– רימית אותי! – קרא ניקולאי, עומד באמצע הסלון, אדום מכעס. – איך רימיתי? – ידעַת! ידעת שאת לא יכולה להביא ילדים ובכל זאת התחתנת איתי! – את תהיי הכלה הכי יפה, – אמא סידרה לי את ההינומה ואני חייכתי אל הדמות שלי במראה. שמלה לבנה, תחרה בשרוולים, ניקולאי בחליפה אלגנטית. כל מה שחלמתי מגיל חמש-עשרה: אהבה גדולה, חתונה, ילדים. המון ילדים. ניקולאי רצה בן, אני רציתי בת, והסכמנו על שלושה – שלאף אחד לא יהיה עצוב. – תוך שנה כבר אטפל בנכדים, – אמא אמרה ודמעות זולגות. האמנתי לכל מילה. חודשי הנישואין הראשונים עברו בערפל של אושר – ניקולאי חזר מהעבודה, אני קיבלתי אותו בארוחת ערב, נרדמנו מחובקים. כל בוקר בדקתי נרגשת את היומן. איחור? נדמה לי. חודש נוסף. עוד אחד. שוב. לקראת החורף ניקולאי כבר לא שאל “נו?” בקול מלא תקווה. עכשיו שתק, רק הביט כשיצאתי מהמקלחת. – אולי נלך לרופא? – הצעתי בפברואר, כשכמעט שנה עברה. – מזמן היה צריך, – מלמל ולא הרים עיניים מהטלפון. הקליניקה הריחה מכלור וחוסר תקווה. ישבתי בתור עם נשים עייפות ואיבדתי את עצמי במגזין על אמהות מאושרת. לי הכול בסדר, סתם לא התמזל עדיין. בדיקות, אולטרסאונד, שוב בדיקות. כל ההליכים התמזגו יחד לזרם אין-סופי של מיטות קרות ופנים אדישות. – הסיכוי להריון טבעי – כחמישה אחוזים, – אמרה הרופאה. הנהנתי, רשמתי שאלות, בכיתי בלב. הטיפולים התחילו במרץ, ואיתם באו השינויים. – שוב את בוכה? – שאל ניקולאי מהדלת, בקול יותר מרוגז מאכפתי. – זה ההורמונים. – חודש שלישי? אולי די להעמיד פנים? נמאס! רציתי להסביר שככה זה בטיפול, שצריך זמן, הרופאים הבטיחו תוצאה אולי תוך חצי שנה-שנה. אבל הוא כבר יצא, טרק את הדלת. הפריה ראשונה נקבעה לסתיו. שבועיים בקושי קמתי מהמיטה. פחדתי להפריע לנס. – שלילי, – אמרה האחות בטלפון. התיישבתי על הרצפה ונשארתי שם עד שחזר ניקולאי. – כמה עלה כל זה? – שאל במקום לשאול “איך את?”. – לא ספרתי. – אני כן. כמעט מיליון. ולמה בסוף? לא היה לי תשובה… ניסיון שני. ניקולאי הגיע אחרי חצות, מריח מבושם לא מוכר. לא שאלתי. לא רציתי לדעת. שוב תוצאה שלילית. – אולי נוותר כבר? – ישב מולי במטבח, סובב ספל ריק. – עד מתי? – הרופאים אומרים שהפעם השלישית הכי מוצלחת לפעמים. – הרופאים אומרים מה שמשלמים להם! השלישית עברתי כמעט לבד. ניקולאי “התעכב בעבודה” כל ערב. חברות הפסיקו להתקשר – נמאס להן לנחם. אמא בכתה בטלפון, למה כל הצרות דווקא אליי. כשהאחות אמרה “לצערי” בפעם השלישית – אפילו לא בכיתי. הדמעות נגמרו איפשהו בין הסיבוב השני לסערת הריבים על הכסף. – רימית אותי! ניקולאי עמד באמצע הסלון, אדום כולו. – איך רימיתי? – ידעת! ידעת שאת עקרה ובכל זאת התחתנת איתי! – לא ידעתי! קיבלתי את האבחון אחרי שנה של נישואין, היית איתי אצל הרופא כש… – די לשקר לי! – התקדם אליי, נסוגתי לאחור. – הכל היה מתוכנן! מצאת פראייר להתחתן איתך ואז – הפתעה! בלי ילדים! – ניקולאי, בבקשה… – מספיק! – חטף אגרטל וזרק לקיר. – אני מגיע למשפחה רגילה! עם ילדים! לא זה! הצביע עליי כאילו אני טעות. ריבים נהפכו לשגרה. חוזר זועף, שותק כל הערב, ואז מתפוצץ על כל שטות – השלט לא במקום, המרק מלוח, אני נושמת חזק. – אנחנו מתגרשים, – בישר יום אחד. – מה? לא! ניקולאי, אפשר לאמץ, קראתי ש… – לא רוצה ילד שלא שלי! רוצה ילד משלי! ואישה שמסוגלת להוליד אותו! – תן לי עוד צ’אנס! אני אוהבת אותך. – אני כבר לא אוהב. אמר בשקט, מביט לי בעיניים. והכי כואב, שזה לא היה צעקה. – אני אורז – אמר ביום שישי בערב. ישבתי בשקט עם פוך וראיתי אותו מכניס חולצות למזוודה. גם בשתיקה לא ויתר להתגרות. – הולך בגללך. כי את עקרה. – אמצא אישה נורמלית. שתקתי… הדלת נטרקה. הדירה שקעה