רוצה להיפטר ממני? – מרינה מנסה לשמח את אמא במתנה חלומית לקיסריה ונפגשת בגל של אשמה, נזיפות וגעגוע לפרגון: איך לומדים לבחור בעצמך מול ציפיות של הורה?

רוצה להיפטר ממני? — מה זה, הבגדים האלה? — אליזבת פטרובנה סקרה את בתה במבט חודר, נעצרת במיוחד על החצאית. — זה פשוט קצר מדי. בגיל שלך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה קטנה. מרינה משכה אוטומטית את החצאית, למרות שהיא כמעט עד הברך. חצאית עיפרון משרדית רגילה, נקנתה חודש שעבר בסייל. אז זה נראה כמו מציאה — גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. — אמא, זה לגמרי בסדר, — מרינה ניסתה להישמע רגועה. — אני הולכת בזה לעבודה. — בדיוק. אנשים רואים וחושבים מי יודע מה. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את זה אינספור פעמים — על צניעות, על “בזמננו”, על איך בחורה הגונה צריכה להיראות. במקום לענות, הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו סוכנות נסיעות. — זה בשבילך, אמא… אליזבת פטרובנה קפאה באמצע המשפט, הסתכלה על המעטפה, על מרינה, ואז שוב על המעטפה. — מה עכשיו הבאת? — תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל מיותר חסכה. אותו מלון ספא עם העמודים ומעיינות המינרלים, עליו אמא שלה חלמה שנים. מרינה מצאה, הזמינה את הסוויטה הכי טובה, חשבה על כל פרט. אליזבת פטרובנה שלפה את השובר, הציצה בו. מרינה קיוותה לעטיפה חמה, או לפחות תודה קטנה. מבט של הכרת טובה. האמא קימצה שפתיים ודחפה את המעטפה הצידה בקצה האצבעות, כאילו היתה מלוכלכת. — שוב החלטת בשבילי. מרינה הזדקפה. — אמא, זה הרי המלון ההוא בים המלח שתמיד רצית… — ומי ישקה לי את הסיגליות? לזה כבר חשבת? — אליזבת פטרובנה דפקה על השולחן. — שלושה שבועות אני לא אהיה, הן יתייבשו. — אבוא כל יום. — את עובדת. תשכחי, תהיי טרודה. ובכלל, בטח מאכילים שם רק חסה. קראתי שבמלונות האלה זה חיסכון בחסכנות. מרינה הסתכלה על אמא ולא היתה בטוחה אם היא צוחקת או לא. חצי שנה בלי קפה, בלי נעליים חדשות, בלי יציאות עם חברות — בשביל זה? — אמא, יש שם מסעדה עם תפריט עשיר. עיסויים, בריכה, הליכות בריאות… — הליכות בריאות! — חיקתה אמא בזלזול— למדת מילים חדשות. רק לשאול אם אני צריכה את זה לא חשבת? מרינה בלעה גוש בגרון. היא חיכתה לכל הפחות ל”כל הכבוד”. זה שכל החיים חיפשה. מרינה צנחה על הכיסא. הרגליים נהיו כבדות כאילו הגוף החליט שאי אפשר יותר לעמוד. היא הביטה במעטפה שדחפה האמא אל קצה השולחן ושתקה. — וחוץ מזה, האקלים שם— שוב התחילה האם להסתובב במטבח, מסדרת את המפה שכבר היתה מסודרת למשעי — הלחות שם נוראית, ישר יקפוץ לי הלחץ. בכלל חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום הבינה שהיא לא צריכה לענות. לראשונה זה שנים, הרגישה שאין לה שום חשק להתנצל. — ודרך? כל הדרך לשם? שעות באוטובוס עם הגב שלי? — אמא התיישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך. — תראי את קשת השכנה, אפילו שבעלה לא משהו ושותה, היא לא עוזבת את אמא שלה — כל יום קופצת, אם עם קניות, אם סתם לשבת. מרינה בחנה את הקמטים סביב השפתיים של אמא, את השורשים הלבנים המבצבצים מתחת לצבע, את הידיים המוכרות עם הוורידים הבולטים. הידיים שקלעו לה צמות לגן. השפתיים ששרו לה שירי ערש. לאן הכל נעלם? — את בכלל מקשיבה לי? — מקשיבה, אמא. — לא נראה. יושבת כמו בובה. אני מדברת איתך על דברים חשובים, ואת… אליזבת פטרובנה המשיכה לפרט: החדרים במלון קטנים, השכנים רועשים, הרופאים הצעירים לא יודעים כלום — רק מרשמים. מרינה הנהנה איפה שצריך, אבל בפנים התפשטה ריקנות. השעון על הקיר סימן דקות. שעה, שעה וחצי— האמא עברה מהמלון להאשמות כלליות: ערבים בודדים, טלפונים נדירים, בת לא ממושמעת. — את בכלל יודעת איך זה כאן לבד? — האם