ריח של בית אבות
– את יודעת למה את מריחה? כמו בית אבות. קמפור וזִקנה. אני כבר לא יכול יותר.
נועה עמדה ליד החלון והסתכלה לחצר, שם החתולה של השכנים צעדה בזהירות מסביב לשלולית, בגב זקוף. המילים של בעלה הגיעו אליה כאילו מבעד לצמר גפן, היא לא הסתובבה מיד. ואז בכל זאת הסתובבה.
גדי עמד במרכז המטבח בחולצה לבנה רעננה. אותה חולצה תכלת שקנתה לו באפריל בשוק הכרמל, כשאמר שצריך “משהו קל, שלא מתקמט”. היא בחנה בדקדקנות את הבד, שאלה את המוכרת מה הרכב החומר. ובינתיים הוא חיכה לה באוטו והאזין לרדיו.
– את שומעת אותי? – שאל.
– שומעת, – ענתה נועה.
הקול שלה יצא רגוע ויציב, זה אפילו הפתיע אותה לרגע.
גדי הניח תיק ספורט על כיסא. תיק גדול, כחול, לוגו של חברה כלשהי. נועה הכירה את התיק הזה היה שוכב שנים במחסן, מתחת למגפיים שלא נגעה בהם כבר שמונה שנים.
– אני הולך, – אמר. – שנינו מבינים שזה היה צריך לקרות כבר לפני זמן.
נועה הסתכלה על התיק, אחר כך על ידיו. הידיים היו יציבות, לא שיחק בחולצה, לא הסיט עיניים. הוא כבר החליט. מזמן. הוא רק אומר במילים את מה שכבר התרחש.
– מזמן, – חזרה.
– נכון. – גדי משך בכתפיו. – נועה, אני לא רוצה לריב. פשוט… אנחנו אנשים שונים. את כל הזמן פה, עם אמא שלך, עם טיפולים, עם הריח הזה. אני לא יכול ככה.
הריח. היא חשבה על הריח. חמש שנים. חמש שנים התעוררה בשש בבוקר, כי מרים, אמא של נועה, גם הייתה מתעוררת בשש, כי הגוף החולה שלה קבע את השעה, חי לפי חוקיו. חמש שנים של שמן קמפור, חיתולים שפתאום בשפה הרפואית נקראים “פדים סופגים”, חמש שנים של שיעול מהחדר השני וטלפונים למוקד חירום באמצע הלילה. חמש שנים שהעבודה שלה שמורה בקלסרים על השולחן בחדר העבודה, לשם היא כמעט לא נכנסה כי לא היה לה זמן ולא היה מי שיחליף אותה, כי גדי בעצמו אמר: “נועה, אין מי, את יודעת את זה”.
היא ידעה.
– את הולך עכשיו? שאלה.
– כן.
– טוב, – אמרה נועה. בשקט.
הוא הביט עליה, כנראה ציפה למשהו אולי דמעות, אולי צעקה, אולי “אל מי אתה הולך”. היא לא שאלה, לא כי לא ידעה, אלא כי השאלה הרגישה מיותרת באותו רגע.
גדי הרים את התיק, עמד עוד שנייה בדלת.
– את המפתחות אני אשאיר על השידה במבוא.
– תשאיר, – הנהנה.
נשמע קליק של מנעול. אחר כך טריקת דלת מדרגות, ארבע קומות למטה, את הצליל הזה הכירה בעיניים עצומות. ואז נהיה שקט. לא רק שקט, אלא מין שקט מוזר, כזה שצף בחדר ברגע שמכבים את הטלוויזיה שעבדה ברקע כל כך הרבה זמן שכבר שכחת לשים לב אליה, ורק כשהיא נעלמת אתה קולט כמה רעש היה.
נועה הביטה על המפתחות. אחר כך בכיסא שעליו עמד התיק. לא היה שם יותר תיק.
היא חזרה למטבח והוסיפה מים בקומקום.
לפני חמש שנים מרים, אמא שלה, קיבלה שבץ כשישבו לארוחת ערב ביום הולדתו של גדי. נועה אפתה פאי דובדבנים, ומרים אמרה “טעים”. ואז הפילה את המזלג והביטה בנועה מבט שגרם לה להבין מיד. נועה התקשרה למד״א. ישבה לצידה באמבולנס, אחזה ביד שכבר לא לחצה בחזרה.