בשקט. רק אז פרצו הדמעות – לראשונה זה חודשים בכיתי עד שנחנקתי. השבועות הראשונים אחרי הגירושין התמזגו לכתם אפור. קמתי, שתיתי תה, שכבתי. לפעמים שכחתי לאכול. לפעמים שכחתי איזה יום היום. חברות באו, הביאו אוכל, ניקו. אני הנהנתי והסכמתי להכול. ואז שוב עם הפוך למיטה, מביטה בתקרה. אבל הזמן עבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. עד שבוקר אחד קמתי ואמרתי: די. קמתי, התקלחתי, זרקתי את כל התרופות מהמקרר, נרשמתי לחדר כושר. בעבודה ביקשתי פרויקט גדול ל-3 חודשים, אתגרי, שלא יישאר לי זמן למחשבות. בסוף שבוע יצאתי לטיולים, אחר כך – מסעות קצרים בארץ. תל אביב, ירושלים, חיפה. החיים לא נעצרו. את דמיטרי פגשתי בחנות ספרים – משכנו שנינו יד לעותק אחרון של סטיבן קינג. – בבקשה גבירתי, – חייך, זז אחורה. – מה אם אוותר לך ונתפוס קפה? – הופתעתי שאני אומרת. הוא צחק, והצחוק שלו חימם אותי מבפנים. בקפה סיפר על דשה – בת שבע, שהוא מגדל לבד חמש שנים, מאז שאשתו נפטרה. על הקושי בהתחלה, על כצמת הראשון שצפה בהוראות ביוטיוב. – אתה אבא נהדר, – אמרתי. – אני משתדל. לא רציתי לשקר לו. בפגישה שלישית, כשהבנו שזה רציני, שפשוט לא מקרי, גוללתי הכל. – אני לא יכולה להביא ילדים. אבחון רשמי, שלוש הפריות כושלות, בן-זוג עזב. אם זה חשוב – עדיף שתדע עכשיו. שתק הרבה זמן. – יש לי את דשה, – אמר בסוף. – אני צריך אותך. גם אם לא יהיו לנו ילדים משותפים. – אבל… – תצליחי, – הוא קטע אותי. – במה? – להיות אמא. תוכלי, אם תרצי. גם לאמא שלי אמרו שהיא לא תוכל, והנה אני מולך. ניסים קורים לפעמים. דשה קיבלה אותי להפתעתי בקלות. בפעם הראשונה רק שתקה, ענתה קצרות, אבל כששאלתי על הספר האהוב שלה – חייכה ודיברה חצי שעה על הארי פוטר. בפגישה שנייה כבר תפסה לי את היד. בשלישית ביקשה שאעשה לה “צמות של אלזה”. – היא אוהבת אותך, – קבע דמיטרי. – אף אחת לא התקבלה אצלה מהר ככה. שנתיים טסו. עברתי לגור איתם, למדתי להכין פנקייקים בשבת, הכרתי בעל פה את כל הסדרות לילדים – ומצאתי בתוכי את הכוח לאהוב. באמת. בלי פחד, בלי לחכות לפגיעה. בליל השנה החדשה, בדיוק בחצות, חשבתי “אני רוצה ילד”. פחדתי מהמחשבה – למה לקרוע שוב את הפצעים? – אבל כבר שיגרתי את הבקשה שלי ליקום. חודש אחרי – איחור. – לא ייתכן, – הסתכלתי על שתי פסיות בבדיקת הריון, – בטח תקול. בדיקה שנייה – שוב שתי פסיות. שלישית! רביעית! חמישית! – דמיטרי… אני… לא יודעת איך… הוא הבין לפני שגמרתי לדבר. חיבק והתרוממנו, נישק לי את הראש, את האף, את הפה. – ידעתי! אמרתי – את תצליחי! הרופאים הביטו בי משתוממים. פתחו מחדש את התיק, קראו עוד פעם בדיקות, שלחו לבדיקה. – זה לא ייתכן, – אמר הרופא, – עם האבחון שלך… לא ראיתי דבר כזה עשרים שנה. – אבל אני בהריון? – בשבוע שמיני! כל ההורמונים מצוינים. צחקתי. ארבעה חודשים אחרי פגשתי בסופר חבר של ניקולאי. – שמעת על ניקולאי? – שאל, מביט על הבטן שלי. – מה? – התחתן שלוש פעמים, ועדיין בלי ילדים. לא עם השנייה, לא עם השלישית. הרופאים אומרים – הבעיה אצלו. תארי לך! והוא הטיל הכול עלייך. לא ידעתי מה להגיד. בפנים – כלום. לא שמחה, לא כעס. פשוט כלום במקום שפעם היה בו אהבה… …הבן שלי נולד באוגוסט, בוקר שטוף שמש. דשה ישבה במסדרון עם דמיטרי, הכי מתוחה. – אפשר להחזיק אותו? – שאלה. – בזהירות, – הבאתי לה את החבילה הקטנה, – תמכי לו בראש. דשה הביטה באחיה, ואז הרימה אליי עיניים. – אמא, הוא תמיד כזה אדום? אמא… בכיתי, דמיטרי סגר אותנו בחיבוק, דשה הביטה בפליאה על כולנו. ופתאום הבנתי משהו חשוב – לפעמים צריך את האדם הנכון לידך, כדי להאמין שבלתי אפשרי – אפשרי. ומה אתם חושבים? ספרו בתגובות, ותנו לייק אם אהבתם!

