יומן אישי, 14 בטבת תשפ”ד
״אלדד, אני באמת מפחדת״ אמרה לי נָעֳמה בשקט, קולה רעד כשניסתה להסתיר את הלחץ. ידיה עטפו מפית נייר קטנה, והיא הסתכלה בי פתאום, מבט של חרדה בעיניה. ״הודעות האלה חזרו שוב״
היא שלפה מהר את הנייד מהתיק, אצבעותיה רעדו על המסך, והגישה לי אותו. לקחתי את הסמאטרפון, עובר על מה שהופיע: ״תודה על ערב מקסים״, ״כבר מתגעגע״, ״מתי נתראה שוב?״, ״עוד רגע נפגש שוב״, ״אני אחכה לך אחרי העבודה שלנו במקום שלנו״ קמט עמוק נחרץ בין הגבות שלי, הלב פרפר.
״מתי הגיעו?״ שאלתי, מנסה להישמע רגוע. החזרתי לה את הטלפון.
״האחרונה לפני חמש דקות בסוף ההזמנה שלנו כל פעם כשאנחנו יחד. כאילו מישהו עוקב, יודע איפה אנחנו ומה אנחנו עושים כל רגע.״
הסתכלתי לסירוגין באוויר ואליה, ונתתי למחשבות לרוץ בראשי.
״תעשי טובה, תראי לי את כל ההודעות עם התאריכים,״ אמרתי בקשיחות של עו״ד, כמעט ללא רגש.
נָעֳמה פתחה בפניי את כל ההתכתבות. עיינתי וראיתי גם: ״לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך״, ״מחכה שנמשיך את השיחה האחרונה שלנו״, ״את יודעת איפה למצוא אותי״ כל הודעה כזאת נתנה תחושה שמישהו מנסה לפורר את מה שבינינו, כאילו ידה של דמות עלומה מנסה לקרוע אותנו.
״זה לא סתם״ לחשתי תוך כדי שאני נותן לעצמי עוד רגע להרגיש. ״זה בכוונה, מחושב. יש תחושה שמישהו מאוד רוצה להראות לך או לי שאת מסתירה משהו שהכול ממש מתוזמן.״
נָעֳמה הורידה את הראש, וכביכול אבדה לה ההגנה מהעולם. בת עשרים וחמש, מעצבת בסטודיו קטן, מנסה לבנות לעצמה חיים פשוטים עם מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו בלי משחקי סטטוס או כסף. אני, אלדד, בן שלושים וחמש, עורך דין, רגיל לחשוב מהר ולהגיב בצלילות. בינינו נוצר חום נדיר, הגנה, משהו שלא הרגשתי קודם. בחצי שנה שאנחנו כבר יחד למדתי לראות אותה לעומק כמה לב יש בה, כמה חוכמה אני דייקן, לא אדם שנחפז, והראיתי לה שאני רואה בה בת זוג עתידית. והנה, משהו מנסה לפרק הכול.
״אני לא מבינה למה מישהו יעשה דבר כזה,״ היא לחשה. ״אין לי מעריצים נסתרים אף פעם לא נתתי לאיש סיבות לחשוב והניסוחים ׳המקום שלנו׳, ׳השיחה האחרונה׳ כאילו רצו ליצור היסטוריה שלא הייתה. כאילו משחקים בנו.״
״אני אברר. יש לי ידידים במקומות הנכונים. נמצא את המספרים,״ אמרתי בהחלטיות. ״זה לא באקראי.״
בימים שאחר כך ביליתי שעות בבדיקה, חוקרים ושותפים. נָעֳמה ניסתה להעסיק את עצמה בעבודה, נפגשה עם חברות אבל הדאגה זחלה מטה לאורך עמוד השדרה, לא נותנת לה מנוחה. פחד שקט, מתמשך, כמו נחש קר שהולך ומכווץ את ליבה. כל פעם שבדקה הודעות, נשמה לרווחה כשהכול היה נקי אבל רגיעה רגעית בלבד.
ביום החמישי, התקשרתי אליה בערב.
״נעה, גיליתי מי זה.״ קולי היה יציב וקר. ״אלה נרכשו מכמה כרטיסי סים אנונימיים, אבל הגענו למי שקנה אותם מירב.״
היא שתקה, ותפסה את הטלפון שלא ייפול: מירב ידידתה מהאוניברסיטה, גרושה, אם לשני ילדים, בת עשרים ושמונה. שנים היו חברות טובות, עברו הכל יחד אבל בשנה האחרונה נבנתה ביניהן מתיחות דקה, שלא דרך בה התמודדנו מעולם. מירב הרבתה להתלונן שגברים לא מסתכלים בכלל על אם לשניים, שהחיים שלה הם ריצת מכשולים בלתי נפסקת.
״מירב?…״ נאהמה בקול חנוק. ״למה? איך?״
״את יודעת,״ עניתי. ״קנאה. את מצליחה, חופשייה, יש לך מערכת יחסים טובה. והיא מרגישה מנוצחת. היא רצתה שאני אחשוד בך, שתיכנסי ללחצים, שאשבור את האמון.״
נזכרתי איך לפני שבועיים הוזמנו שלושתנו לארוחת ערב אצל חברים. בבגדים מחויטים, אווירה קלילה, שירי אֵריּק איינשטיין ברקע, כולם עם כוס קאווה ישראלית וזיתים. נָעֳמה נראתה פשוט מהמם שמלה כחולה עמוקה, עיניים בורקות. אני לא זזתי ממנה, מניח את ידי על שלה, מדבר ועוזר להשתלב. מירב נעמדה ממול:
״אתם כמו פרסומת של בנק. הכול מושלם הלבוש, הזוגיות״ היא חייכה במאמץ.