גדי היה באותו ערב במסיבת עבודה. רק בפעם השלישית ענה לטלפון.
אחרי זה הרופאים אמרו שחצי גוף משותק, שהשיקום יהיה ארוך ושצריך השגחה צמודה. אפשר בבית, בתנאי שמישהו נשאר לידה כל הזמן. אז גדי אמר: “את לא עובדת במשרה מלאה עכשיו, נועה. הפרויקטים שלך, זה לא הפרנסה העיקרית”. והיא לא התווכחה. סידרה את הקלסרים, הניחה בשלמות בתיבה, והניחה את התיבה בחדר.
הקומקום רתח. היא הכינה תה, עמדה ליד החלון, הסתכלה לחצר. החתולה נעלמה. השלולית נשארה.
שלושה ימים כמעט לא יצאה מהבית. לא כי לא יכלה, אלא כי לא ידעה לאן לצאת. הגוף הורגל לשגרה: שש לקום, שבע וחצי תרופות, עשר ארוחת בוקר, אחת צהריים, ארבע לצאת למרפסת, שבע לחזור. עכשיו הכול פתאום לא קיים, והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
הסתובבה בין החדרים, התבוננה בדברים. בכיסא הגלגלים שעמד בפינת הסלון, בשקיות ה״פדים הסופגים״ מתחת למיטה. בקופסת התרופות עם התוויות בכתב ידה: “בוקר”, “ערב”, “בלחץ”. מרים נפטרה לפני שלושה חודשים, בשקט, מתוך שינה, והכול נשאר עומד במקומו. גדי לא נגע בכלום, והיא עצמה לא יכלה להזיז כלום.
ביום הרביעי הוציאה שלושה שקים שחורים גדולים לפח והתחילה.
עבדה בקפדנות, לא ממהרת. חיתולים, שקיות, צינורות, כפפות, פדים. אחר כך תרופות. אז כיסא הגלגלים זה כאב הכי הרבה, כי זכרה איך הוציאה איתה את מרים לדשא מאחורי הבית, ומרים הסתכלה על העצים מבט אחרון. נועה פירקה את הכיסא, סחבה לחדר הזבל בשלושה סיבובים.
אחר כך ישבה הרבה מתחת למים חמים במקלחת.
כשהביטה במראה ראתה משהו מזמן נשכח: את עצמה. לא את הסיעוד, לא את האישה, לא את הבת-לשם-השם, אלא אישה בת חמישים ושתיים, עם שיער רטוב בו כבר היו שערות אפורות, צומחות בלי שצבעה כי למי היה זמן.
בבוקר החמישי התקשרה למספרה.
הספרית, הדס, הייתה בת שלושים וקצת, ידיים מהירות ובטוחות. כשנועה הסבירה שתרצה לקצר ולעשות משהו עם הצבע, הדס לא שאלה יותר מדי. רק הסתכלה עליה במראה, בריכוז של רופאה טובה.
– הצבע שלך יפה, – אמרה לבסוף. – אפשר לעשות גוונים, שיתערבב האפור יפה. שיק מודרני. ותספורת תשאירי קצת ארוך, להראות את הצוואר. יש לך צוואר יפה.
– לכי על זה, – אמרה נועה.
שעתיים ישבה בכיסא, צפתה באישה אחרת מגיחה מהמראה. לא ממש חדשה, אלא אותה אחת, רק נקייה ממשקל השנים שצברו עליה.
כשיצאה, נשבה רוח קרירה של אוקטובר. היא ליטפה את התסרוקת הקצרה, ונועה עמדה ברחוב וחשה לראשונה מזה זמן את הרוח על הקרקפת. כי תמיד מיהרה: לבית מרקחת, חזרה, לקופת חולים, הביתה.
עכשיו לא ממהרת לשום מקום.
קנתה קפה בכוס נייר והמשיכה סתם ברחוב.
הגירושין לקחו ארבעה חודשים.
גדי הופיע בבית המשפט עם עו״ד צעיר, חנוט בחליפה, דיבר במהירות ולעיניים לא הוריד אליה. נועה באה לבד. לא מיצוג, לא מאבק, היה לה ברור שלא תאבק בכלום.
לדיון השני הגיעו יחד.
