קפצתי מהשולחן כששמתי לב שכלת בן-חתני זורקת מזוודה עור חומה אל המים של אגמון קנרת וקוראת ברעש קלה שהולך ונוחש.
״בבקשה, אל תיהיי מה שאת חושבת שאני חושב שהיא״ לחשתי, ידיי רצו על הרוכסן הרטוב של המזוודה.
שיחרתי את המזוודה, משכתי את הרוכסן בעיניים דומעות, והלב שלי קפא. מה שראיתי בפנים רעד אותי יותר מכל מה שחוויתי במשך היוני של חיי, אחרי ששישים ושתיים.
אבל ראשית, תני לי לספר איך הגענו לרגע הזה איך אחר הצהריים השקט של אוקטובר הפך לתצוגה האימה ביותר שראיתי בחיי.
ב5:15 אחר הצהריים, יודעתי בגלל שהסתכלתי על שעון הקפה במטבח השעון הישן של אמי. עמדתי במרפסת של הבית שגדלתי בו, הבית שבו גדל לי שלם, בנו של יעקב, בני היחיד. הבית הזה הפך פתאום לשקט מדי, ענק מדי, רוחני מדי מאז שקברתי אותו לפני חצי שנה.
אגמון קנרת נמשך לפני, חלק כזכוכית. היה חם, כזה חום מדבק שמזיע אותך אפילו כשאת יושבת במקום.
ואז ראיתי אותה.
הכביש האבקי נגמר ברכב כסוף של רונית, כלת בן-חתני, המתנודדת כמו משוגעת. המנוע שר במקצב לא טבעי. משהו היה לא בסדר מאוד לא בסדר.
הכ road הזה היה מוכר לי. יעקב ואני הלכנו בו כשעוד היה קטן. אף אחד לא נוהג שם כך, למעט מי שמבריח משהו.
היא עצרה בפתאומיות על קצה האגם. הגלגלים החלקו, האבק גרם לי לשיעול. הכוס של הקפה שלי נלקחה מהשולחן ונשברה על הרצפה, אבל לא שם חשבתי. העיניים שלי נצמדו אליה.
רונית קפצה מהקול על הקול, כאילו קפץ קפיצה מקפץ. לבושה שמלה אפורה, אותה השמלה שלקחה לי ליום נישואיהם של יעקב. שיערה הייתה מבולגנת, פניה אדומות, כאילו היא בוכה או מצעקת או שניהם יחד.
היא פתחה את תא המטען בכוח שלפניו הייתי בטוחה שהיא תפרק את הדלת.
ואז ראיתי אותה המזוודה העור החום שהייתי אני בעצמי קניתי לה כשנשאו על נישואיהם.
״כך תוכלי לשאת את החלומות שלך בכל מקום״, אמרתי לה באותו היום. כמה טיפשי הייתי. כמה תמים.
רונית הוציאה את המזוודה מהתא. היא הייתה כבדה אפשר לראות איך גופה מתכופף, איך זרועותיה רועדות. היא הסתכלה סביב נבוכה, מפוחדת, אשם. מבט שלא אשכח לעולם. ואז היא הלכה אל קצה המים. כל צעד היה לוחץ כאילו היא נושאת את משקל העולם או משהו גרוע יותר.
״רונית!״ צעקתי מהממרפסת, אבל היה רחוק מדי. אולי היא לא רצתה לשמוע אותי.
היא סחררה את המזוודה פעמיים, ובפעם השלישית זרקה אותה אל המים. הקול של הפגיעה נשמע באוויר. ציפורים נמרו. המים התנפצו, והיא עמדו והביטה איך המזוודה צפה לרגע לפני שהחלה לשקוע.
לאחר מכן ברחה רצה לחזור למכונית כאילו השטן רדף אותה.
היא נדקה את המנוע. הגלגלים שרו. היא נעלמה על אותו כביש, משאירה רק אבק ושתיקה.
נפשטתי.
עשר, עשרים, שלושים שניות.
מוחי ניסה להבין מה ראיתי רונית, המזוודה, האגם, הייאוש בתנועותיה. משהו היה רע מאוד. קפא לי גזע על העור למרות החום.
הרגליים שלי לקו לפני שהמוח השתלט עליהם.
רץתי. רץ כמו שלא רצתי שנים. הברכיים מתלוננות, הלב נשרף, אבל לא עצרתי. ירדתי במדרגות המרפסת, חצתתי את החצר, נגעתי בכביש האבקי. האגם היה כ100 מטר משם אולי פחות, אולי יותר. כל שנייה הייתה נצח.
כאשר הגעתי לחוף, נשימתי קצרת. הלב דופק בצלעות.
המזוודה עדיין הייתה שם, צפה, שוקעת לאט. העור הרטוב היה כהה, כבד.
קפצתי למים בלי לחשוב. האגם קר, הרבה יותר קר ממה שציפיתי. הוא הגיע עד הברך, אחר כך למותניים. הבוץ בקצה גרף ברגליי. כמעט איבדתי נעל. שלפתי את זרועיי, אחזתי באחת החגורות של המזוודה. משוך.
