
אמא, למה את בוכה? שאל, מתכופף לצידה. משהו פגע בך?
היא ניסתה לחייך.
שפתיה רטטו.
לא, בני לחשה. זה רק עניין של זקנה. מתרגשת בלי סיבה.
הוא בדק את זרועותיה.
הוא סובב קלות יד אחת הקמורה.
היה שובל סגול על פרק כף היד, כאילו מישהו לחץ חזק לפני כמה ימים.
ממה זה? שאל בקול רציני. איפה נפל?
נחתתי על דלת הארון לפני כמה ימים ניגשה רבקה. דבר קטן.
מירם הלכה אל המקרר, מתחזה לשגרה.
יובל, רוצה קפה? הציעה. הכנתי לחם טרי היום. אמך כבר אכלה, אם תרצה אני אפיק לך משהו חם
הוא קם לאט, מבלי להסיר מבטו מהאם.
אבל הוא לא השיב לאשתו.
אמא, למה את יושבת על הרצפה? ניסה שוב. יש לך כיסא, ספה אפילו מיטה למה כאן?
היא פקדה הפה, סגרה אותו. הבושה הייתה קושרת בחזה. לא רצתה לבייש את בנם. לא רצתה לגרום למריבה בזוגו.
היא בזמה את חייהה של דורות, הקריבה הכל כדי שיובל יזכה למה שהיא מעולם לא קיבלה: חינוך, בית טוב, עתיד עירוני.
ולכן, להיות סיבת האי-סדר בבית זה היה הדבר האחרון שהיא רצתה.
לפעמים קראה בקושי, בלגימה יבשה הרצפה קרירה יותר. הגב כואב כאן מרגיש לי יותר נוח.
מבטו של יובל הכה בריב. הוא הכיר את האם, ידע מתי היא מנסה לא להקשות.
מירם חשה שינוי באווירה.
התיישבה על הדלפק וניסתה לצחוק.
אה, יובל, את הזה? היא החלה. האםך משוגעת, מתנהגת כמו חיה. אני עושה הכול בשביל неё: לוקחת אותה לרופא, נותנת תרופה, קונה בגדים ואני עדיין נחשבת לרעה.
יובל הפנה לבסוף את פניו אל האישה.
לא אמרתי שאת רעה השיב במרירות. אני רק מנסה להבין מה קורה בבית שלי.
מירם חיבקה את זרועותיה.
מה קורה הוא שהאם לא רוצה להזדקן פוצצה. היא רוצה להמשיך לעשות הכל בעצמה. אמרתי לך: היא צריכה מוסד טיפול, לא כאן שמפריעה לשגרה. אבל אתה ממשיך להתיימר שהכל בסדר.
רבקה סגרה עיניים. המילה מוסד טיפול תמיד גרמה לה לצמרמורת.
היא לא מפריעה חזה יובל, חזק יותר מהרגיל. הבית הזה גם שלה.
מירם צחקה בחוסר אמון.
גם שלה? חזרה, סרקסטית. מאז מתי? היא חיה את הניירות? היא שילמה את כל הלבנים?
יובל נשם עמוק.
היא הניחה את הלבנה הראשונה בחיי ענה. בלי היא, לא הייתי לומד, לא הייתי פותח חברה, לא הייתי קונה בית. אל תדבר כך על אימי.
מירם הפתעה את עיניה, לא רגילה לשמוע את יובל מרים קולו.
אה, כן המלה. עכשיו תתחיל ההצגה של תודה נצחית. אתה עובד כמו משוגע, אני מנהלת את הבית, דואגת למותג המשפחה, והאם הצביע על רבקה מתנהגת כקורבן כי לא קיבלה ארוחה במלון חמישה כוכבים.
מירם, שתקי קרא יובל בקול נמוך, מתכונן. ותשמרי על מילים בבית הזה, במיוחד כשאת מדברת על אימי.
השתיקה יצאה כבדה.
הקול של הרחוב נדמה שנעצר.
מירם נראתה לא מסוגלת להאמין לשמוע.
מה אמרת? שאלה לאט.
אמרתי שתשקוט חזר יובל. ותדאג למילים שאת משתמשת בהן.
הוא פנה חזרה אל רבקה.