את רימית אותי!
רועי עמד במרכז הסלון, כולו אדום מזעם, ממש כמו רימון שמתפוצץ בידיים.
מה זאת אומרת רימיתי?
ידעת! ידעת שאת לא יכולה להביא ילדים, ועדיין בחרת להתחתן איתי!

תהיי הכלה הכי יפה שיש, אמא שלה סידרה את ההינומה וציפורה חייכה לדמותה שבראי.

השמלה הלבנה, התחרה המנצנצת בשרוולים, רועי בחליפת שחור מהודקת. הכול יהיה כמו שחלמה מאז גיל חמש-עשרה: אהבת ענק, חתונה, ילדים. הרבה ילדים. רועי רצה בן, היא רק בת אחת, ובסוף סיכמו שיהיו שלושהכדי שלא יהיה עלבון אצל אף אחד.

תוך שנה כבר אהיה סבתא, אמא שלה לחשה, דמעה זולגת לה על הלחי.

וציפורה האמינה לכל מילה.

החודשים הראשונים אחרי החתונה חלפו כמו ענן מתוק של חלבה. רועי היה חוזר מהעבודה, היא הייתה מכינה לו תה עם נענע, והם היו נרדמים מחובקים, בבוקר היא מציצה בלב קפוא ביומןאיחור? סתם דמיינה. שוב חודש. עוד חודש. ועוד.