הרימה סנטר — את רוצה להיפטר ממני, ללכת ליהנות בעצמך? — אמא, זאת מתנה. — מתנה! — אמא מחאה כפיים — מתנה אמורה להיות נעימה. וזאת… קנית רק להרגיע לעצמך את המצפון! דחפת את אמא שלך רחוק — שיהיה לך שקט בלב, נכון? מרינה התרוממה לאיטה. הרגליים עדיין רועדות, אבל התעקשות נתנה לה כוח להיאחז במעטפה. האצבעות חובקות את הדף. — את צודקת, אמא. יהיה לך שם לא נוח. אני אבטל. אליזבת פטרובנה השתתקה. בעיניה הבהבה מבוכה של מי שהתכונן למלחמה וזה שמולו הניח פתאום נשק. — מה זאת אומרת — תבטלי? — בדיוק. אחזיר כסף. את צודקת, לא חשבתי. — מרינה, שימי את המעטפה בחזרה. — למה? את לא רוצה לנסוע. — לא אמרתי שלא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! — הרימה האם קול, והלחיים שלה האדימו — את תמיד עושה מה שבא לך ואז מופתעת למה לי רע! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה וצעדה למסדרון. הלב דפק ליד הגרון, אבל החלטיות חיזקה את רגליה. — לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! — אמא, אני עייפה. — עייפה! — קפצה אחרי, אחזה בזרועה — את החיים שלי הקרבת בשבילך! היינו רעבות, אבא שלך עזב אותנו, ואני גידלתי אותך לבד — וזו התודה? מרינה הסתובבה. הביטה באמא שלה, בשפתיים רועדות מכעס, בפנים הלבנים מרוב זעם. — את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. — אמרתי שלא שאלת אותי! — אז הנה, שואלת. אמא, את רוצה לנסוע לים המלח? אליזבת פטרובנה נחרדה לעלבון. — את צוחקת? את מתגרה בי? רובוט קר לב… זה מה שאת! תני את המעטפה, אני עוד אחשוב! מרינה שיחררה בעדינות את זרועה. את המעטפה לא שחררה. — אתקשר אלייך מחר, אמא. וסגרה אחריה את הדלת, רגע לפני שהתשובה הגיעה. הקללות דלקו אחריה במסדרון, חנוקות דרך הדלת. משהו על כפיות טובה, על נעורים אבודים, על זה שעוד תצטערי. מרינה לא עצרה ולא הסתובבה. הרגליים הובילו אותה במורד המדרגות, בין תיבות דואר מתקלפות, בין שכנים אקראיים. בחוץ טיפטף גשם דק. מרינה הרימה פנים לטיפות, עמדה דקות על המדרכה, נושמת את ריח האספלט הרטוב. עוברי אורח עקפו אותה — מישהו נהם בכעס. לה לא היה אכפת. המעטפה עדיין בידה, ופתאום חשבה — אולי אפשר לנסוע לבד? ים המלח, העמודים, הספא — ואף ביקורת בארוחת הבוקר. היא צעדה ללא מטרה עד שעצרה מול בית קפה קטן בפינת הרחוב. אור חמים נשפך על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלי פרחים ולסועדים שלוים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. — ערב טוב — המלצר חייך — את לבד? — כן, — הופתעה מהקלות שאמרה. בחרה שולחן מרוחק, סידרה מפית והתבוננה בתפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר — טרטר אגסים בקרמל עם טופי מלוח. וכוס יין אדום, יבש ומשובח. אמא היתה קוראת לזה שיגעון. בזבוז כסף. מרינה דמיינה את שפתיה הקפוצות, מבט הנזיפה, עוד נאום על “בזמננו…” — והזמינה. היין היה עשיר ועוקצני מעט. מרינה לגמה ונשענה בכסא. תחושת קלות לא מוכרת גאתה בה — איפה שמקודם הכבידה אשמה. נזכרה איך בילדות פחדה לקבל ציון “רגיל”, כי אמא שתקה שבוע שלם אחרי כל “כישלון”. איך בחרה כלכלה במקום ספרות, כי “זה לא רציני”. איך נפרדה משלומי שאהבה, כי אמא טפטפה יומיום “חסר עתיד”. הקינוח נמס בפה. מרינה הביטה בקרמל הנמס וחשבה מתי עשתה משהו סתם כי רצתה—not בשביל אישור, לא בשביל “כל הכבוד”, אלא בשבילה עצמה. הטלפון רעד בתיק. שוב. ושוב. מרינה שלפה, ראתה שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות — וכיבתה… היא סיימה את היין, קינחה בקינוח וביקשה חשבון. השאירה טיפ גדול, כי ככה התחשק לה, ויצאה לרחוב הלילי. הגשם נפסק, שמיים בהירים הופיעו עם כוכבים ראשונים. מרינה חשבה — את הצעד הראשון כבר עשיתי. נתתי לעצמי להיות חשובה יותר מהציפיות של כולם.

