רוצה להיפטר ממני? – מה זה בכלל לבשת? – אליזבט פטרובנה סקרה במבט ביקורתי את בתה, נתקעת עם העיניים על החצאית. – זה לא הולם, קצר מדי. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו נערה. מרינה משכה באי-נוחות את שול החצאית כלפי מטה, למרות שהגיעה כמעט עד הברכיים – חצאית עפרון רגילה מהעבודה, קנייה אחרונה במבצע. אז זה נראה – מציאה: גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. – אמא, החצאית סבבה לגמרי, – ניסתה מרינה לשמור על שלווה בקולה. – אני הולכת איתה לעבודה. – בדיוק בגלל זה. אנשים מסתכלים וחושבים מה שהם רוצים. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את הנאומים האלה מאות פעמים – על ענבה, על “בזמננו”, על איך אישה נורמלית צריכה להיראות. במקום לענות פשוט הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו של סוכנות נסיעות. – זה בשבילך, אמא… אליזבט פטרובנה נשתתקה באמצע משפט. היא הסתכלה על המעטפה ואז על מרינה, ואז שוב על המעטפה. – מה עכשיו הבאת? – תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל עודף חסכה. הספא בירושלים עם העמודים, המעיינות – אותו מקום שאמא תמיד חלמה להגיע אליו. מרינה הזמינה לה, שדרגה לחדר הכי טוב, תכננה את הכל עד הפרט האחרון. אליזבט פטרובנה שלפה את השובר, עיניה דילגו. מרינה ציפתה – אם לא לחיבוק, אז לפחות ל”תודה” קטן, למבט חם. אבל אמא רק קימטה את השפתיים ודחפה במיאוס את המעטפה לקצה השולחן, כמו הייתה מלוכלכת. – שוב את מחליטה עליי בלי לשאול. הנשימה של מרינה נעתקה. – אמא, זה הרי עין כרם. תמיד רצית… – ומי ישקה לי את הסיגליות? חשבת על זה? – הקישה האם באצבעות על השולחן. – שלושה שבועות, הן יתייבשו. – אני אטפל בהן. אבוא כל יום. – את עובדת. תשכחי, לא תספיקי. ובטח כל האוכל שם זה כרוב בלי סוף. קראתי שבספא החדשים האוכל עלוב. מרינה הביטה באמא ולא הצליחה להבין – צוחקת או רצינית? חצי שנה ויתרה על קפה, על נעליים חדשות, על יציאות עם חברות. בשביל מה? – אמא, יש שם מסעדה עם חמישה אולמות. תפריט לבחירה. עיסויים, בריכה, מסלולי הליכה… – מסלולי הליכה, – לעגה האם, – מילים מפוצצות למשהו מסוכן. ולשאול אם אני בכלל רוצה – לא חשבת, הא? מרינה בלעה רוק עם גוש בגרון; חיכתה רק ל”מגיע לך” יבש. זה שבשבילו חיה כל השנים. מרינה התיישבה. הרגליים הפכו לג’לי, כאילו הגוף החליט לבד שאין יותר כוח. היא הביטה במעטפה שאמא הרחיקה לפינה ושתקה. – ואחר כך, מזג האוויר – המשיכה האם להסתובב במטבח, מתקנת את המפה שכבר הייתה ישרה להפליא – הלחות שם תהרוג אותי, ישר יקפוץ לי הלחץ דם. חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום קלטה שהיא לא רוצה יותר לענות. לראשונה מזה שנים לא הרגישה צורך להתנצל. – וגם הנסיעה. מה, יום שלם באוטובוס? עם הגב שלי? – ישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך על ימים קשים. – תראי את קטי השכנה. בלגניסטית, ובעלה כלום, אבל לא משאירה את אמא שלה לבד לרגע. מרינה בחנה את הקמטים מסביב לשפתיים, שורשים לבנים בקצוות שיער תחת הצבע, הידיים המוכרות. אלו פעם סידרו לה צמות לבית ספר. אותן שפתיים שרו שירי ערש. איפה כל זה עכשיו? – את בכלל מקשיבה לי? – מקשיבה, אמא. – לא נראה. את קפואה. מדברת איתך רציני ואת… אליזבט פטרובנה המשיכה ברשימת תלונות: החדרים צפופים, השכנים רועשים, הרופאים לא מבינים כלום, רק נותנים תרופות. מרינה הנהנה במקומות הנכונים, אבל בפנים הלכה וגדלה ריקנות. השעון דפק דקות, שעה, שעה וחצי. האם אספה מומנטום, עברה מהספא לכלל טענות – ערבים לבד, שיחות טלפון נדירות, “הילדה התרחקה”. – את מבינה איך זה להיות פה לבד? את סתם רוצה להפטר ממני כדי שיהיה לך שקט? – אמא, זה מתנה. – מתנה! – קראה