ריבת שן-ארי החורף המושלג נגמר, השנה לא היו ממש קרים, חורף רך ומושלג, אבל גם הוא כבר נמאס, וכבר מתחשק לראות עלים ירוקים, צבעוניות ושלהוריד סוף סוף את בגדי החורף החמים. לעיר הקטנה בגליל הגיע האביב. תאסיה אוהבת את האביב, מחכה להתעוררות הטבע, והיא חיכתה בסבלנות. כשצפתה מהחלון שבקומה השלישית, חשבה: – עם הימים האביביים החמים, העיר כאילו התעוררה משנת החורף הארוכה. אפילו המכוניות הגדולות נשמעות אחרת והשוק התעורר. אנשים במעילים צבעוניים צועדים לכל עבר, בבוקר הציפורים מעירות אותנו לפני השעון. אה, טוב באביב, ובקיץ עוד יותר טוב… תאסיה גרה בבניין הזה כבר שנים, עכשיו היא גרה עם נכדתה ורד, שלומדת בכיתה ד’. לפני שנה ההורים של ורד נסעו לעבוד בהסכם לאפריקה – שניהם רופאים, והשאירו את הבת אצל הסבתא. – אמא, אנחנו מפקידים אצלך את ורד שלנו, אי אפשר לקחת אותה איתנו, אנחנו יודעים שתשגיחי עליה טוב, – אמרה בתה של תאסיה. – ברור שאשגיח, יהיה לי יותר שמח איתה, מה יש לי לעשות בפנסיה? תיסעו, אנחנו כבר נסתדר אני וורד, – ענתה האם. – ישש, סבתוש, איזה חיים יהיו לנו, נלך הרבה לפארק, ההורים תמיד עסוקים. לא פנויים אליי, – שמחה הנכדה. תאסיה האכילה את הנכדה בבוקר ושלחה אותה לבית הספר, ואז עשתה את ענייני הבית. הזמן עבר מהר. – אלך לסופר, ואז ורד תחזור מבית הספר, – חשבה כשהתארגנה לצאת. יצאה מהבניין, ועל הספסל ליד הבית כבר ישבו שתי שכנות, עם כריות חמות מתחתיהן – הספסל עדיין קר. שולה – אישה בודדה ללא גיל – אולי שבעים, אולי יותר, אף פעם לא מגלה את גילה, גרה בקומת קרקע בדירת חדר. ולנטינה, גם היא מבוגרת ובודדה, בת שבעים וחמש, אוהבת לקרוא, מכירה הרבה סיפורים מעניינים, שמחה וצוחקת בקול; ממש ההפך הגמור משולה שתמיד לא מרוצה. ברגע שיורד השלג והשמש זורחת, הספסל הזה אף פעם לא פנוי. שולה וולנטינה הן קבועות שם, משש בבוקר עד הערב, רק לארוחת צהריים חוזרות הביתה. הן יודעות הכל על כולם, אפילו זבוב לא עובר בלי שישימו לב. תאסיה לפעמים מצטרפת אליהן, משתפות אחת את השנייה במה חדש, מי קרא מה במגזין או ראה בתוכנית טלוויזיה, ושולה אוהבת לקטר על לחץ הדם שלה. – שלום, בנות, – חייכה תאסיה, – משמרת כבר התחילה. – שלום תאסיה, ברור, אחרת יקבלו עלינו תלונה. את בטח בדרך לסופר, – אמרה שולה, כאשר ראתה את השקית ביד של תאסיה. – נכון, קופצת לסופר לפני שוורד שלי תחזור; הבטחתי לה משהו מתוק על ציונים טובים, – אמרה תאסיה ונכנסה פנימה. היום עבר כרגיל, חיכתה לוורד, האכילה אותה, זו ישבה לעשות שיעורים, תאסיה טיפלה בענייניה ואחר כך צפתה