נועה זיהתה אותה במסדרון: אולי בת שלושים וחמש, אולי פחות, שיער בהיר אסוף, מעיל בד, עקבים. עמדו בצד, בוחשת בפלאפון, לא מרימה עיניים. גדי פנה אל נועה, והבחורה העיפה בה מבט חולף, חסר עניין, כמו זרים בסופר.
נועה שמה לב. לא מבט מתנשא, סתם מבט של זרה.
– נועה, – אמר גדי בשקט. רציתי לדבר על הדירה.
– אין צורך, – ענתה.
– אבל…
– גדי, – הביטה בו בשקט. אני רוצה רק את הסטודיו, שהיה שלי עוד לפני שהתחתנו. הדירה, הרכב, כל השאר איך שתחליט.
הוא שתק.
– את בטוחה?
– בטוחה.
העו״ד רשם משהו במהירות. גדי הביט בנועה, מתלבט. ציפה שתתמקח, שתספור שנים, שתזכיר את מרים, את חמש השנים, את מי עזב הכול למענה. היא לא הזכירה. לא כי אין לה זכות, פשוט לא רצתה בשיחה הזאת, לא רצתה לראות אותו מתאמץ להצדיק, או להאשים. גם לא את הדמעות שעוד לא הגיעו.
הסטודיו היה ברחוב הנביאים, קומה שנייה בבניין בן שישים שנה, עשרים ושניים מטרים עם תקרה גבוהה, חלון צפוני גדול. נועה קנתה אותו בגיל שלושים וארבע, מיד עם התואר, מכסף שחסכה שלוש שנים. היו שם שולחן השרטוט הוותיק שלה, מדפים עמוסים קלסרים, עציצים ששרדו הרבה והמשיכו לגדול כאילו כלום לא קרה.
שם עברה את הלילה הראשון אחרי הגירושין.
שכבה על ספה נפתחת, הביטה בתקרה וחשבה מה הלאה.
תשובה לא מצאה, וזה דווקא לא הפחיד.
הקשר הראשון היה למשרד “קו ירוק”, שם עבדה פעם. המזכירה שמחה לשמוע את קולה, חיברה מייד לדן פלדמן. דן היה מנומס, זכר את הפרויקטים שלה, במיוחד את הגינה שעיצבה בבית החולים לילדים. ואז אמר: “נועה, את מבינה, חמש שנים זה הרבה. השוק השתנה, התוכנות… צריך אנשים שזזים מהר כרגע”.
– מבינה, – ענתה.
– אם יהיה משהו, נחזור אלייך.
היא ידעה שזה לא יקרה.
השיחה השנייה הייתה לסטודיו של ענבר, חברה מהלימודים. ענבר שמחה אך מהר עברה לדבר על “דור אחר”, “כלים חדשים”, “מבינה, תחרות קשה…”.
השלישית הייתה למחלקה בעיריית תל אביב. שם אמרו שכבר יש להם כוח אדם.
הניחה את הטלפון, הביטה בחלון.
בחוץ נובמבר, העצים עירומים, אנשים ברחוב עם מעילים. חמש שנים, הבינה, זה המון. בפנים אולי הזמן קפא, אבל העולם החיצוני המשיך, מי שמילא מקום עשה את זה חלוטין.
פתחה את המחשב, למדה תוכנות חדשות. קראה עד שתיים בלילה, רשמה הערות. חלק חדש באמת, חלק התחפש לישן.
בדצמבר מצאה עבודה. לא חלומות, עוזרת במשתלה קטנה בפאתי העיר. הבעלים טובה, אישה קטנה וישירה, שופטת כל אדם וכל דבר רק לפי התועלת.
– את יודעת לצמחים? שאלה בפגישה.
– יודעת.
– אז התקבלת. שכר צנוע, אבל עבודה חיה.
העבודה, התברר, אכן חיה. שמונה בבוקר שתילים, שינוע, ייעוץ ללקוחות. לא חלום אך אמיתי. אצבעות עמוק באדמה, הריח של אדמה לחה וקומפוסט, שורות שקטות של עציצים שצמחו בהם חיים.
במשתלה שמע על חממה נטושה ברחוב הירקון, בגן הבוטני הישן. טובה הזכירה את זה אגב אורחא “המנהל שם מחפש אנשים, אין מי שיטפל”.
לא מיהרה לשם. חשבה. רק אחרי כמה שבועות, ביום ראשון חופשי, עטפה עצמה במעיל ונסעה.