את רוצה להיפטר ממני מה זה, מה לבשת? רבקה לאורון העיפה

03

רוצה להיפטר ממני? – מה זה בכלל לבשת? – אליזבט פטרובנה סקרה במבט ביקורתי את בתה, נתקעת עם העיניים על החצאית. – זה לא הולם, קצר מדי. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו נערה. מרינה משכה באי-נוחות את שול החצאית כלפי מטה, למרות שהגיעה כמעט עד הברכיים – חצאית עפרון רגילה מהעבודה, קנייה אחרונה במבצע. אז זה נראה – מציאה: גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. – אמא, החצאית סבבה לגמרי, – ניסתה מרינה לשמור על שלווה בקולה. – אני הולכת איתה לעבודה. – בדיוק בגלל זה. אנשים מסתכלים וחושבים מה שהם רוצים. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את הנאומים האלה מאות פעמים – על ענבה, על “בזמננו”, על איך אישה נורמלית צריכה להיראות. במקום לענות פשוט הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו של סוכנות נסיעות. – זה בשבילך, אמא… אליזבט פטרובנה נשתתקה באמצע משפט. היא הסתכלה על המעטפה ואז על מרינה, ואז שוב על המעטפה. – מה עכשיו הבאת? – תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל עודף חסכה. הספא בירושלים עם העמודים, המעיינות – אותו מקום שאמא תמיד חלמה להגיע אליו. מרינה הזמינה לה, שדרגה לחדר הכי טוב, תכננה את הכל עד הפרט האחרון. אליזבט פטרובנה שלפה את השובר, עיניה דילגו. מרינה ציפתה – אם לא לחיבוק, אז לפחות ל”תודה” קטן, למבט חם. אבל אמא רק קימטה את השפתיים ודחפה במיאוס את המעטפה לקצה השולחן, כמו הייתה מלוכלכת. – שוב את מחליטה עליי בלי לשאול. הנשימה של מרינה נעתקה. – אמא, זה הרי עין כרם. תמיד רצית… – ומי ישקה לי את הסיגליות? חשבת על זה? – הקישה האם באצבעות על השולחן. – שלושה שבועות, הן יתייבשו. – אני אטפל בהן. אבוא כל יום. – את עובדת. תשכחי, לא תספיקי. ובטח כל האוכל שם זה כרוב בלי סוף. קראתי שבספא החדשים האוכל עלוב. מרינה הביטה באמא ולא הצליחה להבין – צוחקת או רצינית? חצי שנה ויתרה על קפה, על נעליים חדשות, על יציאות עם חברות. בשביל מה? – אמא, יש שם מסעדה עם חמישה אולמות. תפריט לבחירה. עיסויים, בריכה, מסלולי הליכה… – מסלולי הליכה, – לעגה האם, – מילים מפוצצות למשהו מסוכן. ולשאול אם אני בכלל רוצה – לא חשבת, הא? מרינה בלעה רוק עם גוש בגרון; חיכתה רק ל”מגיע לך” יבש. זה שבשבילו חיה כל השנים. מרינה התיישבה. הרגליים הפכו לג’לי, כאילו הגוף החליט לבד שאין יותר כוח. היא הביטה במעטפה שאמא הרחיקה לפינה ושתקה. – ואחר כך, מזג האוויר – המשיכה האם להסתובב במטבח, מתקנת את המפה שכבר הייתה ישרה להפליא – הלחות שם תהרוג אותי, ישר יקפוץ לי הלחץ דם. חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום קלטה שהיא לא רוצה יותר לענות. לראשונה מזה שנים לא הרגישה צורך להתנצל. – וגם הנסיעה. מה, יום שלם באוטובוס? עם הגב שלי? – ישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך על ימים קשים. – תראי את קטי השכנה. בלגניסטית, ובעלה כלום, אבל לא משאירה את אמא שלה לבד לרגע. מרינה בחנה את הקמטים מסביב לשפתיים, שורשים לבנים בקצוות שיער תחת הצבע, הידיים המוכרות. אלו פעם סידרו לה צמות לבית ספר. אותן שפתיים שרו שירי ערש. איפה כל זה עכשיו? – את בכלל מקשיבה לי? – מקשיבה, אמא. – לא נראה. את קפואה. מדברת איתך רציני ואת… אליזבט פטרובנה המשיכה ברשימת תלונות: החדרים צפופים, השכנים רועשים, הרופאים לא מבינים כלום, רק נותנים תרופות. מרינה הנהנה במקומות הנכונים, אבל בפנים הלכה וגדלה ריקנות. השעון דפק דקות, שעה, שעה וחצי. האם אספה מומנטום, עברה מהספא לכלל טענות – ערבים לבד, שיחות טלפון נדירות, “הילדה התרחקה”. – את מבינה איך זה להיות פה לבד? את סתם רוצה להפטר ממני כדי שיהיה