היא הייתה כבדה מאוד, כאילו מלאה באבנים או משהו גרוע יותר. לא רציתי לחשוב מה יכול להיות גרוע יותר.
משכתי למשוך בחוזקה. זרועיי רעדו. המים טפפו על פניי. סוף סוף המזוודה נפתחה. הגבתי לשמוע צליל.
קול חלש, מבוהל, מבפנים.
דם קפא לי.
לא. זה לא יכול להיות. בבקשה, אלוהים, אל תתן לזה להיות מה שאני חושב.
משכתי לשאוף, יותר מרדיפה. גררתי את המזוודה אל החול הרטוב של החוף. נפלתי ברכיים לידיה. ידיי נלחמו ברוכסן רטוב, חלוד, רותח. האצבעות שלי החלקו בלי הצלחה.
״בואי, בואי, בואי״ חזרתי לעצמי, שיניקות שן.
דמעות עוטפות את העיניים. פתחתי את הרוכסן פעם אחת, פעמיים. הוא נפתח בקפיצה.
הרמתי את המכסה, ומה שראיתי במוּלחתי את כל העולם.
הלב פסק לדפדף. האוויר נעצר בגרון. ידיי נחשפו אל פיו כדי לחסום צעקה.
שם, עטופה במגבת כחולה בהירה רטובה, היה תינוק. תינוק שנולד. כל כך קטן, כל כך רגיש, כל כך דומם.
שפתיו סגולות, עורו חיוור כשפתן. עיניו סגורות. הוא לא נעז.
אלוהים. אלוהים. לא.
ידיי רטטו כל כך חזק עד שלא יכלתי להחזיק אותו. הרמתי אותו מהמזוודה בעדינות שלא ידעתי שיש לי עדיין. הוא היה קר, קר מאוד. משקלו היה פחות משקולת חול. ראשו הקטן הכנס לתוך כף ידי.
חוט השמירה של הקובר היה עדיין קשור בעדינות. חוט, לא מחזיק רפואי. חוט פשוט, כמו שמישהו עושה זאת בבית, במסתור, בלי עזרה.
״לא, לא, לא״ לחשתי שוב ושוב.
הצמדתי לאוזניו. שקט. כלום.
הצמדתי לחיקו. נגעתי באף שלו.
ואז הרגשתי זאת.
נשיפה קטנה של אוויר, כל כך עדינה שחשבתי שהדמיון רצה. אבל זה היה שם.
הוא נושם. בקושי. אבל הוא נושם.
קמתי, מחזיק את התינוק על חזהי. הרגליים כמעט נקרעו. רצתי לעבר הבית מהר יותר מאי פעם בחיי. המים נמשכו על הבגדים שלי. רגליי המרותקים מאבנים על השביל, אבל לא הרגשתי כאב רק פחד, דחף, צורך להציל חיים זעירים.
נפלתי אל הבית, צועק. לא ידעתי מה צועק אולי ״עזרה״, אולי ״אלוהים״, אולי שום דבר קוהרנטי.
תפסתי את הטלפון במטבח עם יד אחת, עם התינוק בשנייה. חייגתי למספר החירום. האצבעות נגררו על המקשים, כמעט נפל הפלאפון פעמיים.
״מד”א, מה המצב?״ קול נשי של עובדת קבלה.
״תינוק,״ בכתה. ״מצאתי תינוק באגם. הוא לא מגיב. הוא קר. הוא סגול. בבקשה, שלחו עזרה״.
״גברת, צריך נשום. תני כתובת״, אמרה בקול רגוע.
נתתי לה את הכתובת. המילים יצאו בטפשות.
העובדת ביקשה לשים את התינוק על משטח ישר. פישטתי כל דבר משולחן המטבח ביד אחת. הכל נפל לרצפה צלחות, ניירות שום דבר לא נחשב. שמתי את התינוק על השולחן. כל כך קטן, כל כך רגיש, כל כך דומם.
״הוא נושם?״ שאלתי את המפעילה. קולי נשמע כמו צעקה גבוהה שלא הכרת.
״את אומרת לי. תראי את חזהו. הוא נזז?״
הסתכלתי, כמעט ולא. תזוזה זעירה, כל כך עדינה שנאלצתי להתקרב לראות.
״כן, אני חושב שכן. ממש קצת״.
״טוב, שמעי לי היטב. אני מדריכה אותך. קחי מגבת נקייה ותייבשי את התינוק בעדנות. אחר כך עטפי אותו כדי לשמור על חום. המד”א בדרך״.
עשיתי בדיוק מה שהייתה אומרת. לקחתי מגבות מהחלקה, ייבשתי אותו בתנועות מתוחות, זריזות, כל שנייה הייתה נצח. עטפתי אותו במגבות נקיות. הרמתי אותו שוב, חיבקתי אותו בלבי, הרעידתי אותו בטבעיות שלא הבנתי איך שכחתי. אינטואיציה עתיקה שחזרתי אליה.
״תפסי,״ לחשתי לו. ״החזקי. הם באים. הם באים לעזור לך״.
