רעל הקנאה
ניר, אני בלחץ… עינב לפתה מפית בידיה, והקול שלה רעד, כאילו רגע אחד והיא מתפרקת. היא הרימה עיניים אל הגבר שלפניה המבט שלה לא השאיר מקום לספק: היא מפחדת. שוב הם, ההודעות האלה…
היא שלפה את הטלפון מהתיק שלה, האצבעות רועדות כאילו היא בדיוק הוציאה צווארון כחול ממס הכנסה. היא פתחה את המסך והגישה לניר. הוא לקח, עובר בקפידה: “תודה על הערב הנהדר”, “כבר מתגעגע”, “מתי שוב נפגש?”, “נפגשים שוב בקרוב”, “אני אחכה לך אחרי העבודה במקום שלנו” הגבות שלו קרסו כאילו הוא עשה בגרות במתמטיקה אינטגרלים.
ומתי הם הגיעו? שואל בקור רוח של מג”בניק, מחזיר לה את הנייד.
האחרון… לפני חמש דקות. בדיוק כשהזמנו אוכל, עינב גומעת רוק ומרגישה מועקה בחזה. זה קורה תמיד כשאנחנו ביחד, כאילו מישהו פשוט עוקב אחרי כל צעד. יודע בדיוק איפה אנחנו ומה אנחנו עושים.
ניר נשען אחורה על הכיסא, משפשף את הסנטר, המבט שלו מתחדד והוא כבר חצוי בין פירוש סימנים ל-“הישרדות” לערב של גבינות ויין.
תראי לי את כל ההודעות. עם התאריכים, והקול שלו כבר מגויס. אין לחץ יש תוכנית.
עינב דפדפה בשיחות, כל אצבע רועדת כמו מטולה בפברואר. ניר נעץ מבט במסך, מזהה תזמונים, מסננת בין הכיתובים: “לא מפסיק לחשוב עלייך”, “זוכרת את השיחה האחרונה? מחכה להמשך”, “יודעת איפה למצוא אותי אם תתחרטי”. כל הודעה מוסיפה לעינב עוד קמ”ט בקבעון שבאגף החושדניות. תחושת מישהו שמנסה לדחוף טריז ולפצל הכל לרסיסים.
זה מדויק מדי, אמר ניר סוף סוף, עכשיו הוא כבר נשמע כאילו הוא מתדרך פלוגה לפני פעולה. כאילו מישהו רוצה שאני אחשוב שאת בוגדת בי. וזה קורה תמיד בדיוק כשאנחנו יחד מדי מדויק, שלא לדבר על מחושב להפליא.
עינב נאנחה, הכתפיים שלה שוקעות כאילו מישהו הרים על הגב שקיות מהשוק של כרמיאל. היא בת 25, מעצבת בסטודיו ת”א קטן, רק רוצה מערכת יחסים של אמת בלי סמלים וסטטוסים, עם חום, הבנה, ויש מי שעוטף. ניר בין 35, עו”ד, כזה שאמא שלה הייתה תולה עליו את המזוזה בעצמה. יודע להקשיב, להחזיק ולפתור בעיות בלי דרמות. והיא לא ממהרת, אבל כבר מתחילה לדמיין טבעת ושבתות יחד.
אין לי מושג מי יכול לעשות דבר כזה, אמרה בקול שבור. אין לי מחליפים בספסל, אני בכלל לא משחקת משחקים. וזה “המקום שלנו”, “השיחה האחרונה” כאילו מישהו רוצה להמציא היסטוריה שלא קיימת. לשים אותנו על חוטים ולראות איך ניפול…
תני לי לטפל בזה, חותך ניר, ובמבט שלו יש שליחות של ראש שב”כ. אני מכיר מישהו במשטרה. נבדוק את המספרים. הכל פה נשמע מתוכנן מדי.
הימים הבאים התמלאו בפעילות בילושית. עינב ניסתה להדביק חיוכים עם חברות, לעבוד שעות נוספות בסטודיו, אבל כל פעם שנגעת בטלפון הלב עצר לחצי דופק. והלחץ? כמו קובייה הונגרית שאי אפשר לפתור כל פעם מזיזים משהו, נוצר מחדש.