לך שקט? – אמא, זה מתנה. – מתנה! – קראה האם בקול – מתנה צריכה לעשות טוב. זאת? קנית כדי להרגיע את המצפון. שתשלחי אותי רחוק, תרגישי טוב עם עצמך, נכון? מרינה קמה לאיטה, הרגליים לא צייתו, אבל הכריחה עצמה לקחת את המעטפה. אצבעותיה כיווצו את הנייר. – את צודקת, אמא. לא יהיה לך נוח שם. אחזיר את הכרטיס. אליזבט פטרובנה נעצרה. מבט מבולבל, כמו מישהי שנערכה לקרב ארוך והיריב הניח את הנשק. – מה זאת אומרת תבטלי? – בדיוק ככה. אקבל החזר. את צודקת, לא חשבתי. – מרינה, תחזירי את המעטפה למקום. – למה? את הרי לא רוצה לנסוע. – לא אמרתי שאני לא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! – קולה התרומם ולחיים הסמיקו. – את תמיד ככה – עושה מה שאת רוצה ואז מתפלאת למה רע לי! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה והלכה לכיוון הדלת. הלב פעם בגרון, אבל הנחישות חיזקה לה את ההליכה. – לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! – אמא, אני עייפה. – עייפה! – רצה האם אחריה, תופסת אותה במרפק – את הייתה כל עולמי! סבלתי, אבא שלך עזב, אני גידלתי אותך לבד! וזו התודה?! מרינה הסתובבה. הביטה באמא, בשפתיים רוטטות מכעס, בפנים החוורות. – הרי את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. – אמרתי שלא שאלת אותי! – אז הנה אני שואלת: אמא, את רוצה לנסוע לעין כרם? אליזבט פטרובנה איבדה את המילים, נסערת. – את צוחקת? את מתעללת בי? רובוט חסר לב, זה מה שאת! תניחי את המעטפה, אני אחשוב על זה! מרינה שחררה בעדינות את המרפק מהאחיזה של אמא. את המעטפה לא שיחררה. – אדבר איתך מחר, אמא. וסגרה מאחוריה את הדלת לפני שהספיקה לענות. הקללות רדפו אחריה מהמדרגות, חנוקות מאחורי דלת סגורה – על חוסר הכרת תודה, על נעורים מבוזבזים, על זה שהיא עוד תתחרט. מרינה לא עצרה, לא הסתובבה. הרגליים לקחו אותה במדרגות, על פני תיבות הדואר עם הצבע המתקלף, על פני שכנים מזדמנים. בחוץ טפטף גשם קל. מרינה הרימה פנים לטיפות ועמדה רגע על המדרכה, שואפת את ריח האספלט הרטוב. אנשים עקפו אותה, מישהו צקצק, אבל לה לא אכפת. המעטפה עדיין אצלה, ולפתע עלה בה הרעיון שאפשר בכלל לנסוע לבד – עין כרם, עמודים, מרחצאות מלכותיים, בלי אף מילה של ביקורת. היא הלכה סתם כך, עד שנעצרה מול קפה קטן ברחוב צדדי. אור חם נפל על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלים עם פרחים, אנשים שקטים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. – ערב טוב, – המתנ/ה הגיש תפריט בחיוך – את לבד? – כן, – הופתעה מכמה קל יצא לה. בחרה שולחן בצד רחוק, התיישבה, פרשה מפית, פתחה תפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר – טארט אגסים עם קרמל ומלח ים, וגם כוס יין אדום עמוק. אמא הייתה קוראת לזה להשתגע. לבזבז כסף לשווא. מרינה דמיינה את מבטה הנזוף, את הקימוט הידוע של השפתיים, את ה”אני בגילך…” התמידי, וביצעה את ההזמנה. היין היה עז, מעט מריר. מרינה לגמה והישענה לאחור. תחושת קלילות חדשה הציפה אותה – איפה שפעם הכל לחץ. נזכרה איך פחדה בילדותה לקבל ציונים פחות טובים, כי אמא תשתוק שבוע. איך ויתרה על פילולוגיה בשביל כלכלה “כי זה רציני”. על שלוש השנים עם דימה, שעזבה כי “אין לו עתיד”. הטארט נמס בפה. מרינה הסתכלה על הקרמל הנמס ולא זכרה מתי עשתה משהו פשוט כי התחשק לה. לא בשביל עוד הישג אצל אמא, אלא לעצמה. הטלפון רטט בתיקה, עוד שיחה ועוד אחת – שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות – וכיבתה אותו. סיימה את היין והקינוח, השאירה טיפ נדיב – כי בא לה – ויצאה לרחוב הערב. הגשם פסק, מעל לראש מטר זרחו כבר כוכבים. מרינה חשבה שהצעד הראשון, הכי קשה – היא כבר עשתה. אפשרה לעצמה להיות חשובה יותר מכל מה שמצפים ממנה.