קומי, אמא אמר, מושיט יד. לא תישארי כאן על הרצפה. אני אביא לך צלחת חדשה, אוכל טרי. ואז נדבר.
מירם צחוקתה בחוסר אמון.
עכשיו אתה מבשל גם? קראה. המנצח על הכיריים. אשמח לראות.
יובל לא שם לב. בעדינות, עזר לאמו לקום. הרגיש שהיא קלה מדי.
את מאבדת משקל אמר בדאגה. איבדת יותר מאז הפעם האחרונה שהיית בקליניקה.
הזקנה מצמיחה אותנו, בני ניסה לצחוק. אל תדאג.
הוא השיב כיסא, ישב את האם.
לאחר מכן הלך אל המקרר.
פתח.
מדפים מלאים בצנצנות, יוגורטים, פירות.
לקח ביצים, עגבנייה, בצל.
החל להקציף חביתה, פעולה שלא עשה מזה שנים.
בזמן שהוא היה מתבגר, ראה את אמו מגיעה מהשדה עייפה, לפעמים הוא היה זה שמבשל לה ביצה מקושקשת.
היד עדיין זוכרת את התנועה.
מירם צפתה, מתבוללת בין כעס ובלבול.
יובל, אתה מגזים אמרה, מחליפה אסטרטגיה. אני דואגת לה. רק האוכל הרקוב הזה היה אמור להיזרק היא לחצה עלי.
המילים יצאו יותר מהר ממה שהיא רצתה.
יובל הפסיק לערבב את הביצים.
היא לחצה על האוכל הרקוב על הרצפה? חזר, פונה אליה לאט.
מירם נאנחה.
הבנת מה רציתי לומר ניסתה. היא הפילה קערה, התעקשה שלא צריך עזרה, אני
די קטע. השיחה תמשיך אחר כך. עכשיו אמא תאכל כראוי.
הארוחה הייתה פשוטה, אך מכובדת. חביתה רכה, אורז טרי, שעועית מתבשלת עד רתיחה, פרוסת אבוקדו.
יובל הציב הכל במגש והגיש לאמו על השולחן, לא על הרצפה.
התיישב לצידה.
תנסי, אמא אמר בחמלה. זה חם.
רבקה התבוננה במנה כאילו הייתה חגיגה.
הגרון הצטמק כמעט ולא אפשר לאוכל לרדת.
אינך צריכה לחשה. אתה עייפה מהעבודה.
אני עייף כשאני חוזר הביתה ורואה את אימי אוכלת פסולת על הרצפה השיב בלי עכבות. זה מה שמעמיק את הנפש.
היא ליקקה מזלג.
הדמעות חזרו.
טעים? שאל.
היא הנהנה.
מירם, מרוחקת יותר, גלגלה בטלפון, מודאגת. נעה בין הסלונים, פותחת וסוגרת אפליקציות. בליבה נלחמת בין שני פחדים: לאבד שליטה בבית או לאבד רמת חיים אם תיפול במריבה עם בעלה.
לאחר שסיימה האמא לאכול, יובל הלך איתה לחדר השינה. סידר את הכרית, כווץ את השמיכה.
מחר נלך לדר’ רמירז אמר. רוצה בחינות חדשות. ו אמא
היא הפנתה פניו אליו.
כן?
אם יקרה משהו, כשלא אהיה כאן קולו הפך כבד תגידי לי. אל תסתירי. הגיע הזמן שאדע מה באמת קורה כאן.
עיניה של רבקה התמלאו דמעות.
היא לקחה נשימה עמוקה.
לא הייתה מוכנה.
יובל אישתך לחשה.
אישתי תשלם על כל מה שעשתה וביטלה חרג ממנה. אבל אני צריך אמת, לא שקט.
היא אחזה ידו של הבן.
רק לילה אחד ביקשה. תן לי לישון עם הידיעה שלפחות היום לא אוכל על הרצפה. מחר נדבר.
הוא הביט בה. ראה בעיניים תשישות של חיים שלמים, משולבת בפחד ילדי כמעט.
טוב נענה. מחר.
נשק את מצחו ויצא מהחדר.
במסדרון חיכתה מירם.