החממה ניצבה עמוק בפארק, מוסתרת. הדבר הבולט הרבה זכוכית לא נקייה, מתוכו מציץ ירוק חי. חלקי שלד ברזל חלודים, חלקי זכוכית מוחלפים בקרשים. השביל מכוסה עלים.
בפנים…
פתח הדלת שחרר אוויר חמים ולח.
פנים בלגן, אך בלגן חי. צמחים גדלו כרצונם: חלקם נאבקו לאור, חלקם צנחו ומשכו אחרים, ליאנות כרכו עמודים וחיבקו את התקרה. היו עצי קלמנטינה עם פרי קטן, דקלים עבי גזע, וקורנית על מדף עץ ישן ונשכח אך מושקע.
נועה עמדה והתבוננה, משהו בתוכה התחיל לפרום לאט.
– באת בתיאום?
הסתובבה. איש מגיל העמידה, סוודר עבה, משקפיים על הראש, עיניים טובות וידיים של עובד כפיים.
– לא, – אמרה. סתם נכנסתי. אם אסור, אלך.
– מותר, – ענה. – רמי לביא. מנהל, אם זה המושג פה.
– נועה שטרן. אדריכלית נוף.
הקשיב.
– עם הפסקה. חמש שנים בחוץ.
התרשם. לא שפט.
– בואי, אראה מה יש כאן.
סיירו שעתיים. סיפר מה היה, איפה נכשלו, איפה חסר. החממה נסגרה “בתיקונים”, ההנהלה התרוקנה, הכל נתקע בין שמיים לארץ.
רמי הצליח לקבל אישור להיכנס לבד. כל יום בא, השקה, טיפל, דיבר עם צמחים “ככה מדברים אנשים עם צמחים שמבינים שזה לא טירוף, רק יושר”.
– אני יכולה לעזור, – הציעה נועה.
– לשלם אין איך.
– זה בסדר.
הביט בה דקותיים.
– בואי בחמישי.
הגיעה, שוב, ואז כל יום. במשתלה די הבינו “המוח שלך לא לעציצים”.
החממה הפכה לפרויקט שלה, הראשון מזה חמש שנים.
שלב ראשון מיפוי. כל צמח: מצב, מיקום, צרכים. שבועות, רישום מדויק, לא פחות ממסמכי פרויקט, רק בחיים.
אז ארגון מרחב. החממה גדולה, כארבע מאות מטר, בפנים אין כלום רק עציצים ומכלים מפוזרים באקראי. נועה שירטטה. ערבים בסטודיו מול שולחן, עפרון ביד, כמו פעם בלימודים.
רמי ראה. הנהן.
– פה תהיה פינת הדרים, – אמרה. אוהבים פחות לחות, נקטוף קלמנטינות, לימונים, קומקווט. גם מראה, גם ריח.
– הדרים, – הסכים. בחורף, חוזרים מהגשם, מריחים הדרים עולם אחר.
– והצד המרכזי, דקלים גבוהים, ייתנו תחושת גובה. למטה, שיחים טרופיים. שביל קטן ביניהם.
– שביל, – חזר. יפה. שמי שיבוא יסתובב.
– אנשים יבואו, – אמרה. תראה.
לא מנחמת, באמת האמינה כל מקום שעושים ממנו מרחב אמיתי, אנשים ימצאו אותו.
החורף עבר בעבודה קשה. העבירה צמחים, קנתה מבכספי החסכונות שנשארו מהגירושין, מספיק לבנתיים. תקנה זכוכית, מצאה בעלי מלאכה, רמי טיפל, הדליק חימום, דיבר אל צמחים מהמקום הכי אמיתי.
בינואר צלצלה לחברה ותיקה, ענת.
ענת הייתה חברה מהתואר, ניסתה לפגוש אותה אך נמאס לה להזמין כל פעם “כי אמא שלי, לא יכולה לעזוב”. ענת ענתה בסבלנות:
– את בחיים?
– כן.
– ברוך השם. איפה?
– בבית. בואי.
נועה באה. ישבו במטבח של ענת, שתו תה, אחר כך יין, ונועה סיפרה. ענת הקשיבה בלי הערות, בלי דרמות רק מדי פעם “מבינה” או “כן…”. זה הספיק.
– וגדי שלך יודע שאת בחממה?
– מי צריך לדעת.
– סתם.