מה זה שאת לובשת? סגליה רמון שלחה מבט בוחן בבתה, מגבה

00

Descaro sin límites: ¿Por qué alquilar la casa de la playa a la familia puede acabar en drama y malas caras (y sin un céntimo en el bolsillo)?

Descaro sin límites A ver, Lucía, dime la verdad empezó

00

עשיתם את החשבון לא נכון – דנה תקפוץ היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך? איריס הניחה את המסרק והסתובבה לעבר בעלה, עומר, שהיה עסוק עם השלט של הטלוויזיה. הוא הנהן בלי להוריד את העיניים מהמסך. – בטח. שתבוא. איריס חייכה וחזרה למראה. היא אהבה את זה שבעלה מסתדר טוב עם אחותה. דנה הייתה קופצת לא מעט, לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע, נשארת עד מאוחר, והדירה הייתה מתמלאת בצחוק ושיחות. איריס הייתה מקשיבה להם מדברים על סדרות או מתווכחים על פוליטיקה, וחושבת כמה יש לה מזל – בעל אמין, אחות אהובה, משפחה חמה – ממש כמו בסרטים, רק במציאות. לפעמים בכל זאת משהו הטריד אותה – שטויות, באמת. איך עומר מתקרב לדנה כשהיא מספרת סיפור מהעבודה, איך היא נוגעת בכתף שלו כשהיא צוחקת, איך הם מתלחשים במטבח ונעצרים כשאיריס נכנסת. היא רגע העיפה את המחשבה – שטויות. דנה הרי אחותה הקטנה, זאת שהיא טיפלה בה עוד מתקופת בית הספר. ועומר שלה, חמש שנים הם יחד. אוטוטו יום נישואין. …באותו ערב, איריס יצאה מוקדם מהעבודה לקניות לכבוד החגיגה שלהם. רצתה להפוך את מחר למיוחד. המפתח הסתובב בקלות. איריס נכנסה למסדרון ונעצרה. הדממה בדירה הייתה עבה ומוזרה. נשמע רחש מהסלון. היא פסעה במסדרון, דחפה את הדלת ונעמדה בכניסה. דנה ישבה על הכורסה האהובה שלה, בנינוחות של אחת שגרה שם תמיד. עומר עמד בחלון וניתק קשר עין כשנכנסה. – מה קרה, למה אתם כאלה? – ניסתה איריס לחייך והשפתיים סירבו לשתף פעולה. דנה הרימה מבט. איריס בקושי זיהתה אותה. לא נשאר זכר לדנה הביישנית, שתמיד שואלת עצה או בוכה על הכתף של אחותה. מולה ישבה אישה זרה. – קרה. אני בהריון, מעומר שלך, – אמרה דנה בקרירות. – תתחילי לארוז. מעכשיו אני גרה פה. היד שלה נחה על בטן שטוחה, מוסתרת מתחת לחולצה רפויה. איריס קפאה, מסביבה עולם ממשיך כרגיל: רעש מכונית, טלוויזיה אצל השכנים, אבל היא לא מצליחה לנשום. – מה?! – הקול שלה נשבר ונחנק. – שמעת טוב, – דנה נשענה אחורה. – הכל כבר סגור בינינו. נמאס להעמיד פנים. איריס הסתכלה על עומר. הוא המשיך להסתיר את פניו בחלון, כתפיו כפופות, אגרופים מלבינים. – עומר, – פסעה לעברו. – תסתכל עליי. הוא הסתובב, ובעיניו לא היה חרטה ולא בושה. רק תשישות והקלה. – איריס… זה מה שקרה. סליחה. – זהו? חמש שנים “וזה מה שקרה”? – בלי דרמה, – עיקמה דנה פניה. – דברים קורים, יש בנאדם חדש, צריך להמשיך הלאה. דנה קראה לו “עומרי” – בדיוק כמו שאיריס קראה לו. – כמה זמן זה? – חנוקה שאלה איריס. דנה זרקה מבט לעומר וצחקה. – שנה בערך, אולי יותר. אז מה? שנה. כל אותם ערבים שאחותה נשארת עד מאוחר, כל המבטים שהיא פירשה כמשפחתיות. – חשבתי שאת אחותי, – הקול שלה התקשח מבלי לשים לב. – חשבתי שאת אוהבת אותי. – אני אוהבת, – דנה משכה בכתפיה בקלילות שגרמה לאיריס לחשוך עיניים. – אבל את עצמך צריך לאהוב יותר. וגם את עומר. ומה את… תמיד היית