יומן אישי ארס הקנאה
דניאל, אני מפחדת… עדן לפתה את המפית בידיה, קולה רעד כשהגיעה לסוף המשפט. כשהיא הרימה אליי עיניים, ראיתי בהן פחד אמיתי. שוב ההודעות האלה…
היא שלפה במהירות את הטלפון מהתיק, פתחה אותו באצבעות רוטטות והושיטה לי. לקחתי את הסמארטפון, עובר על ההודעות בעיון: “תודה על ערב נהדר”, “כבר מתגעגע”, “מתי שוב ניפגש?”, “בקרוב תהיה שוב איתי”, “אחכה לך אחרי העבודה במקום שלנו” ומצח שלי התקדר, קמט חרוץ בין הגבות.
מתי קיבלת את ההודעה האחרונה? שאלתי כמעט אדיש, והשבתי לה את המכשיר.
לפני חמש דקות. בדיוק כשעשינו הזמנה, אמרה עדן בקול חנוק, וככה קורה כל פעם בדיוק כשאנחנו יחד. כאילו מישהו עוקב אחרינו יודע כל רגע איפה אנחנו ומה אנחנו עושים.
נשמתי עמוק, נשענתי אחורה על כיסא בית הקפה ונגעתי בסנטר, בוחן את המציאות המחודשת. בתוכי הנחתי פאזל מהיר מי יכול לשלוח הודעות כאלה, ובשביל מה.
תראי לי את כל ההודעות, עם תאריכים, אמרתי יציב, בלי פחד.
עדן פתחה את ההתכתבות, גלגלתי איתה למעלה. בדקתי את הזמנים והתוכן, הכול מפורט. בין ההודעות הופיעו גם “לא מפסיק לחשוב עלייך”, “מחכה להמשך לדברינו” ו”המקום שלנו מחכה”. כל הודעה חיזקה את התחושה שמישהו חדור מטרה מתערב בחיים שלנו, מצל עליהם, מנסה לזרוע פירוד בינינו.
מעניין… מאוד ממוקד. כאילו רוצים שארגיש שאת מסתירה ממני משהו, סיכמתי בקור רוח. והכול מכוון בדיוק לזמנים שאנחנו יחד. מדי. מישהו פה עושה עבודת שטח.
כתפיה של עדן צנחו, ראשה הושתל לרגע. רק בת עשרים וחמש, מעצבת בסטודיו קטן בגבעתיים, תמיד חלמה על זוגיות אמיתית לא בשביל מעמד, לא בשביל כסף, אלא חום, שותפות, תמיכה. אני, דניאל, עורך־דין בן שלושים וחמש, ניסיתי להיות משענת אמיתית; להקשיב באמת, להיות אמין, לתת לה תחושת ביטחון שכבר לא פגשה במערכות קודמות.
חצי שנה יחד. כבר ראיתי בה משהו מעבר היא אדם חכם, רגישה, יודעת לצחוק ולחבק את החיים. לא מיהרתי, אבל גם לא הסתרתי שכיוונתי רחוק. ראיתי בעדן פוטנציאל לעתיד משותף. היא אמנם לא מיהרה, אבל כבר נתנה בי אמון, חשבה על הצעד הבא.
אין לי שמץ מי עושה לי את זה, אמרה בעדינות, דמעה חנוקה בקול. אני לא מסתירה מאף אחד, אין מעריצים סודיים. דווקא להגיד “המקום שלנו”, “השיחה האחרונה שלנו” כמו שמנסים לייצר מציאות מדומה של רומן שמעולם לא היה… צחוק מהעבודה.
אני אברר, קטעתי אותה בנחישות. יש לי קשרים, אבדוק למי שייכים המספרים. יש פה תכנון מתוחכם מדי.
בימים הבאים הייתי עסוק בחקירה, בזמן שעדן ניסתה להמשיך לשגרה. עבדה שעות נוספות, פגשה חברות, ניסתה מכל הכוח להדחיק את החרדה שכרסמה בה. כל בדיקת סלולרי לוותה בלחץ פנימי האם תגיע הודעה חדשה? לפעמים לא הופיעו, ושוב עצרה נשימתה. ובכל זאת, הפחד סירב להיעלם.
ביום החמישי התקשרתי אליה בשעות הערב.
עדן, מצאתי. מדובר במספרים שנמכרו באופן אנונימי דרך סניפי רמי לוי. אבל גילינו מי קנה אותם. זו עינב.
הטלפון רעד בידה, כמעט וחלף לרצפה. עינב החברה הכי ותיקה שלה מאז האוניברסיטה, בת עשרים ושמונה, גרושה, אמא לשני ילדים. שנים חלקו הכול סודות, סיפורי אהבה וכאב, תמיכה ברגעי שבר. אבל לאחרונה טפטפה מתח ביניהן תחילה בלתי נראה, אחר כך הפך בולט יותר. עינב התריעה לא פעם: “לגברים אין כוח לאמהות חד־הוריות”, “החיים שלי אומללים, כל היום רק הישרדות”.
עינב?! לחש קולה של עדן והכאב צרב באוזניה. למה? איך היא יכלה?