עד החורף, רועי הפסיק לשאול “נו?” עם תקווה בעיניים. רק היה מסתכל עליה בשקט כשהיא יוצאת מהמקלחת.

אולי נלך לרופאה? שאלה בפברואר, כמעט שנה אחרי.

ממזמן צריך, רטן רועי, לא מרפה מהטלפון הנייד שלו.

הקליניקה הריחה אקונומיקה ותקווה שנשכחה לפני שנים. ציפורה ישבה בתור עם עוד נשים כבויות עיניים, דפדפה במגזין על אימהות מושלמת וחשבה שזו טעות כלשהי. לה הרי הכול בסדררק מזל לא התמזל לה, עדיין.

בדיקות. בדיקות דם. אולטרסאונד. עוד בדיקות. שמות של פרוצדורות שהתערבלו לנהר אינסופי של ספות קפואות ופרצופים עייפים של אחיות.

סיכוי להריון טבעי בערך חמישה אחוזים, הודיעה הרופאה בעברית מדויקת, עיניה תקועות בתיק.

ציפורה הנהנה, רשמה מה שרשמה במחברת, שאלה שאלות. אבל בפנים, הקור הפך לקרח.

מרץ הגיעוהתחיל הטיפול.
והשינוי לא איחר לבוא.

שוב את בוכה? רועי עמד בדלתות חדר השינה, בקולו היה יותר תסכול מחמלה.

זה ההורמונים.

כבר שלושה חודשים? אולי די עם זה, אני נמאס לי.

ציפורה ניסתה להסביר שככה הטיפול, שזה זמןשהרופא הבטיחו פרי אולי בעוד חצי שנה או שנה. אבל רועי כבר טרק את הדלת.

הפריה חוץ-גופית קבעו לסתיו. שבועיים ציפורה כמעט לא קמה מהמיטה, פוחדת להזיז תנועה ולפוצץ את הנס.

שלילי, אמרה האחות ביובש בטלפון.

ציפורה קרסה לרצפה במסדרון, ישבה שם בלי ניע עד שרועי חזר.

כמה זה כבר עלה לנו? שאל במקום לשאול לשלומה.

לא ספרתי.

אני ספרתי. כמעט שלוש מאות אלף שקל. ובשביל מה?

לא הייתה לה תשובה. לראשונה כלום לא היה

ניסיון שני. רועי הגיע רק אחרי חצות, מבושם מריח של מישהי אחרת, אבל ציפורה לא שאלה.

שוב תשובה שלילית.

אולי די? רועי ישב מולה במטבח, מסובב ספל ריק. עד מתי?

הרופאים אמרו שהניסיון השלישי לעיתים מצליח.

הרופאים אומרים מה שמשלמים להם!

את המסע השלישי עשתה כמעט לבד. רועי “נשאר מאוחר” בעבודה לילות שלמים. חברות כבר לא התקשרונמאס להן לנחם. אמא שלה בכתה לאוזן הטלפון ויללה, “כל כך צעירה ויפה, למה אלוקים”

כשגם האחות השלישית פסחה שוב על “מצטערת,” ציפורה אפילו לא בכתה. הדמעות מזמן אזלו, אי שם בין התרופה השנייה לצעקה האחרונה על כסף.

את רימית אותי!

רועי שוב עמד בסלון, כולו אדום-שקיק.

מה זאת אומרת רימיתי?

ידעת! ידעת שאת עקרה, ובכל זאת בחרת אותי!

לא ידעתי! קיבלתי אבחנה שנה אחרי החתונה, הרי אתה היית בפגישה אצל הרופא, כשהוא…

אל תשקרי! התקרב אליה, ציפורה נסוגה אינסטינקטיבית. תכננת את זה בכוונה! חיפשת פרייר שיתחתן איתך ואזהפתעה! אין ילדים!

רועי, בבקשה…

מספיק! חטף מהשולחן אגרטל וזרק על הקיר. מגיעה לי משפחה אמיתית! עם ילדים! לא זה!

הצביע עליה כאילו היא פגם באורח הטבע.