בטלוויזיה. – סבתוש, אני הולכת לחוג ריקוד, – אמרה ורד. ורד כבר עמדה מוכנה עם תיק הגב והטלפון. היא רוקדת כבר שש שנים, אוהבת להשתתף בכל ההופעות העירוניות, ותאסיה גאה בנכדתה היפה. – בטח ורדוש, רוצי, – אמרה הסבתא בחיבה וליוותה אותה לדלת. תאסיה ישבה אחרי הצהריים לבד על הספסל ליד הבניין וחיכתה שוורד תחזור מהחוג. – משתעממת? – הצטרף אליה השכן מהקומה השנייה, יגאל אליהו. – איך אפשר להשתעמם ביום כזה? אביב, מזג אוויר נפלא, – ענתה תאסיה. – כן, השמש מחממת, הציפורים שרות, הכל נהיה ירוק, הכל צהוב מתרמילים של חרצית – נראים כמו שמשות קטנות, – אמר השכן בחיוך, ותאסיה הסכימה. באותו רגע ורד התפרצה מאחור וקפצה לסבתא בצעקה: – הב הב… – שובבה, הפחדת אותי, עוד רגע הייתי מתה, – צחקה תאסיה. – היי, בואי נרגע, – חייך יגאל אליהו וטפח לה קלות על הכתף. – יאללה, שובבה שלי, גיררתי לך גזר עם סוכר, בטח היית צריכה כוחות אחרי הריקוד, וגם את הקציצות האהובות עלייך הכנתי, – אמרה לה בחיוך. גם יגאל קם מהספסל והלך אחריהן. – למה אתם עוזבים את הרחוב? – שאלה תאסיה. – גרמת לי תיאבון עם הקציצות, בא לי לאכול משהו. אולי ניפגש בערב על הספסל או נטייל בפארק, – אמר השכן. – לא מבטיחה, מלא עבודה, נראה… ובסוף באמת יצאה בערב לספסל. נפרדה בשקט מהשכן וחייכה לעצמה, נכנסו הביתה היא ווורד, והוא אחריה. – סבתוש, יגאל אליהו עושה לך עיניים, – צחקה ורד כשנכנסו. – איזה שטויות, – ענתה תאסיה, מוחה בידה. – תאמיני לי, אני רואה איך הוא מסתכל עלייך, לא פעם ראשונה שמתי לב, – המשיכה לצחוק ורד והוסיפה בחלום, – אם מרק מהכיתה המקביל היה מסתכל עליי ככה, כל הילדות היו מקנאות. – בואי תאכלי, חכמולוגית שלי. גם מרק עוד יסתכל, – חייכה הסבתא. בערב שוב יצאה תאסיה, ויגאל חיכה לה על הספסל. פלא – השכנות נעלמו. – שולה ולנטינה רק עכשיו הלכו, לארוחת ערב, – שמח יגאל אליהו. מאותו ערב תאסיה ויגאל נפגשו לעיתים קרובות, לפעמים טיילו בפארק שממול. קראו יחד עיתון, דיברו על מתכונים, סיפורים, ושיתפו חוויות. יגאל אליהו לא זכה ליחס מיוחד מהחיים. הייתה לו אישה, בת ונכד, נשאר מוקדם אלמן וגידל לבד את בתו ככל שיכול. עבד בשתי עבודות כדי שלא יחסר לה דבר. לא השקיע הרבה זמן בבית, הייתה קמה והולכת כשהוא חוזר. הבת גדלה, התחתנה, עברה לעיר אחרת, ילדה בן. כמה פעמים ביקרה – ומאז ניתק הקשר ביניהם. גם בביקורים שלה לא הייתה שמחה משפחתית אמיתית. אחרי חמש עשרה שנות נישואין התגרשה, גידלה את הבן לבד. – תאסי, הבת שלי הודיעה שתגיע אליי עוד יומיים, התקשרה בבוקר. מה קרה פתאום, אחרי