אורית קיבלה מבט על המתנה שקנה אורי לחברו מהעבודה, ובזה ביטלה את ארוחת הערב המשפחתית.
אורית, מה זה אתה עושה? כל כך הרבה בשר? אנחנו לא חיילים באימון, רק רוצים ערב חמים בבית קרא את קולו של אורי, מתוח, כשהוא שם על מסוע הקופה קופסה של צלע חזיר. היה אפשר לקחת עוף, יותר בריא ובמחיר חצי מהמחיר הזה.
אורית, שנעמדה מאחורי בעלה, נאנחה בקושי והזיזה את רצועת התיק על כתפה. השיחה הזאת חזרה על עצמה לפני כל חג. אורי, שבקהל הוא מתהדר בסיפורים על הצלחות בעבודה, בבית השתנה לסקרודש אמיתי כל אגורה נמדדת, וכל יוגורט נוסף נראה כתקיפה על תקציב המשפחה.
ויטאל, זה יום הולדתך החמישים לחשה אורית בקול שקט, שלא יישמע לקופות ההורים שלך, האחות עם בעלו, החברים מהמפעל כולם באים. אני לא יכולה להגיש עוף מבושל וקלוריות בטון. האנשים לא יבינו.
הם יבינו! העיקר השיחה, לא המלאי בטון גרגר אורי, השאיר את הבשר על המסוע כששמת לב למבט המזלזל של האישה בתור. קחי, אבל חסכי על הסלטים. בלי שרימפס ואבוקדו. אוליווי וינגרט קלאסיקה, כולם אוכלים ומחבבים.
יצאו מהשופרסל, עומס בתיקים. אורית נשאה שניים כבדים, אורי אחד שבו צלצלו בקבוקים של יין. הוא תמיד מצטיין להגן על הגב בטענה של פציעה מצבא, למרות שבקיץ הוא גרר תרמילי צמחים למטרות קבלן אצל אשתו.
בבית החל ההפעלה הסדירה לפני החג. נותרו שני ימות לחגיגה. אורית תכננה: היום קפיצה למקרר, מחר אפיית שכבות לעוגה, וביום הגדול חימום ותבשילים. היא אוהבת לבשל, אבל בשנים האחרונות ההנאה ירדה. אורי תמיד מדבר: יותר שמן, פחות מלח, למה בכלל לשנות?
בערב, כשקולין של הקולינריה מרקמת ריח שום ועלה, אורי נחלץ לחדר לשקף חדשות. אורית נשארה במטבח לשטוף כלים ולחשוב על ה45 שלו, על המגפיים החורפיים שכבר תוקנו פעמיים. הוא הציע לקנות חדשים: העונה נגמרת, נבדוק באביב אם יהיו מבצעים.
בבוקר שלמחרת אורי יצא לעבודה מנהל לוגיסטיקה בחברת מסחר גדולה בתל אביב. המשכורת שלו נוחה, אבל אורית כמעט לא רואה את הכסף. הם מנהלים תקציב משותף שנוטה לטובתו: הוא משלם חשבונות ותחזוקת רכבו, היא על קניות, חומרי ניקוי, בגדים ומתנות לבני משפחה. מה שנותר הוא חסין קטן בתוך ארון, קוד סודי ידוע רק לו. לפרישה, אומר, או לחלום. הוא לא מפרט איזה חלום.
אורית החליקה קף של האבק מהארון במעבר, שם מצאה קופסה ישנה של נעליים, צעיפים וקופסאות נעליים שלא התאימו לעונה. בעודה מתמקדת בפינה הרחוקה, היא טיפטה במשהו קשיח שמאחורי ערימת סוודרים.
זה היה שק מבריק של חנות תכשיטים יוקרתית.
לבה דחף. האם ויטאל באמת קנה לה הפתעה? יום הולדתה נקרב, אחרי יום הולדתו. אולי הוא רוצה להראות תודעה על מאמציה וסבלנותה?
ביד רועדת, פתחה את השק. בפנים קופסה קטנה משי כחול עמוק. על רשת לבנה נצנץ צמיד זהב דק, משולב באבנים שמזכירות טופזים. ערך משוער כ2,300 ש״ח, אולי אפילו יותר.
אורית חיבקה את הקופסה אל החזה, דמעות החליטו לגלוש. היא קראה לעצמה על החשבון על בזבוזיו של בעלה, על קבלת ההפתעה. היא חשבה שזו הייתה רק תירוץ לחיסכון במזון של הערב, אבל הנה תכשיט שמחירו כמעט עשרת אלפי שקלים.
בקרבת הקופסה נמצא קבלה קטנה ופתקון. סקרנותה של האישה לא אפשרה לה להתעלם. הפתקון היה בכתב קו-עקוב, כמו של כותב קריאטיבי:
לאהובתי היקרה תזכי לנצנץ כמו האבנים האלו. יום הולדת שמח, מלכת הלוגיסטיקה! באהבה, ו.
האורית קראה את הטקסט פעמיים, שלוש פעמים. שם «מלכת הלוגיסטיקה» רטט במוח. האהובה? לא, זאת «שירה», העוזרת החדשה של ויטאל, שהצטרפה לפני חצי שנה. שירה בגיל של שלושים, בלונדינית עם מבט חודר, שנודעת במשרד בחשיבה אסטרטגית.
הקבלה הראתה 3,500 ש״ח מחיר נעליים שהקפיצה לשמונה עשרות אלף לפני חצי שנה, או תיקון אמבטיה שלא התקבל לפני שלוש שנים, או חופשה שלא יצאה לפועל.