מריבות הפכו יום-יומיות. רועי נכנס זועף, שותק ערב שלם, ואז מתפוצץ בגלל שטות: השלט לא במקום, המרק מלוח, את נושמת חזק מדי.

אנחנו מתגרשים, הוא הודיע בוקר אחד.

מה? לא! רועי, בוא נאמץ ילד, קראתי

אני לא צריך ילד של מישהו אחר! אני צריך ילד שלי! ואישה שיכולה ללדת!

בבקשה תן לי עוד הזדמנות! אני אוהבת אותך!

ואני כבר לא אותך!

אמר זאת בשקט, מסתכל לה בעיניים. וזה כאב יותר מכל הצרחות.

אני אורז, אמר בערב שישי.

ציפורה ישבה עטופה בשמיכה, רואה אותו דוחף חולצות למזוודה. אך גם בשתיקה לא ידע לארוז.

אני עוזב, כי את עקרה.

רועי לא הפסיק לדקור במילים.

אני אמצא לי אישה נורמלית.

ציפורה שתקה

הדלת נסגרה. הדירה נטבלה בדממה. ורק אז, לראשונה זה חודשים, בכתה באמת, בקול, עד שנחנקה.

השבועות הראשונים של הגירושין נמרחו לאפור סמיך. ציפורה קמה, שותה תה, שוכבת. לפעמים שוכחת לאכול. לפעמים מאבדת את ימי השבוע.

חברות באו, בישלו, ניקו לה את הדירה, ניסו לדברהיא הנהנה ולפעמים חייכה, ושוב התעטפה בשמיכה והביטה לתקרה.

אבל הזמן המשיך. יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע. ובוקר אחד ציפורה פתחה עיניים וחשבה: די.

היא קמה, התקלחה, זרקה את כל התרופות מהמקרר, נרשמה לחדר כושר. בעבודה ביקשה פרויקט חדשמורכב, שלוקח שלושה חודשים ודורש את כולה.

בסופי שבוע התחילה לטייל בארץטיולים, טיולים קצרים. ירושלים, חיפה, מטולה. החיים לא הפסיקו.

את שחר פגשה בחנות ספריםשניהם שלחו יד לאותו ספר חדש בעברית.

גבירה ראשונה, חייך ונסוג לאחור.

אולי אתן לך, אם תזמין אותי לקפה? ענתה ציפורה, וזה הפתיע אפילו אותה.

הוא צחק, ולבה התחמם במקום נשכח.

בקפה סיפר לה על דפיילדתו בת השבע, שהוא מגדל כבר חמש שנים לבד, אחרי שאמה הלכה לעולמה.

על הלילות ללא שינה, על צמות שלמד לקלוע ביוטיוב, על האהבה המוזרה לבית קטן מלא אבק דרורים.

אתה אבא נהדר, אמרה ציפורה.

משתדל.

היא לא רצתה להסתיר ממנו כלום. בדייט השלישי, כשראתה שזה לא סתם, שחר לא עוד מכר אקראי, היא פתחה הכול.

אני עקרה. אבחנה רשמית, שלושה טיפולי הפריה כושלים, בעלי עזב. אם זה חשוב לךעדיף שתדע עכשיו.

שחר שתק זמן ארוך.

יש לי את דפי, אמר לבסוף. אני צריך אותך. גם אם לא יהיו לנו ילדים משלנו.

אבל

את תצליחי, קטע אותה, ואמר משפט משונה.

מה תצליחי?

להיות אמא. אם תרצי. גם לאמא שלי אמרו שלא תוכל ללדת. הנה אני פה. לפעמים קוראים ניסים.

דפי קיבלה אותה במהירות מפתיעה. בפגישה הראשונה הייתה חשדנית, קצרה במילים, אבל כשציפורה שאלה על הספר האהובפניה זהרו ודיברה חצי שעה על הארי פוטר. בפעם השנייה השתפשפה בידה. בשלישיתביקשה שתעשה לה צמה “כמו לאלזה”.

היא מחבבת אותך, קבע שחר. לא קרה לה אף פעם בעבר.