נוכל לדבר עכשיו? שאלה, חוצפת את הידיים.
נוכל השיב יובל. אבל לא איתך צועק.
הם הלכו לסלון. הוא הישב על הספה. היא על הגעת הכורסה. למספר שניות הסתכלו זה על זה.
אז? התחילה מירם. אשפט אותך בלי לשמוע את הצד שלי?
יובל שפשף פניו.
מנסי להבין את המצב מאז שהאמא גרה כאן אמר, מותש. אני יודע שזה לא קל. אני יודע שלא רצית. אני יודע שהבית השתנה, השגרה השתנתה. אבל יש הבדל בין קושי להסתגלות לקרבה.
היא הרימה גבה.
קרבה? חזרה. עכשיו אני משוגעת כי אינני יכולה עוד לטפל באישה קשישה שמגיחה על כל דבר?
להרע לאמא על ידי מזון רקוב על הרצפה היא קרב השיב קפד. אין שם שם אחר.
מירם נחתה את ידה על הזרוע של הכורסה.
אינך יודע שום דבר! נפצה. אתה חוזר מבית העבודה רק כדי לנשק את האישה בטלוויזיה וחשוב שאתה מבין מה זה לשאת את האישה הזאת כל היום. היא שוכחת תרופה, משחררת קפה, נכנסת אל ארון הנעליים ברגל מלוכלכת, מדליקה טלוויזיה בעוצמה מקסימלית, נלחמת עם הילדים אני זו שצריכה לתקן הכל. אני מותשת, יובל!
הילדים? קטע. הם מבלים יותר בבית הספר מאשר בבית. וכשאתה כאן, מי מטפל? המטפלת. אתה כמעט אף פעם לא יורד לחדר לאכול איתנו, מירם.
היא חייכה מבוישת.
מישהו צריך לשמור על דימוי המשפחה! חזרה. יש לי כנסיים, פגישות, התחייבויות
והדימוי של המשפחה משתפר כשאמא אוכלת מזון רקוב? השיב.
היא צחקה ברצינות.
אה, בבקשה זה היה רק פעם אחת.
פעם אחת? הוא חזר. אני אחפש.
מה תעשה? תתקין מצלמות? תשאל את המשרתת? תשאל את השכנים אם שמעו את קולי?
היא חייכה באירוניה.
יובל נקט שקט. הוא כבר חשב על כל זה.
מירם הרגישה.
אתה השתגע לחשה. אתה נכנע לשחיטה רגשית של האישה הזאת. זה תמיד כך: האנשים הצנועים מתארים את עצמם כקורבנות, ואתה, מלא באשמה, נופל.
“האנשים הצנועים”? חזר יובל באיטיות. היא לא הצידה שלי, היא האמא שלי. אולי שכחת
היא הבינה את הטעות.
לא רציתי לומר
רצית חצה. תמיד ראית את אימי כ”האישה מהכפר”, לא כאמא שגידלה אותך לבד. אולי שכחת אני לא.
הוא קם.
השיחה נגמרת כאן אמר. מחר, אחרי שדיברתי עם אמי ועם ד”ר רמירז, אני מחליט מה לעשות. עד אז, אני לא רוצה מעשה ממך כלפי אמי שלא יהיה מכובד. זה המינימום.
הוא הלך למשרד, סגר את הדלת.
מירם נשארה יושבת, תחושה של שליטה עוברת בידיה.
בבוקר שלמחרת, יובל לא הלך לעבודה. התקשר לחברה, העביר משימות לבן זוגו, והודיע שיישאר בבית.
בשעה תשע, הם היו במרפאת ד”ר רמירז, הרופא האהוב של המשפחה.
רבקה ישבה על מיטת הבדיקה, מתביישת.
הרופא, גבר שיער אפור ועיניים חודרות, בחן אותה ברוגע.
את מאבדת משקל משמעותי מאז הביקור הקודם העריך. האם את אוכלת כראוי, רבקה?
היא היססה, חיפשה את בנם.
הרבבוקר הבא, רבקה התעוררה בחיוך, יושב על כיסא העץ הישן, והבינה שלבסוף מצאה שלווה אמיתית בין קירות הבית שהפכו למפלט של אהבה ותקווה.