בערב של היום החמישי, ניר מתקשר.
עינבי, עליתי על זה, הוא נשמע שבע רצון כמו מי שגילה שפיצות “טוני וספה” צמודות אליו לעבודה. זה נשלח מכמה מספרים מזויפים. חפרנו קצת ומצאנו זאת אלה.
עינב קפאה. כמעט הפילה את הטלפון. אלה החברה שלה מהצבא, בת 28, גרושה פלוס שתיים. החברות ביניהן הייתה יותר ארוכה מאשר הבריתות בין סיעות הכנסת. לאחרונה, עם הלחץ האינסופי והבדידות של אלה היחסים קצת התפצלו, כמו עוגת פאי אחרונה. אלה לא הפסיקה להתלונן: גברים בורחים ממנה כי “ילדים זה פיגוע”, והיא כבר לא זוכרת מתי מישהו לקח אותה לדיזינגוף, אפילו לא לסביח.
אלה?.. עינב מלמלה, עיניה דומעות. איך? למה?
קנאה פשוט, עונה ניר בלי לשמור על עדינות. את חופשייה, מצליחה, עם בן זוג טוב. היא מרגישה מנושלת. והיא רצתה שתתחילי להסביר, ותעוררי בי חשד.
שבועיים קודם, הם ושלשתם היו במסיבת חברים בצפון תל אביב. עינב עם שמלה בצבע ים היסטרית, ניר חרוץ כמדריך בצופים. אלה רואה אותם מהצד אומרת, בקול משוך:
ממש שער למוסף “בלייזר”. הכל מושלם אצלך, הא?
תודה, חייכה עינב, השמלה בסייל, לא בושה.
הלוואי עליי. אני מתלבשת ב”פוקס” ומסיימת עם שארית מהילדים, אמרה אלה, משפשפת את הסווטשירט הדהוי.
אלה, מה זה משנה, את מהפנטת גם עם גופיית בי”ס, ניסתה עינב לעודד.
פריבילגיות, הכריזה אלה, הורידה עיניים. יש לך הכל, אני כל שקל סופרת: בגד לילד, חוג לבן, חשבון חשמל, כרטיסיית מרפאה…
ניר בעדינות הנחית שיחת מזון משותפת, להזמין לכולם פיצה ופלאפל במקום להמשיך דרמה. עינב ראתה את אלה: עומדת בצד, מביטה בניר מחבק את עינב בסיבוב ריקודי סלואו. תערובת של קנאה ואי קיום. היא רצתה זוגיות, חום וגם איזו שמלה בסייל.
בקפה אחר, אלה חותכת את הקפה בסערת ציניות.
את והחופשות שלך, קבעה. עוד מעט תגידי לי שגם פתחת סטארט-אפ.
מה פתאום, אלה, חייכה עינב, רק יצאנו ליום של טיול וקטפנו שלכת. בואי את איתנו בחורף, ניר ילמד אותך חרמון.
כל רגע פנוי שלך מלא, לי אין חור, פרקה אלה מהלב. תאמיני לי, גם יציאה עם הילדים זה פרויקט: גן, רופא, שיעורים, הסעות, צהרונים, לבשל, לבדוק מחברות…
קטיה נכנסה באמצע, אומרת: “אלה, מספיק, עינב רק משתפת. מותר גם לשמוח, אפילו עם מינוס”.
לא מאשימה, אלה שמה את הספל בקול, הורידה מבט. אצל חלק זה פסטיבל חיים, אצל אחרים זה מחזורי הארווי בלי תקווה. את משוחררת, אני כבולה.
פעם עינב לא קלטה את העקיצה עכשיו זה הפך לברור מאי פעם: הקנאה בלעה את כל מה שהיה. לא רוע כאב. זה נבנה באיטיות, כמו תשלום גנון בסוף החודש: “אני-תמיד-הצל”, היא אמרה ללא מילים.
מה עושים? שאלה עינב. הפעם לא בוכה נלחמת.