שנים? – אמר יגאל, הם כבר מדברים על הכל בגוף ראשון. – כנראה התגעגעה, בגיל מסוים רוצים להיות קרובים למשפחה, – ניחשה תאסיה. – לא בטוח, לא יודע… הבת, ורד, באה. עדיין קשה, לא מחייכת, עם ראש בראש. יגאל חש המתנה כבדה לשיחה רצינית, והיא הגיעה. – אבא, אני פה בעיקר בעניינים. בוא נמכור את הדירה שלך, תעבור לגור אצלנו, עם הנכד, יהיה יותר שמח, – אמרה בתקיפות, כבר רואים שהחליטה. אבל יגאל לא הרגיש נוח ולא רצה לעזוב ביתו אל עיר זרה ו”מעקב” של בת לא חמה. סירב, אמר שהתרגל להיות לבד. ורד לא ויתרה, שמעה שאביה בקשר טוב עם השכנה והלכה לבקר את תאסיה. ברכה בנימוס, התיישבה, תאסיה מזגה לה תה, שמו עוגיות וריבת שן-ארי על השולחן. – אני שומעת, ורד, – ענתה בידידות. – שמתי לב שאת מאוד קרובה לאבא שלי, – פתחה. – תוכלי לשכנע אותו במשהו חשוב. – ומה זה? – תעזרי לי לשכנע אותו למכור את הדירה… למה שאיש זקן ישאר בדירה גדולה? אפשר לחשוב על אחרים, לא? – סיימה ברשעות. תאסיה הופתעה מהציניות והספקולציה של ורד וענתה בשלילה. ורד השתנתה – אידומה מאד כעגבנייה, צעקה וכעסה: – אהה, ברור… בטח את בעצמך רוצה את הדירה, מצאת זקן בודד ועושה נדוניה לנכדה שלך… מתרפקים לכם יחד על הספסל, מטיילים בערב, מדברים על החרצית… זוג שני חרציות זקנות, וחושבת שתתפוס משהו… כבר הגשתם בקשה לחתונה? שתדעי – לא תצליחי, ואת עוד תקבלי איום ישיר – לא יצליח לך, מכשפה זקנה, – וצעקה וסגרה את הדלת. לתאסיה לא היה נעים, קיוותה שהשכנים לא שמעו את הצעקות. בסוף ורד נסעה. תאסיה התחמקה מיגאל, כל פעם שרואה אותו ממהרת הביתה. ושותים תה עם ריבת שן-ארי אבל איך שלא תברח, החיים מסדרים את העניינים. פעם חזרה מהסופר, ויגאל חיכה לה עם חרציות צהובות, כבר התחיל לקלוע מהם זר. – תאסיה, אל תברחי, – ביקש, – שבו לרגע. תסלחי לי על הבת שלי. אני יודע… מה אמרה לך ומה יכולה להגיד. דיברתי איתה, לנכד אני עוזר ואמשיך לעזור. אבל היא… אי אפשר ככה… בסוף נסעה והודיעה שאין לה יותר אבא… ואני… – הוא השתתק, הושיט לה זר חרציות, – קחי, ודרך אגב, עשיתי ריבת שן-ארי – בריאה וטעימה, חובה לטעום! ובסלט גם כדאי, – צחק השכן. אחריך דיברו יחד על חרציות, הכינו סלט, ותאסיה שתתה תה עם ריבת שן-ארי – מצאה חן בעיניה מאד. בערב שוב הלכו לפארק: – יש לי את הגיליון החדש של העיתון האהוב שלנו, – אמר יגאל אליהו, נקרא יחד על הספסל מתחת לעץ הליבנה שלנו, – הצביע על הספסל. תאסיה התיישבה לידו וצחקה, והשיחה זרמה והם שכחו מהכל. היה להם טוב ביחד. תודה שקראתם, שנרשמתם ותמכתם בי. בהצלחה בחיים!

Life Lessons