״מזל מצאתי את השמלה הזאת,״ ענתה נָעֳמה בצניעות.
״הלוואי״ מירב ליטפה את חולצתה הפשוטה. ״אצלי זה זוג נעליים חדש, או שמלה. הכול הולך לילדים״
נָעֳמה ניסתה לחזק: ״את מהממת גם ככה!״
״בטח״ מירב צחקה, אבל היה בזה טון מר. ״יש כאלה שמקבלות הכל בקלות, אחרות מחשבות בת׳שלומים לעונה הבאה״
זיכרון נוסף: פגישה קצרה בבית קפה, גשם מרחיב כתמי מים על השמשה. נָעֳמה סיפרה בהתלהבות על טיול שלה ושלי בטבע, יער צהבהב, על האש, צחוק, מבט אל כוכבים. מירב שאלה: ״זה אם יש לך זמן, אני סופרת כל דקה גן, מרפאה, שיעורים עם מאיה, להספיק חוג ליעל, אח״כ להכין ארוחת ערב אצלך רומנטיקה, אצלנו טבלה אקסל.״
קושי ההורות המטורף הזה שעמד כל הזמן ברקע, והכאב ששרד מתחת לחיוכיה.
כשהכול התגלה, היה ברור: קנאתה לא הייתה שנאה, אלא ייאוש וכאב מתמשכים. היא השקיפה על החיים שלנו, שאנחנו מציעים לעצמנו חירות בחירה, בזמן שהיא ביום־יום אינסופי, בעומס אינסופי.
שאלתי נָעֳמה: ״מה עושים?״
״נלך אליה, נגיד הכל בפנים.״
הגענו לדירתה של מירב. היא פתחה במהירות, קפאה, פניה החווירו מיד.
״מה קרה?״ שאלה, ומבטה כבר ידע.
״תשאירי את ההצגות,״ אמרתי. ״ידוע לנו בדיוק הכול.״
מירב נדחקה לפינה, הדמעות גלשו לה על הלחיים, אבל במקום התנצלות בא זעם.
״כן, אני שלחתי! ומה תעשו, תלכו למשטרה? תפסיקו להיראות כאילו כל העולם בידיים שלכם! אף פעם לא היה לי מושג איך זה להרגיש שייכת לראות איך יש לך בית, אהבה… ואני? כלום. ניסיתי רק לזעזע אותך, שתפנימי שגם לך יכול להיות רע. שזה לא קל. שתרגישי רגע מה שאני חיה כל שנה כל יום.״
הצטערתי עליה, אפילו אחרי כל מה שעשתה. זו לא הייתה שנאה, אלא כעס עצמי וחוסר אמונה. הנחתי לשתיקה למלא את החדר.
״רצית לעשות לי רע רק כי אצלך רע?״ שאלה נָעֳמה בלחש, עיניה מוצפות כאב.
״לפחות פעם אחת שתפסידי״ אמרה מירב בבכי. ״שרה, לשנייה לא לשכוח עוד כמה חסרה אני מרגישה.״
פניתי אליה: ״קנאה, מירב, היא שלך. את צריכה לטפל בזה, לא להרוס לחברה.״
היא התפרצה בבכי, לראשונה נשברת לגמרי. ״רק רציתי שתדעי כמה קשה, שאת לא לבד בעולם מושלם.״
נָעֳמה חיפשה מילים. ״אם רק היית משתפת״
ומרב רק אמרה: ״אני יודעת שהרסתי. לא יכולה לבקש סליחה. רק ש אולי יום אחד אפסיק לשנוא את מה שאין לי.״
יצאנו משם בשקט גמור. הרחובות היו רטובים מהגשם, פנסי הרחוב של תל אביב נתנו נגיעות של כתום על המדרכה. נָעֳמה אחזה בידי כמו ילדה.
״אני מרגישה כאילו איבדתי מישהי יקרה,״ היא אמרה לי. ״וזה באמת כואב. מצד אחד פוחדת שיקרה שוב, מצד שני, מצטערת על מירב כל כך לבד.״
חיבקתי אותה צמוד: ״זה טבעי. את למדת משהו על אנשים וגם על עצמך. ואני כאן.״
צעדנו יחד, עם הרוח הקרירה והעיר שנרגעה, ואני חשבתי לי כמה חשוב להקשיב לסימנים קטנים. יחסים לא נמדדים בקנאה, אלא ברצון לשמוח בשמחת האחר. מי שמקנא מפסיד את שתי העולמות: לא מצליח לחגוג את הישגו, אבל סובל בכפליים על הצלחת האחר. למדתי עדיף להיות חבר טוב ואדם נדיב, תמיד להושיט יד, גם כשעמוק בפנים כואב. כי כל אחד נושא את הסיפור שלו, לפעמים מאחורי מסך דק של קנאה.
החיים קצרים מדי בשביל להרוס. עדיף להשקיע באהבה ובתקווה, ולא לשתול רעל.