מדי נכונה, מדי בסדר. זה משעמם, את מבינה? איריס זינקה לעומר, אחזה בחולצתו וסובבה אותו אליה. – תגיד שהיא משקרת! תגיד לי שהכל מתיחה גרועה! עומר ניסה להשתחרר, אבל איריס החזיקה חזק. – איריס, תפסיקי, את יודעת הכל… – אני לא יודעת כלום! – היא הדפה אותו בכוח. – חמש שנים! עזבתי עבודה בשבילך, סעדתי את אמא שלך בבית חולים! ואתה… היא שלפה כרית וזרקה עליו בזעם. הוא בקושי הצליח להתחמק. – הבאת אותה למיטה שלנו, חתיכת נבזה! – תרגעי, – דנה קמה ויישרה את החולצה. – די עם ההיסטריה הזו. איריס תפסה מהמדף מסגרת תמונה מהשנה שעברה בחנוכה – הם מחובקים, מחייכים. – גידלתי אותך! – זרקה את התמונה על הקיר, הזכוכית התנפצה. – עשיתי אתך שיעורים! הגנתי עליך! וזו התודה שלך? – די, נו, שמענו את זה כבר. – דנה גלגלה עיניים. – עומר תמיד אהב צעירות וזוהרות. אם כבר, אני לפחות כנה! – כנה? – הצחוק של איריס חתך באוויר. – שנה של בגידה זה כנה?! היא תפסה מאפרה חגיגית – מתנה מהחמות, והניפה. – איריס! תניחי! – עומר ניסה לעצור אותה, ללא הצלחה. המאפרה פגעה בוויטרינה, הזכוכיות התנפצו. – אל תדאגו, עוד לא סיימתי, – איריס נשמה בכבדות. – זה אפילו לא ההתחלה. היא החלה לזרוק מהמדפים חפצים – ספרים, מזכרות. – איריס, תפסיקי! – עומר ניסה לתפוס בה. – אל תיגע בי יותר בחיים! דנה נסוגה לכיוון הדלת, הפעם לראשונה היה דאגה בפניה. – אולי נדבר על זה בשקט? את צריכה לעזוב, לנו יש משפחה וילד, הדירה חשובה לנו… תארזי ותלכי… – אני צריכה לעזוב? – איריס נעצה מבט קפוא. – אני?! ופתאום התבהרות חדה בשקט. – נראה ששכחתם פרט קטן, עשיתם טעות בחישוב. – היא סידרה שיער פרוע. – הדירה הזו שלי. קנינו אותה לפני שהתחתנו, רק על שמי. עומר, לא סיפרת לדנה? דנה פזלה לעומר. הוא החוויר והשפיל עיניים. – מה קשור עכשיו דירה? – דנה ניסתה להישמע בטוחה. – יש לנו ילד, משפחה, לנו יותר מגיע– – משפחה? – איריס גיחכה נטולת רחמים. – לכו תבנו אותה במקום אחר. לכו מפה – שניכם, עכשיו. – את לא יכולה! – דנה קולה עלה. – זה אכזרי! אני בהריון! – היית צריכה לחשוב על זה לפני ששכבת עם בעל של אחותך. החוצה. עומר ניסה לתפוס בידה. – איריס, אולי נמצא פתרון? אין לי לאן ללכת, כל החפצים שלי כאן… ואולי בית משפט? – תנסה. הדירה רשומה על שמי עוד לפני הנישואין. קח רק את הדברים שלך, אשמח להודיע לך מתי. – אבל… – החוצה. – הקול שלה היה רגוע אך נוקב. – אתה והמאהבת ההריונית שלך – עופו מהבית שלי. דנה חטפה את התיק בדרך אל הדלת ואיימה: – אמא תשמע איך התנהגת. היא לא תסלח לך. – נבדוק. איריס טרקה את הדלת ונשענה. הדמעות שטפו לה את הפנים. …שלושה ימים לאחר מכן, אמא התקשרה. – ילדה שלי, – הקול שלה נשמע עייף. – דנה סיפרה לי הכל. את הגרסה שלה, כמובן. – אמא, אני… – תני לסיים. שמעתי אותה. ואז אמרתי לה שלא תחצה את הסף שלי יותר, עד שתפקח עיניים ותבקש ממך סליחה על הברכיים. איריס התקשתה לנשום. – את… את בצד שלי? – ברור. דנה פעלה בצורה מחפירה, וגם עומר. תישארי חזקה, תתגרשי ממנו, תתחילי מחדש. הופ, יש לך דירה, והוא יקבל אפס. את חזקה, תתמודדי. איריס התיישבה על הרצפה ופרצה בבכי. בקרב הזה, היא כבר לא לבד. יש לה גב – מהאמא שלה – שלא ציפתה לו. עשיתם את החשבון לא נכון