– איך את?
נועה חשבה.
– בסדר. פעם ראשונה הרבה זמן.
ענת הנהנה, וזהו, לא חוזרות לנושא.
פברואר הפתיע.
נועה הביאה חמישה עציצים של גרניום וענף אחד גדול של רוזמרין שמצאה במשתלה בזול. רמי היה בקצה השני של החממה. פתאום נכנס גבר.
בן חמישים ושמונה בערך, מעיל, טאבלט. רחב כתפיים, עיניים צופות, שקטה בתנועות אדם של עבודת שטח.
– סליחה, – אמר. רמי כאן?
– בפינה, ליד הדקלים.
– תודה. הביט סביב. יפה כאן. לפני חצי שנה היה אחרת…
– אחרת, – הסכימה.
– את עשית?
– יחד.
– אבל את בעצם.
הביטה בו. מביט על הסידור, עין של איש מקצוע רואה את המרחב.
– מי אתה? שאלה.
– אלון פרי. מהנדס. עובד על הגג, היו נזילות.
– שלוש ושבע, – ענתה.
הוא הרים גבה.
– איך ידעת?
– כל יום פה.
הלך. חזר אחרי עשרים דקות, דיבר עם רמי, שוב נפרד, אבל נעצר:
– שאלה הקלמנטינות עד האביב יפרחו?
– תלוי בחום.
– איך יודעים?
נועה הופתעה.
– ניצנים יתחילו להופיע, קטנים ירוקים. אז שלושה שבועות לפריחה.
– הבנתי, תודה.
הלך.
רמי הופיע.
– טוב האיש הזה, אלון. לא עוזב אותנו זה שנתיים. עושה בעצמו.
אחרי שבוע שוב בא, הפעם נשאר יותר. התבונן, רשם. נועה עסוקה, לא שמה לב. נקלעו שוב בין העצים.
– סליחה.
– שום דבר.
שקט.
– במה עבדת לפני? שאל לא מתוך סקרנות אלא התעניינות עניינית.
– עיצוב נוף, בעיר.
– רואים.
– לפי החממה?
– לפי הסידור. את חושבת על תנועת אנשים, לא רק אסתטיקה.
הביטה בו.
– אתה מבין בזה?
– במקצת. יותר מבנה, אבל עם בניינים חושבים גם על החלל.
רמי קרא לו והלך. נועה הבינה: לא זוכרת מתי מישהו דיבר על עבודתה ככה תכלס.
מרץ מבקרים ראשונים. נועה ורמי תלו מודעה בכניסה ובקבוצת שכונה, “לא פתיחה רשמית”. הראשון באו שבעה, שבוע אחרי כבר שלושים. הסתובבו, הריחו הדרים, צילמו דקלים. מישהי עמדה ליד הרוזמרין וסיפרה על ילדותה במושב.
– זה עובד, – רמי מחייך.
– עובֵד, – נועה מסכימה.
– נועה, יש תקציב קטן מהעירייה. משרה אמיתית. לא גבוהה, אבל תפקיד אמיתי.
– איזה?
– רכזת גינון.
– יופי.
יופי, מילה ששוב קיבלה משמעות.
באפריל אלון הזמין אותה לקפה.
לא דייט “יש מקום קרוב, את עובדת פה כבר שעתיים רצוף”. צדק. יצאו. מסתבר יש לו בת בעיר אחרת, גרוש כבר שמונה שנים, עבודה נודדת, מתאים לו, בכל מקום משהו אחר.
– למה דווקא בתים ישנים? – שאלה.
– יש שם סיפור. נכנסים לזה, רואים כמה אנשים יצרו את המקום. זה כמו שיחה בין דורות.
נועה הסתכלה החוצה.
– והחממה?
– חממה זו שיחה שעדיין נמשכת. יש שם חיים.
– חיים, – חזרה.
הביט, כולו בתשומת לב נקיה.
שוחחו עוד שעה. אלון ליווה עד החממה, נפרד.
– מחר אבדוק עוד נזילה.
– בסדר, – ענתה.
כשעבר הלכה אחריו במבטה וחשה קל לנשום לידו. לא כי עשה משהו, פשוט כי היה.
סיפרה לענת על אלון במאי. ענת מיד דרשה פרטים.
– זה רציני?
– לא יודעת…
– והוא?
– לא שאלתי.
– בת חמישים ו…?