נראה לי שזה שורש העניין. זו קנאה. את צעירה, חופשיה, מוצלחת, עם גבר טוב. היא מרגישה שאין לה כלום. לדעתי קיוותה שאצלך יתחילו סדקים שאני אחשוד בך, אולי אעזוב.
כמה שבועות לפני כן, שלושתנו היינו במסיבת יומולדת אצל חברים. בית ברמת אביב, מוזיקה קצבית, שולחן כיבוד, והרבה חיוכים. עדן הגיעה בשמלה כחולה מרהיבה, יפיפיה, זורחת, ואני לצידה כל הזמן מושיט כוס יין, מגיש חצאי עגבנייה מסודרים, משלב אותה בשיחות.
אתם פשוט תמונה למגזין “את”, חייכה עינב במרירות, פינתה מקום לידנו ולא הרפתה מהסוודר הצמוד שלה. הכול מושלם פה: השמלה, הגבר.
תודה, עדן באמת שמחה למחמאה. קניתי במבצע, אפילו לא האמנתי עד כמה היא מחמיאה.
אם היה לי מזל כזה… חשפה עינב חיוך עייף, מביטה בסוודר המרופט. שתי בנות, לא נשאר לי שקל לבגדים…
עינב, את יפה גם בבגדים פשוטים, ניסתה עדן לעודד, ללטף ברוך בזרועה. יש לך סטייל משלך, קסם אמיתי.
נו, בסדר, אבל למי יש כוח לחשוב על סטייל כשצריך לבחור בין לקנות שמלה, או עוד נעליים לבנות?
משהו מכווץ עבר באוויר. שיניתי נושא, שאלתי על מסעדה חדשה שנפתחה ליד, הזמנתי את כולן לארוחה משותפת מדי פעם. הבחנתי שעינב נשארה מרוחקת מתמדת, מביטה מהצד כשיצאנו לרקוד, עיניה מלאות בקנאה ובכאב לא מתוך רוע, אלא מתוך כמיהה לחיים פשוטים יותר, קלילים, שבהם יש מי שדואג לה.
מאוחר יותר ישבה עימן לקפה קטן בבאזל, גשם דק נקש על החלון. עדן סיפרה בהתלהבות על טיול שעשינו בשמורת נחל תנינים. שיחקנו בעלים הצהובים, צחקנו, הדלקנו אש למדורה, בלילה האזנו לפיצפוץ העצים תחת שמיכת כוכבים.
נשמע מדהים, עינב עירבבה את הסוכר במהירות, הכפית צילצלה. רומנטיקה, טבע, גבר מושלם.
היה קסום, עדן אחזה בכוס הקפוצינו החמימה, ניסה ללמד אותי לגלוש בסקי מים, אולי גם את תבואי פעם.
סקי מים?! עינב הרימה גבה. אולי בפעם שלישית, כשאמצא בייביסיטר בדיוק ביום הנכון החיים שלי זה גן, קופת־חולים, שיעורי־בית, וסידורים. אצלך רומנטיקות, אצלי רשימות אינסופיות.
ניסיתי להדליק ניצוץ חיובי:
עינב, עדן לא מתפארת. מחליפה אנרגיה, זה בריא לשתף חברים. לא חטא לעוף רגע מהיומיום.
בטח, חתכה עינב-הקול עם חיוך סדוק, הניחה את הכוס בחוזקה, וניסתה להסתיר את העצב בתוכה.
רגעים כאלה הצטברו, ולא שמתי לב עד כמה עמוקה היתה הבדידות של עינב. פתאום כשדיברתי איתה, הכתה בי התובנה זו לא רק קנאה, זה חוסר צדק של חיים: עול כבד שמעמיסים עליה השנים. כל מחמאה שלי לעדן נתפסה כתזכורת לעינב שהיא מחוץ לתמונה.
מה עכשיו? לחשה עדן, נחושה למרות הכול.
בואי נלך אליה. עכשיו. נשים את הדברים על השולחן, עניתי בהחלטיות.
נסענו לראשון לציון, לבית של עינב. היא פגשה אותנו בפרוזדור, חיוורת, ידיה רועדות על הידית.
מה קרה? למה באתם? קולה רעד, בבירור נבהלה.
תפסיקי עם ההצגה, אמרתי בתקיפות. אנחנו יודעים ששלחת לעדן את כל ההודעות. הכל מגובה, עינב.
כתפיה של עינב נשמטו, פניה השתנו, דמעות התערבבו בזעם.
נכון, אני! זעקה, וקולה נשבר, אז מה? את מצפה שאעמוד מנגד, כשעדן מקבלת הכול ואני שקופה? את תמיד היית האהובה, היפה, המשוחררת. אני רק נטם.
רעד חלף דרכה, ובכל זאת שיתפה:
אין לך מושג איזה בדידות זאת, דמעות עמדו בזוויות עיניה. כל פעם שסיפרת עליכם, נחנקתי מקנאה. פשוט חיללתי לעצמי אולי תרגישי קצת מהזוועה שלי, אולי העולם המושלם שלך יתרסק…
עדן הביטה בה באלם, כאב צורב את שתיהן. מולנו עמד מישהו שחשבנו שמכירים. עכשיו חשה מגורשת, שונה, חדורת קנאה שאין להן מענה.