נטלי תקפוץ אלינו היום, סביב שבע. זה בסדר מבחינתך?

08

— ¡Vete a casa! ¡Allí hablaremos tú y yo! — dijo enfadado Maxim. — ¡Lo que faltaba, montar un escándalo en medio de la plaza! — Pues hala, ¡como quieras! — bufó Varia. — ¡No te creas tanto! — ¡Varia, no me hagas enfadar! — amenazó Maxim. — ¡Ya te lo diré en casa! — ¡Uy, uy, qué miedo! — soltó ella, lanzándose la trenza a la espalda y caminando hacia casa. Maxim esperó a que Varia se alejara, sacó el móvil y murmuró al micrófono: — Sí, ya va para casa. Recibidla bien, como lo hablamos. ¡Y al sótano con ella, que le bajemos los humos! ¡Voy para allá! Guardó el móvil y se dispuso a entrar al supermercado para celebrar cómo domaba a su mujer, pero de pronto un desconocido le tomó del brazo. — Perdone esta indiscreción — se disculpó nervioso el hombre —; venía con usted una chica… — Mi esposa, ¿por? — replicó Maxim, frunciendo el ceño. — Nada, nada, — el otro sonrió servilmente —, ¿por casualidad su esposa no se llama Bárbara Meléndez? — Bárbara, sí — asintió Maxim —, antes de casarse Meléndez. ¿A qué viene tanta pregunta? — ¿Y de segundo nombre Sergio? — ¡Sí! — respondió exasperado Maxim. — ¿De qué la conoce usted? — Perdón, ¿nació acaso en el noventa y tres? Maxim hizo cálculos mentalmente y asintió. — Sí. Pero dígame, ¿de dónde saca tanto detalle sobre mi Varia? Ella solo lleva tres años aquí y no tenía trato con nadie, decía que huyó de sus padres porque la querían casar a la fuerza. Así que verlo decir tantas cosas en pleno pueblo pequeño donde nadie sabía nada de ella, era raro. — Perdón de nuevo, no la conozco en persona, — tartamudeó el hombre —. ¡Es que soy fan suyo! — Mira, fan, ¡te recuento las costillas, y te saco alguna de repuesto si sigues! — amenazó Maxim —. ¿De qué vas con eso de «fan»? ¿Quieres quitarme a la mujer? — ¡No, hombre! ¡No lo ha entendido usted! ¡Soy admirador… de su talento! — ¿Talento? Varia, que yo sepa, no tiene nada especial — dudó Maxim. — Hombre, conseguir la descalificación vitalicia en Muay Thai a los dieciocho por exceso de brutalidad… ¡eso es un talento! — exclamó el hombre. — Una pena que tras los torneos privados no compitiera más… ¡Verla en el ring era un espectáculo! Con manos temblorosas Maxim buscó el móvil, que cayó al suelo y se rompió. Se agachó a recogerlo, pero no encendió. Maxim salió corriendo para casa, murmurando: — ¡Virgen del Carmen, que llegue a tiempo! Cuando llegó Varia al pueblo, todo el mundo pensó que era una estudiante de magisterio que pronto se iría. Pero resultó tener veinticinco años y quedarse para siempre; nunca hablaba de su pasado. Y el resto de la historia… (Y así sigue, adaptado al ambiente rural español, con Maxim convencido de su “bien hacer” y la familia organizada a la castellana, chismes a ritmo de café de media mañana, luchas de poder y amor propio, hasta que una esposa de armas tomar pone la casa patas arriba y cambia las reglas del juego familiar para siempre.) TÍTULO ADAPTADO: — ¡Vete a casa! ¡Allí hablaremos! — resopló enojado Maxim. — ¡A ver si te crees que pienso entretener a todo el pueblo con una bronca! — Pues hala, ¡como quieras! — replicó Varia. — ¡No te flipes! — ¡Varia, no me calientes! — gruñó Maxim. — ¡En casa arreglamos cuentas! — ¡Uy, qué miedo das! — se lanzó ella la trenza y se fue hacia la casa. Nadie imaginaba que la nueva maestra de gimnasia del pueblo, callada, sin familia ni pasado, guardaba en realidad un secreto de campeonato… ¡Hasta que la quisieron domesticar a la fuerza! Y la lección de justicia familiar terminó en el salón, con accidentes, una abuela con el rodillo partido y la paz recobrada a base de justicia (y alguna que otra magulladura). Así fue como en el corazón de la España rural, una moderna Bárbara “La Fiera” puso orden en la casa de su marido, y demostró que aquí, ¡la igualdad se conquista a golpe de valor y sentido común!

¡Vete a casa! ¡Te lo diré cuando llegues!

01

החישוב השגוי – כשהאחות הקטנה באה לביקור לכבוד הערב, ובבת אחת כל המשפחה קורסה: בגידה, היריון ואשמה – אבל לדירה יש תעודת בעלות אחת, והיא לא שלהם

מיטל תגיע היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך?

010

עשו את החשבון לא נכון – כשבגידה של בעל ואחות קטנה מתפוצצת בערב אחד: כל האמת, כל השקרים, והדירה האחת שמחליטה מי תישאר במשפחה

פספוס בחישוב “מיכל תעבור היום, בסביבות שבע.