נוסעים אליה. עכשיו. סוגרים עניין, הכריז ניר.
הם הגיעו לבית של אלה. אלה פותחת, חיוורת. רועדת. היא מבינה.
מה קרה? בקושי לוחשת.
זה את, יאללה, אין מה להתחבא, ניר חותך בלי תוספות. יש לנו הכל.
אלה נסוגה, נשענת על הקיר. דמעות בעיניים, ידיים קפוצות.
כן! זה אני! מה תעשו עם זה? את, עינב, תמיד הכל יוצא לך אני נתקעתי עם זוגיות מופסקת וכוס תה!
היא מתפרצת, מתארת חיים של ילד ושני, מכולת, בעל נוסף, דירות שכורות, אכזבות, ובעיקר קנאה על מה שאין.
את לא מבינה כמה זה כואב: לראות אותך מספרת על ניר, ואני רק רוצה לא להיעלם. את לא יודעת מה זה להיות שקופה. רציתי רק שתרגישי קצת מהקושי שלי. אולי אז יהיה לי יותר רגע של שקט.
עינב שתקה, בולעת דמעות. מבחינתה אלה תמיד הייתה משפחה, ואיכשהו היא הפכה למישהי זרה.
את הרסת לי את החיים כדי להיפטר מעצמך, כי את מקנאה? בשביל זה?
לא נשאר לי כלום! אלה הצפה. אצלך הכל זורם. אני רק עם ילדים ותקווה שמישהו יסמס לי.
ניר נעמד, מגן על עינב כאילו מבצע סדרת חינוך.
די, קולו חד. התנהגת נמוך. אם לא תשני גישה, תישארי שם. או שתתחילי לשקם או שתסתבכי עוד.
אלה רצתה לערער, אבל הדמעות כבר חנקו את הגרון. היא בכתה, מנסה להסביר לא מתנצל, אלא פשוט אבודה.
עינב ניסתה להיזכר במילים שלה מהקפה ההוא, להפוך אותן לחיבוק אחד גדול. עכשיו זה נשמע אחרת. היא הבינה שלא ראתה את המצוקה בזמן.
אלה, אם היית אומרת משהו… לא היה קורה המצב הזה. היינו מדברות, לא הורסות חיים דרך SMS.
אני לא מבקשת סליחה, ענתה אלה בלחישה מתגלגלת. פשוט רציתי להפסיק להרגיש לבד. עבדתי לא נכון, אני מבינה. תקחי לך את האור הזה, רק תני לי ללמוד. אולי פעם אצליח.
ניר הרים עיניים לעינב.
את מוכנה לסלוח?
עינב נשמה עמוק, אומרת בקול שקט אבל חד:
אני רוצה רק חברת אמת, לא מכשפה שזורקת עלי עין הרע במסרים פרטיים. תעשי תיקון, נוכל לבנות מחדש. לא? אז כל אחת בדרכה.
אלה הנהנה, עוד דמעה. “תודה ששמעת אותי בכלל”.
הם יצאו החוצה. נדלקו פנסים, קצת טל בעור. עינב נשענה על ניר, נשימה עמוקה, מרגישה באמת ריקנות ובאותה נשימה הקלה.
יש לי בור בלב, אמרה לו. מצד אחד הכל נחשף, מצד שני אני מרוסקת.
זה בסדר, ניר חיבק, מחמם עם גוף ומילים. גם כשמקבלים מכה לפחות לא מדמיינים יותר. אני פה.
נמשיך, חייכה עינב עם דמעה שנמוגה כמעט לחיוך.
הם הלכו בשקט, כל אחד משחזר בראש את מה שהיה. כל צעד הרחיק עוד קצת מהסערה. אמת אחת עצובה, כואבת, אבל לפחות בלי מסתורין. ואולי, איכשהו, החיים דווקא עכשיו יתחילו להיבנות מחדש אבל הפעם, יד ביד, בתל אביב, בפלאפל, או בין פנסי הרחוב. כי בסוף, אחרי כל הקנאה יש אהבה אחת, והיא שווה הרבה יותר מכל הודעה.