האם בקול – מתנה צריכה לעשות טוב. זאת? קנית כדי להרגיע את המצפון. שתשלחי אותי רחוק, תרגישי טוב עם עצמך, נכון? מרינה קמה לאיטה, הרגליים לא צייתו, אבל הכריחה עצמה לקחת את המעטפה. אצבעותיה כיווצו את הנייר. – את צודקת, אמא. לא יהיה לך נוח שם. אחזיר את הכרטיס. אליזבט פטרובנה נעצרה. מבט מבולבל, כמו מישהי שנערכה לקרב ארוך והיריב הניח את הנשק. – מה זאת אומרת תבטלי? – בדיוק ככה. אקבל החזר. את צודקת, לא חשבתי. – מרינה, תחזירי את המעטפה למקום. – למה? את הרי לא רוצה לנסוע. – לא אמרתי שאני לא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! – קולה התרומם ולחיים הסמיקו. – את תמיד ככה – עושה מה שאת רוצה ואז מתפלאת למה רע לי! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה והלכה לכיוון הדלת. הלב פעם בגרון, אבל הנחישות חיזקה לה את ההליכה. – לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! – אמא, אני עייפה. – עייפה! – רצה האם אחריה, תופסת אותה במרפק – את הייתה כל עולמי! סבלתי, אבא שלך עזב, אני גידלתי אותך לבד! וזו התודה?! מרינה הסתובבה. הביטה באמא, בשפתיים רוטטות מכעס, בפנים החוורות. – הרי את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. – אמרתי שלא שאלת אותי! – אז הנה אני שואלת: אמא, את רוצה לנסוע לעין כרם? אליזבט פטרובנה איבדה את המילים, נסערת. – את צוחקת? את מתעללת בי? רובוט חסר לב, זה מה שאת! תניחי את המעטפה, אני אחשוב על זה! מרינה שחררה בעדינות את המרפק מהאחיזה של אמא. את המעטפה לא שיחררה. – אדבר איתך מחר, אמא. וסגרה מאחוריה את הדלת לפני שהספיקה לענות. הקללות רדפו אחריה מהמדרגות, חנוקות מאחורי דלת סגורה – על חוסר הכרת תודה, על נעורים מבוזבזים, על זה שהיא עוד תתחרט. מרינה לא עצרה, לא הסתובבה. הרגליים לקחו אותה במדרגות, על פני תיבות הדואר עם הצבע המתקלף, על פני שכנים מזדמנים. בחוץ טפטף גשם קל. מרינה הרימה פנים לטיפות ועמדה רגע על המדרכה, שואפת את ריח האספלט הרטוב. אנשים עקפו אותה, מישהו צקצק, אבל לה לא אכפת. המעטפה עדיין אצלה, ולפתע עלה בה הרעיון שאפשר בכלל לנסוע לבד – עין כרם, עמודים, מרחצאות מלכותיים, בלי אף מילה של ביקורת. היא הלכה סתם כך, עד שנעצרה מול קפה קטן ברחוב צדדי. אור חם נפל על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלים עם פרחים, אנשים שקטים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. – ערב טוב, – המתנ/ה הגיש תפריט בחיוך – את לבד? – כן, – הופתעה מכמה קל יצא לה. בחרה שולחן בצד רחוק, התיישבה, פרשה מפית, פתחה תפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר – טארט אגסים עם קרמל ומלח ים, וגם כוס יין אדום עמוק. אמא הייתה קוראת לזה להשתגע. לבזבז כסף לשווא. מרינה דמיינה את מבטה הנזוף, את הקימוט הידוע של השפתיים, את ה”אני בגילך…” התמידי, וביצעה את ההזמנה. היין היה עז, מעט מריר. מרינה לגמה והישענה לאחור. תחושת קלילות חדשה הציפה אותה – איפה שפעם הכל לחץ. נזכרה איך פחדה בילדותה לקבל ציונים פחות טובים, כי אמא תשתוק שבוע. איך ויתרה על פילולוגיה בשביל כלכלה “כי זה רציני”. על שלוש השנים עם דימה, שעזבה כי “אין לו עתיד”. הטארט נמס בפה. מרינה הסתכלה על הקרמל הנמס ולא זכרה מתי עשתה משהו פשוט כי התחשק לה. לא בשביל עוד הישג אצל אמא, אלא לעצמה. הטלפון רטט בתיקה, עוד שיחה ועוד אחת – שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות – וכיבתה אותו. סיימה את היין והקינוח, השאירה טיפ נדיב – כי בא לה – ויצאה לרחוב הערב. הגשם פסק, מעל לראש מטר זרחו כבר כוכבים. מרינה חשבה שהצעד הראשון, הכי קשה – היא כבר עשתה. אפשרה לעצמה להיות חשובה יותר מכל מה שמצפים ממנה.

Life Lessons