01

שישה חודשים אחרי שחתמתי על הגט, בדיוק כשהתחלתי להרגיש שאולי חיי חוזרים למסלול, קיבלתי שיחת טלפון בשבע בבוקר. שכבתי בחדר בבית החולים, ריח החיטוי התערבב בבכי השקט של התינוק שזה עתה נולד לי. הסתכלתי על הצג – יאיר, הגרוש שלי. עניתי מתוך הרגל, בלי לשער מה עומד לקרות. “נועה,” הוא אמר בקול מאולץ לשמוח, “רציתי להזמין אותך לחתונה שלי. היא בשבת הקרובה.” “כרגע ילדתי. אני לא הולכת לשום מקום.” שתיקה מביכה. יאיר מלמל משהו, נפרד במהירות וניתק. חשבתי שכאן זה נגמר. טעיתי. חצי שעה אחרי זה, הדלת נפתחה בחבטה. האחיות מחו, אבל יאיר כבר היה בפנים – חיוור, עיניו פעורות, החליפה פתוחה ברשלנות. הוא נראה מבוהל יותר משמח. הוא הביט בתינוק כאילו ראה רוח רפאים. “הוא שלי?” שאל בקול חנוק. זו הייתה תחילת הסיפור. כי שישה חודשים קודם, כשביקש להיפרד, כבר ידעתי שאני בהריון – והוא ידע גם. אבל הוא עזב, משוכנע שהחיים החדשים שלו עם קרן מהמשרד יהיו קלים בלי מחויבויות. אני לא ביקשתי, לא בכיתי. פשוט קיבלתי והמשכתי. “כן, יאיר,” עניתי בקרירות. “הוא הבן שלך.” הפנים שלו החווירו. הוא התחיל להסתובב, ממלמל שהחתונה לא יכולה להתקלקל, שקרן לא יודעת כלום, שהמשפחה לא תסלח. אני שתקתי, מלאה בעייפות ובהירות שלא הכרתי. “את חייבת לעזור לי,” התחנן. “אל תגידי כלום. אחרי החתונה נסדר הכול.” אז הרמתי מבט, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי את המשפט שסגר הכול: “אני לא אשקר בשבילך יותר. אני כבר לא אשתך – ואני כבר לא הקומפlice שלך.” באותו רגע, הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. על המסך הבהב השם “קרן”. הוא לא ענה. התמוטט על הכסא, טומן את הראש בידיים, ממלמל שהכול מתפרק. אני המשכתי להתרכז בנשימות השקטות של בני, כאילו לא היה כאוס מסביב. “היא לא יודעת כלום על ההריון,” הודה לבסוף. “חשבתי… שלא תצטרכי אותי. את תמיד היית חזקה.” זו הייתה הסטירה האמיתית. לא כי זה היה אכזרי, אלא כי זה הראה כמה מעולם לא באמת הכיר אותי. להיות חזקה זה לא לא להצטרך אף אחד – זה לשרוד כשנטשו אותך. סיפרתי לו, בשקט, איך עברו עליי החודשים לבד: הבדיקות, הלילות בפחד, הלידה בלי יד לאחוז בה. אמרתי לו שאני לא מחפשת כסף או נקמה – רק אמת ואחריות. יאיר השפיל מבט. קרן התקשרה שוב. הפעם הוא ענה. שמעתי את קולה בצד השני, דורשת הסברים, שואלת איפה הוא ולמה לא הגיע לחזרת החתונה. ניסה לשקר – ונשבר. אמר “בית חולים”, ושתק. ידעתי שמעכשיו זה כבר לא תלוי בי. שעה אחר כך, קרן נכנסה לחדר – שמלה אלגנטית, עיניים מלאות בכעס ובלבול. הביטה בילד, בי, ביזהר. לא צעקה. רק שאלה: “כמה זמן אתה מסתיר ממני?” יאיר שתק. אני הסברתי לה הכול – בלי להאשים ובלי קישוטים. קרן הקשיבה, לקחה נשימה עמוקה, הנהנה בשקט. הביטה בי ואמרה דבר שלא ציפיתי לו: “תודה על האמת. גם אם זה כואב.” הלכה בלי להיפרד מיאיר. הוא נשאר מובס, מבין שאיבד הרבה יותר מחתונה. לפני שיצא, ניגש לעריסה, הביט בבנו ודמע. “אני לא בטוח שמגיע לי להיות אבא שלו,” לחש. “זו לא החלטה שלי,” עניתי. “המעשים שלך יחליטו.” כשעזב, הרגשתי לראשונה שהעבר באמת מאחוריי. אבל נותר עוד שלב: לבנות את עצמי מחדש, בלי טינה – עם גבולות ברורים. הימים הבאים היו שלווים, כמעט מוזרים. התמקדתי בללמוד את בני, כל תנועה, צליל ומבט. יאיר התקשר מדי פעם – לא לריב, אלא לשאול מה שלומנו. עניתי בנימוס, בלי לסגור דלתות ובלי לפתוח יותר מדי. אין עוד זמן להבטחות – רק לעקביות. שבוע לאחר מכן חתמנו על הסכם ברור של אחריות משותפת. בלי דרמות, בלי קרבות משפטיים – שני מבוגרים שמקבלים את המשמעות שבבחירותיהם. קרן, כך שמעתתי, ביטלה את החתונה. לא חזרה אליו. פתחה דף חדש – בלי שקרים – ויותר ממה שחשבתי, הבנתי אותה. הרבה שאלו אם אני מרגישה סיפוק מכל מה שקרה. האמת? הרגשתי הקלה. הקלה להפסיק לשאת סודות שלא שלי. הקלה לבחור באמת גם כשהיא כואבת. ובעיקר – לבחור בעצמי ובבן שלי. היום, חודשים אחרי, כשאני נזכרת באותו בוקר בבית החולים, אני יודעת שזו לא הייתה נקמה ולא גאווה. זו הייתה בחירה בכבוד עצמי. לפעמים החיים לא נשברים בצעקה – אלא משתנים ממשפט אחד בזמן הנכון. אם הסיפור גרם לך לחשוב מחדש על הזדמנויות שניות, כנות או אומץ להציב גבול, אשמח לשמוע ממך: האם את/ה חושב/ת שלפעמים צריך לומר את כל האמת – גם במחיר של הרס? השאירו תגובה ושתפו את הסיפור עם מי שצריך לזכור שלפעמים להתחיל מחדש – זו הדרך לנצח.

חצי שנה אחרי שחתמנו על גט, כשכבר הייתי בטוחה שהחיים

025