הדקות של ההמתנה היה מקסימות ארוכות בחיי. ישבתי על רצפת המטבח עם התינוק על חזהי. שרתי. לא זוכר מה שרתי אולי את השיר שהייתי שרה לי על יעקב כשהיה קטן, אולי קולות חסרי משמעות. רק רציתי שהוא יידע שהוא לא לבד, שמישהו מחזיק אותו, שמישהו רוצה שהוא יחיה.
הסירנות פרצו את השקט. אורות אדומים ולבנים ברחו דרך החלונות. רצתי לדלת. שני פרמדיקים יצאו ממכונית המשטרה גבר זקן עם זקן אפור, ואישה צעירה עם שיער אפור קשור בקוקו.
היא לקחה את התינוק מידיי במרץ ששבר לי את הלב. בדקה אותו בחן, השתמשה באזמוטף, שמעה קצב לב. פניה היו חסרות רגש, אבל כתפיה נמתחו.
״היפותרמיה קשה, אפשר שהמימיים נבלעו,״ אמרה לחברתה. םגשר הוא רזה. םעיד על קבוצה של חוטי, צגים, מעקב.
הגבר הסתכל בי.
״את תלכי איתנו״. זאת לא הייתה שאלה.
עליתי למכונית המשטרה, ישבתי במושב הצידי הקטן. לא הפסקתי להביט בתינוק, כזה קטן בין כל הציוד הרפואי. המשטרה יצאה, הסירנות צפצו. העולם נערם מחוץ לחלון.
״איך מצאת אותו?״ שאלה הפרמדיקית כשהיא ממשיכה לעבוד.
״במזוודה. באגם. ראיתי מישהי משליכה אותו״.
היא הרימה מבט, מבטה נעצר, אחר כך חזרה לחברתה. םה נרשמה איזו תחושה של חשש, או אולי חשד, אולי רחמים.
״האם ראית מי זה היה?״
פתחתי פה, סגרתי. רונית. בתת זוג של יעקב. האישה שדמעותיה נשפכו בקבר של יעקב כאילו עולמה נפסק. אותה האישה שרצה לרצוח תינוק.
איך לשים זאת במילים? איך אפילו להאמין בזה בעצמי?
״כן,״ אמרתי לבסוף. םה רונית הייתה שם.
הגענו לבית החולים הכללי פחות שלוש עשרה דקות. דלתות חדר המיון נפתחו בצעקה. עשרות אנשים במדים ירוקים ולבנים חטפו את המיטה. קראו שמות, מילים רפואיות, פקודות. הם הובילו את התינוק דרך דלת כפולה.
ניסיתי לעקוב, אבל אחות עצרה אותי.
״גברת, עליך לשאר כאן. הרופאים עובדים. אנחנו צריכים מידע״, אמרה. קיבלה אותי לחדר המתנה. קירות בגוון שמנת. כיסאות פלסטיק. ריח של חיטוי.
התיישבנתי, רשתתי משכלי. כעין קרח ממראש הרגליים למעלה. לא ידעתי אם זה מהקור של הבגדים הרטובים או מהשוק. אולי משניהם.
האחות שהייתה מול אותי הייתה יותר מבוגר מהפרמדיקית. אולי לגביי. קמעה בקיקורים סביב העיניים. התגית שלה הייתה אלה.
״אני צריכה לשמוע את כל מה שקרה״, אמרה בקול רך.
והתחלתי לספר. מהרגע שרונית ראתה אותי על הדרך עד שפתחת את המזוודה. אלה רשמה בטאבלטים. הנהנה, לא נקטה.
היא נאנחה עמוק.
״המשטרה תרצה לשאול אותך״, אמרה. םה קולה רצה לגעש בשרירי האחוז של הלב.
היא קראה לי על סיבת המוות של יעקב התאונה. םה קבלה שהמסקנה הייתה שהרכב חלק. אבל לא היה. הוכח שהבלמים נתקעו. מישהו שיגע במערכת.
היום הזה היה מלא בתשובות קשות, במתחים, בפחד. אבל לפני שההיום מסתיים, ברגע שבו הצלחתי לחבק את הילד, הרגשתי כמו שמוונת שעפה לשחק. הרגשתי אהבה שלא ידעה גבול.
כך חזרתי לביתי, אחרי שלושה ימים מלאים בחיסונים, בדיקות, מד”א, תהליכים משפטיים, ולולאות של שיחות עם המשטרה. אחרי שהפסדתי את גופני, הרגשתי שהקול של יעקב מדבר איתי דרך העיניים של נֶכָּדִי הקטן, שמיד יפציע אל האור.
הקפיצה, החיבוק, הרשתות של האבות והבנות, העוד של המשטרה והצדק זה היה הסיפור שלי. הצלחתי לחזור למול השמש שזורחת וכתה על מסך היום. הסוף לא היה רק קצה, אלא התחלה של דרך חדשה של חיבור בין דורות, של אהבה, של חוסן. השארתי את הסיפור הזה בך, ידידי, כשרציתי שתדע: האמת והאהבה תמיד מנצחים, אפילו כשהם נגנבים אל עומק האגם.
