יומן, יום רביעי
היום שוב התעורר בי החשד כלפי אשתי, כאילו היא חומדת משהו מאחורי גבי. כבר שבוע שהתחושה הזו מכרסמת בי, אז החלטתי להעמיד אותה במבחן קטן, אבל בסוף שמחתי לגלות משהו לא צפוי.
“משה, לא תאחר בטיסה, טוב?” שאלה אותי עדי, בעודה מסתכלת עליי כשאני משוחח בטלפון. “הטיסה שלך בעוד שעתיים…”
“לא סיפרתי לך?” החזרתי לה מבט מופתע. “דחו לי את הנסיעה לעסקים. כנראה תצא לפועל רק בעוד כמה ימים.”
“הבנתי” השיבה עדי ברוגע, מיהרה למטבח ושלחה הודעה כלשהי מהנייד. כעבור דקה חזרה לסלון, כאילו לא קרה כלום.
הקטע הקטן הזה חיזק אצלי את התחושה שיש משהו באוויר. הרי היא כל כך מאפשרת לי לבלות עם חברים, קלה ולא כועסת כשאני חוזר מאוחר או אחרי כמה בירות. החברים שלי אומרים בפה מלא אין נשים קלות ראש כאלה, בטח משהו מסתתר פה. לא הפסקתי להרהר בזה.
אני גדול מעדי בשמונה שנים, ופתאום עלה בי החשש אולי היא רוצה צעיר יותר, יותר הרפתקני? בכל זאת, שמרתי את הבטן שלי לעצמי. זה היה לא לעניין להאשים אותה בלי הוכחות, רציתי להיות בטוח לחלוטין. אז החלטתי אציב מצלמות בכל הדירה שלנו בפתח תקווה.
יצאתי לנסיעת העסקים במצב רוח אפור. עדי הרגישה שמשהו לא כשורה, אפילו רצתה להביא לי כדור הרגעה. האכפתיות שלה נגעה בי, וכמעט גרמה לי להאמין שהכול סתם בראש שלי.
בימים הבאים בקושי בדקתי את הסרטונים. לפעמים פתחתי את האפליקציה בערב, ראיתי חמש דקות, סגרתי מהר ושמתי את הלפטופ רחוק. משהו בי לא רצה לדעת באמת.
הזמן עבר מהר. באותו יום שישי, ברגע שעדי יצאה לעבודה, התיישבתי סוף סוף מול המחשב לצפות ברצף בכמה הקלטות. בהתחלה הכול היה שגרתי עדי קמה, אוכלת, עושה קצת סדר. ואז, אחר הצורה, ראיתי אותה יושבת בנעלי בית, לובשת את החולצה שלי ומכנסיים קצרים, ושקועה במחשב. שמעתי קולות מדברים מהצד השני של המסך, ואחרי רגע קלטתי היא משחקת במשחקי קלפים און־ליין עם שחקנים מהארץ.
הבנתי יש לה התמכרות קלה למשחקי מזל, לא ממש בוגדנות.
“נו שיהיה,” אמרתי לעצמי, “לכל אחד יש תחביב משלו”
עברתי מהר על שאר הסרטונים, לא היה שום דבר יוצא דופן. בית, מנקה, בישולים, מחשב. הכי חשוב אף גבר אחר לא נכנס לדירה כל הזמן הזה.
סגרתי את הלפטופ ונשמתי עמוק. כל מה שנשאר לי ברגע ההוא היה להרגיש רע עם עצמי, שלא סמכתי עליה מלכתחילה. החלטתי לקנות לה זר ענק של ורדים אדומים מהשוק ולבשל ארוחת ערב זוגית עם יין טוב.
בינתיים, המצלמות נשארו, רק בשביל השקט הנפשי שלי. והלקח שלי? בחיים, לא להניח הנחות בלי לבדוק, ולא לתת לחשד להרוס לך את הקשר למי שאתה אוהב באמת. אני מקווה שאדע לסמוך על עדי כמו שמגיע לה, ולשחרר קצת את הפראנויה, כי זוגיות טובה נבנית על אמון, לא על חיטוטים וספקות.