שנתיים עפו בלי להרגיש. ציפורה עברה לגור אצל שחר, למדה להכין פנקייקים בשבת בבוקר, שיננה בע”פ פרקים של “כלבים בחלל”, ומצאה בעצמה כוח לאהוב שובאמיתי, בלי פחד.

בליל הסילבסטר, בזמן שהשעון הראה חצות, ציפורה ביקשה בלב משאלה. שפתיה לחשו: “רוצה ילד.”

נבהלה מהמיליםלמה לפצוע שוב פצע ישן?אבל המשאלה כבר התרוממה, מעל גגות תל אביב, אל תוך כוכבים.

כעבור חודשאיחור.

לא הגיוני, מלמלה, בוהה בשני פסי הבדיקה. בדיקה תקולה.

בדיקה שנייה. שוב שני פסים.

שלישית! רביעית! חמישית!

שחר, יצאה מהמקלחת, רגליה כושלות. אני נראה לי אין לי מושג איך

הוא הבין עוד לפני שסיימה. הרים אותה בזרועותיו, סובב את שניהם בסלון, נשק לה על הראש, על האף, על הפה.

ידעתי! שוב חזר והבטיח. ידעתי שתצליחי!

הרופאים בקליניקה הביטו בה כאילו פגשה בחללית. שלפו תיקים ישנים, קראו תוצאות שוב ושוב, קבעו בדיקות חדשות.

זה לא יכול להיות, הרופא נענע בראשו. עם האבחנה שלך עשרים שנה לא ראיתי דבר כזה.

אבל אני בהריון?

בהחלט. שמונה שבועותוהכול תקין.

ציפורה צחקה.

ארבעה חודשים אחר כך פגשה במקרה חבר של רועי בסופר.

שמעת על רועי? שאל, עיניו זולגות אל בטנה של ציפורה שכבר עגולה. התחתן בפעם השלישית. ושובלא הולך לו עם ילדים.

לא הולך?

כן, גם עם השנייה וגם עם השלישיתאין ילדים. הרופאים אומריםהבעיה אצלו. תגידי, מי היה מאמין? והוא תמיד האשים רק אותך

ציפורה לא ידעה מה לומר. בפנים היה רק שקטלא שמחה לאיד, לא משקעים. רק ריקון במקום שפעם היה בו אהבה.

…הבן נולד באוגוסט, בבוקר יפואי מלא שמש. דפי ישבה עם שחר במסדרון, הרי הדאגה נשפכה מעיניה.

אפשר להחזיק אותו? שאלה דפי, מציצה פנימה.

בזהירות, ציפורה הגישה לה את התינוק העטוף. תתמכי בראש.

דפי הביטה באחיה הקטן בעיניים רחבות, ואז הרימה מבט אל ציפורה.

אמא, הוא תמיד יהיה כזה ורוד? אימוש…

ציפורה בכתה, שחר חיבק את שתיהן, דפי הסתכלה על ההורים החדש-ישנים ואז על אחיה, לא מבינה למה כולם בוכים.

וציפורה קלטה דבר חשוב אחד. לפעמים, צריך את האדם הנכון לידך כדי להאמין בבלתי אפשריאף פעם לא ביקשו ממנה להיות מושלמת, רק להיות שלהם. לא של בעל שמודד אותה בכמה ילדה, או של אם שמפחדת שאפיון ילדותה יתעקם. כאן, פתאום, כל הקהל הלא נראה התאדה. נשאר רק החדר הלבן, ושני הגלגולים שלה: זו הברוכה בידי דפי והזו שנולדה מחדש דרך הבן שלה.

היא ידעה לא באהבה ולא באימהות נמדדת מה שחשבה שאיבדה, אלא מתמלאת דווקא במה שלא יכלה אפילו לדמיין. כל כאב, כל אכזבה, כל רגע בלי תשובה כולם הובילו עד הלום, לרגע הכי שלם שלה. עכשיו היא לא רודפת חלום של מישהו אחר, היא חיה את הסיפור שלה, ובתוך הצחוק הקטן שנשמע מחיקה, ידעה בוודאות: לפעמים לוקח זמן, לפעמים שנים, אבל בסוף הלב תמיד מוצא את דרכו הביתה.