– שלוש, – תיקנה.
– אז תשאלי!
הן צחקו. צחוק ללא רשות וללא סיבה.
על גדי שמעה מדי פעם מחברים שחיפשו איך לספר.
אשתו עזבה אותו במאי. “רצתה או לא רצתה ילדים, לא בטוח, עזבה”. תודה, ענתה.
עמיתה לשעבר התקשר, סיפר שגדי פוטר כבר שלושה חודשים. “קשה לו…”.
– ומה אתך, למה מספרים לי?
– את צודקת, סליחה.
סיימה את השיחה, יצאה לחממה. יוני, הסירקין מלבלבת בחוץ, בתוך החממה ההדרים כבר מכילים פירות. דקלים עומדים בשלווה.
לקחה משפך והשקתה.
חשבה גדי? לפעמים כן. אבל בעיקר על השנים, למה לא קמה והלכה קודם. גם היא לא הייתה מושלמת. נשאבה לחלוטין לטיפול, הפכה שקופה.
אבל המילים ריח של בית אבות…
עמדה ליד עץ הלימון, הסתכלה על העלים. ירוקים, שמנוניים, חיים.
הייתה זו אכזריות. מילים אמרים לא כשרוצים ללכת, אלא כשרוצים להכאיב למי שנשאר.
ועברה הלאה.
אלון ביקר מדי פעם. לעיתים בענייני עבודה, לעיתים לעצמו. שוחחו בנושאים מגוונים. לפעמים הביא פירות “חשבתי שאולי תשתלי”. רמי התרגש, נועה הסבירה שמותר, אבל…
פתאום קלטה: הוא מקשיב. באמת.
ביולי הלכו לתערוכה בעיר. אלון הכיר אנשי מקצוע ברוב הדוכנים. הסביר הכל; למה נבנה כך, מי תכנן, טעויות.
– מדוע ממבנים ישנים?
– יש בהם טעויות אמיתיות, מבינים את האדריכל מהעבר. זה מוזר, אבל טוב.
נועה חשה ככה להסתכל קדימה, לא לראות כישלון אלא טעות שמבינים, לא רק שופטים.
אוגוסט חם. החממה מתמלאת במבקרים. מורות באות עם ילדים, רמי מתמלא אושר.
– זה את! – הוא אומר לה.
– זה כולנו.
– לא. התוכנית שלך, אני רק מוסיף מים.
נועה צוחקת. ממשיכה לתכנן. מגישה בקשה למענק להרחבת החממה חינוך, סדנאות, לילדים. רמי בודק בקפדנות.
ספטמבר. גדי מתקשר.
לא מחקה את המספר. לא חשבה.
– כן.
– נועה. עסוקה?
– כן. מה?
– כלום. אני חייב לדבר אתך.
– למה?
– להיפגש, לדבר.
נעמדה בחלון. ליל סתיו, אנשים חוזרים הביתה.
– גדי, – אמרה. מה יש לדבר?
– הרבה. נועה, קשה לי עכשיו… אני צריך אותך לשמוע.
– שומעת.
– לא. פנים אל פנים… איפה את עובדת?
– בחממה בירקון. בשעות עבודה.
הניחה את הטלפון.
הופיע באוקטובר. יום שלישי, אחת וחצי. היא סידרה סטנדים לאורכידאות. נפתחה הדלת והוא נכנס, זר פרחי חרצית בשקית פלסטיק של סופר, כאלה של חמש שקלים בכניסה לרכבת.
הביטה בו בן חמישים ושש, מלא יותר, עיניים אחרות. המבט כבר בלי קלילות.
– שלום, – אמר.
– שלום.
– יפה פה.
– אני יודעת.
הגיד לה את הפרחים.
– זה… לך.
הביטה, ראתה את חוסר הנוחות. לקחה.
– תודה. בוא, נשב כאן.
שקט. השולחן היה פינת קפה לציבור, שני כיסאות נצרים, מגזינים.
– את נראית טוב, – אמר.
– תודה.
– באמת. כבר זמן שלא ראיתי אותך ככה… חיה.
– אני אותה אחת.
– לא. לא.
נועה שותקת. מסתכלת על העצים, מחכה שישלים משפט.
– נועה, אני יודע שעשיתי לא בסדר. אני יודע מה אמרתי… זה לא הוגן.
– כן.