רצית להרוס אותנו מתוך קנאה? שאלה עדן בעצב כנה, לא כהאשמה. להביא לכך שאאבד את דניאל?
מה נשאר לי? עינב צחקה נואשות. גם כשהיתה בי תקווה, החיים מחצו הכל ילדים, הלוואות, גברים שנפלו כשגילו… אף פעם לא הייתי את. רציתי שהמזל שלך יישבר רגע.
נעמדתי קרוב יותר לעדן, נטיתי לחסום בגופי את רעל הדברים.
מספיק, עינב, אמרתי ברור, מצמיד מבט חד. עשית מעשה חמור, ועלייך לשאת בתוצאה.
בעיניה עלתה חרטה לכמה רגעים, עד שגירשה אותה ברוגז.
אז תלכו למשטרה? התריסה, אין לכם שום עניין שם.
לא. אנחנו רק רוצים שתפסיקי. שעדן לא תצטרך לחשוש, שלא תשלחי לה עוד הודעות.
עינב הביטה בעדן, מבטה התרכך ונשבר.
תמיד ידעת שאני מקנאה, לחשה, ביום ההולדת שלי כולן רצו אלייך, שיבחו את הקידום שלך. אני עמדתי עם העוגה ואיש לא התקרב…
עדן זכרה היטב את אותו ערב. חגגה, צחקה, סובבה מבטים, ולא שמה לב שחברתה עומדת מהצד לבד. עכשיו הבינה את המחיר.
עינב, אמרה ברוך, לא ניסיתי להאפיל עלייך. פשוט הייתי שמחה. בעינַי תמיד היית חשובה כמו אחות. מעולם לא תיארתי שהרגשת תחרות נגדי.
אני לא יכולה לראות אותך כבת ברית, עינב ענתה, מיאנה להסתכל לה בעיניים. כל דבר טוב אצלך דקר אותי בלב.
קנאה היא כאב אישי, אמרתי בשקט. את בחרת להוציא אותה בדרך הרסנית. את פצעת מישהי שבסך הכול רצתה לעזור לך.
כתפיה רעדו. היא לא מצאה מענה, רק דמעות זלגו, שקטות ושקטות.
אני מצטערת, באמת, ייבבה בעצבות. איבדתי שליטה. אין לי תירוץ.
חזיתי בה בעצב, אבל בעיקר ברחמים. עדן חייכה בכאב אמיר זה היה רכבת הרים של תחושות.
לא התאפקתי, הזכרתי רגע מהעבר, כשישבנו שלושתנו פעם נוספת באותו קפה. עינב בהתה בקפוצ’ינו והתייאשה: “את חיה חיים אחרים. אצלך הכול בא בקלות אצלי זה סיבוב של סידורים וחזרתיות”.
אז עוד ניסתה לעודד אותה, להציע הכנה של קורות חיים למשרה אחרת, קרובה יותר, ללמד אותה שוב להאמין בעצמה. שום דבר לא עזר.
עינב, אמרה עדן, לא ידעתי שאת סובלת כל־כך. עזרתך תמיד נדרשה, לא כיריבה שלי. כשלשלחת את ההודעות, שברת אותנו. אני זקוקה ברגע זה לידיעה שתלמדי לפרגן, לא לראות בי איום.
אני מבינה, ענתה עינב בעיניים דומעות. לא אחזור על זה. הלוואי והייתי פונה בכנות קודם.
עדן, תקבלי את ההתנצלות שלה? שאלתי, מביט בעיניי עדן בהבנה.
אני מוכנה להאמין שפעלת מתוך ייאוש, אמרה לבסוף. אבל לא אוכל לחדש את הקשר כל עוד תמשיכי לראות בי אויבת, ולא אחות.
עינב הנהנה, אספה את עצמה, סוף סוף הבינה מה עשתה.
יצאנו החוצה, האוויר הרענן של הסתיו אחרי גשם קל חידש את נשימתי. פנסי הרחוב זרקו אורות חלשים על הרחוב בראשון לציון, הכל נצץ כמו התחלה חדשה. עדן הצמידה את ראשה לכתפי.
אני מרגישה ריקה, הודתה בשקט. לא פשוט לאבד חברה שילדים איתך.
זה טבעי, עניתי, עוטף את גבה. אבל עכשיו הידיעה ממלאת, ואפשר להמשיך יחד. את לא לבד.
נכון, חייכה אלי, עיניה זורחות תקווה מתחת לדמעות. נתקדם, ונתגבר, ביחד.
למדתי שיעור על חברות: גם הלבונדה הארסית ביותר של קנאה צומחת מתוך כאב. לפעמים צריך לדעת להרחיק את המרעילים כדי להשאיר מקום לאור. הכי חשוב לשמור על האהובים והאמת, לא לתת לחשד ולשקרים להפריד בין הלבבות. האהבה והביטחון שבלב הם הניצחון האמיתי.