– לא הבנתי, חשבתי שאני חנוק, שצריך משהו אחר, אבל האמת נבהלתי.
– ממה?
– מהזדקנות. מהחולי. מהחיים הלא נוצצים. זה אנושי.
– לא חשבתי שתאמרי את זה.
– לא תמיד חשבתי כך.
הציץ החוצה. רוח.
– נועה, – הפעם בקצרה, כמו שנים לא קרא לה. – רוצה לחזור. אני יודע שזה נשמע… אני מבקש תחשבי.
נועה חשבה. וכשידעה את התשובה, דיברה.
– אני לא כועסת, באמת. הכעס עבר. נשאר … הבנה. אתה לא רע, פשוט בחרת מהיד שלך.
– יש סיכוי?
– אין.
שתק.
– למה?
– כי בחרתי אחרת.
– מה בחרת?
– את זה. החממה, העבודה, עצמי.
ראה שהיא מדברת באמת.
– ויש פה מישהו אחר? רמי אמר לי…
– רמי אוהב לספר.
– את איתו?
– גדי, זה כבר לא עניינך.
הנהן.
– אני שמח שהגעת, – אמרה. כי עכשיו זה נסגר באמת.
– היית אשת חלומות, לא ידעתי להעריך.
– אני יודעת.
קמה.
– אני צריכה לעבוד. תרצה, אפשר לסייר.
הוא קם, מביט זמן רב באישה שהכיר עשרים שנה, עומדת באור החורף בין העצים.
– לא, תודה. אלך.
– יופי.
הולך, נעצר:
– נועה. את…
לא סיים.
– הצלחה.
– גם לך.
הדלת נסגרה.
נועה עמדה, לקחה את החרציות, סידרה בוַזָה עם מים. חרציות מחזיקות ימים.
רמי חזר, עשה עצמו שלא שמע, למרות שהחממה סופגת צלילים.
– קפה?
– בכיף.
שתו קפה, רמי סיפר על פרפרי הדרים שאולי יגדלו בקיץ, יעניין ילדים שבאים.
אוקטובר נהפך לנובמבר בלי מורגש. נועה הגישה בקשה להרחבת החממה וזכתה באישור ראשוני. רמי קנה עוגה אכלו בעבודה יחד.
אלון התחיל לבוא יותר. לא רק עבודה.
פעם אחת הביא יין חם בתרמוס.
– סוף נובמבר, – חייך.
– איך יודע שאני מסכימה?
– את מסכימה.
צחקה.
ישבו בכיסאות נצרים, בפנים חממה חמימה, בחוץ פארק. ריח ציפורן ותפוז.
– ספרי לי על התכנון להרחבה, – ביקש.
והיא סיפרה, עם שרטוטים. הוא הקשיב, שאל, שלף טאבלט, הדגים. זו הייתה שיחה של שני מקצוענים בשוויון.
– כאן כדאי חלון כפול, פתרון לעיבוי. ראיתי כזה בפינלנד, אקלים דומה.
– יעמדו הקונסטרוקציות?
– צריך לבדוק. רוצה שאבדוק?
– כן.
הביט בה, לא בשרטוט, אלא בעיניים.
– נועה שטרן, – אמר.
– כן.
– כיף לי לדבר איתך.
נועה חייכה רגע,
– גם לי.
בחוץ פתאום לבן.
שלג.
הראשון של השנה. דק, יושב על הספסלים, על ענפים, משנה את האור.
– שלג, – אמר אלון.
– כן…
הביטה על הכל מסביב עצי קלמנטינה, אורכידאות בשורה, דקלים נוגעים בתקרה. החממה חמה, ריח של חג.
והיא חשבה: בחוץ נובמבר ושלג, בפנים חממה מקום ששומר חום, צמחים חיים. זה כנראה התיאור הכי מדויק למה עשתה בשנה הזאת: מצאה מרחב שבו בפנים תמיד חם, גם כשהכול מסביב מתקרר.
– את חושבת על משהו? – אלון שאל.
– כן.
– משהו טוב?
הביטה בשלג, בהדרים, באורכידאות, בפסגת הדקל, היכן שנמסות פתיתי שלג.
– כן, – אמרה. משהו טוב.
אלון לא אמר כלום. מזג עוד יין חם, שתו יחד, ישובים בחממה חמה, ובעד החלון ראו את השלג הראשון נופל.