אורית הרגישה את הידיים רוטטות. היא החזירה את הצמיד לקופסה, החזירה את הקופסה לשק, והחילה אותו על ערימת הסוודרים. היא קמה מהכסף, והחלה לחשוב שהכל נפסק. בלי כסף לעוף על עוף, בלי כסף למגפיים, אבל עם צמיד של מלכה שיקר מ3,500 ש״ח.
היא הלכה למטבח, שם חיכתה קערת בצק לעוגה, קערת מרק קפאין, וצלחת צלע חזיר במקרר שממתינה. היא ישבה וחשבה על כל הפעמים שבהן תפרקה גרביים משקולות, צבעה שיער בתמיסה זולה, ונותנה לעצמה רק קוביית שוקולד.
הוא גזל מהמשפחה כדי להעניק זהב לאישה חיצונית.
שלך ו. כתוב, ולא הקולגה ו.
אורית קמה, הלכה לכביסה, הוציאה את הקפסה מהקופסה, ושטפה אותה במים קרים לפני שהשליכה אותה לאסלה. את הבשר היא זרקה לסל האשפה, את הבצק גם כן, ואת צלע החזיר הטביעה במקפיא לשימוש אישי.
לאחר מכן היא חייגה:
הלו, גברת חנה? זה אורית. בנוגע לחגיגה של מחר אנחנו נאלצים לדחות. ויטאל חולה, חשוד בזיהום, הרופא דרש קוורנטין. אין צורך שתבואו, זה מדביק. תודה.
היא התקשרה לכל הקרובים להורים, לאחיות, לחברים. כולם קיבלו את הסיפור על מחלה מדויקת, על הקורונה שנפלה שם פתאום, והחלו להרגיש את גזירתה.
בבוקר, לפני השעה שבע, ויטאל חזר לביתה במצב רוח מרומם, מזמר לעצמו מנגינה של קיץ, חושב על מתנת שירה והחגיגה שלו.
אורית! אני בבית! צעק כשהוא פתח את הדלת. מה ריח של קפיצה? אולי זה קפיצה של קולינריה
הוא נבהל כשראה בחדר המדרגות ערימת מזוין של מזוודות ושקיות. אורית ישבה בכיסא, עוטפת במעיל, מביטה בו בעיניים קפדניות.
לאן את נוסעת? שאל ויטאל, מרמז על תיקים. מה כל הbags? אנחנו רק משלמים על מה?
אנחנו זורקים אותך, ויטאל אמרה אורית בקור.
וויטאל נבהל, חצי פתוח את רוכסן המעיל.
מה זאת אומרת? הוא נאנח. המחר הולך להיות יום הולדתי, האורחים באים
האורחים לא באים חתכה היא. התקשרתי לכל אחד והצגתי אותך כמדבק.
קיבלת שטויות! הוא חצף, פניםיו הורדו. ההורים באים מהעיר, יש תכניות!
לא חימצתי בראמז הוסיפה. מצאתי מתנה.
וויטאל חמק במבט לקופה, מצא את הקופסה עם הצמיד.
איזה מתנה? חפצת בחפצים שלי?
ניקה אבק, מצאתי צמיד למלכת הלוגיסטיקה. על 3,500 ש״ח.
השקט נחלש רק מהקול של המקרר. ויטאל חיפש נימוק, ניסה להסביר:
זה מתנה קבוצתית! כולנו יחד קיבלנו, קיבלתי כרטיס עם הנחה, לקחנו אותו בשביל שירה לפני שהיא תראה.
קבוצתית? נידון אורית בחיוך עצוב. עם עשר אנשים, בשביל צמיד של 3500 ש״ח? ראיתי את הקבלה, זו הייתה במזומן.
וויטאל ניסה להתגונן:
אני צריך להכיר עובדים מיוחדים! שירה מביאה מיליון לחברה! זה השקעה במערכות יחסים!
השקעה? קראה אורית. האישה שלי מתהלכת בנעלי רפידות, אנחנו קונים במבצעים, אתה חוסך על בשר ליום הולדתך ובזבז על צמיד!
זה כסף שלי! קרא ויטאל. את מבזבזת שקל על שפתון, ואני עובד כמו חמור!
אורית חייכה, קיבלה את הזכות שלו, והדגישה:
אם זה הכסף שלך, תתמודד עם מלכת הלוגיסטיקה או עם אמא. הדירה שייכת לי מהסבתא, אתה רק רשום שם.
וויטאל נחרד, שכח שהדירה משותפת, שהבעלות היא של אורית.
אתה משחרר אותי? בחורף? למען הצמיד?
לא בגלל הצמיד, אלא בגלל השקרים. בגלל שאתה רואה בי מכשיר חשמלי שניתן לחסוך בו. קח את הדברים, ואל תשכח את הצמיד. שירה מחכה.
וויטאל נגע במזוודה, הכניס את הצמיד לתוך כיס פנימי, ניסה להחזיר את המפתחות למקומם.
מפתחות על שולחן צוותה אורית.
הוא זרק את מפתחותיו על הרצפה.
תדבק, פסיכופית, הרסתי לי חגיגה.
הדלת נסגרה מאחוריו, אורית נעלה על הסוגר, התיישבה על המדרגה, בלי בכי, רק תחושת הקלה ענקית. כמו שהסירה כבשה קרן של חורף שהחליף באביב.
היא הלכה למקפיא, הוציאה את צלע החזיר, תכננה לבשל אותו עם דבש וחרדל למחר למען עצמה, עם בקבוק יין טוב.
היום שלפנהו הטלפון רועש: חנה צועקת שהויטאל הרוויח חיים, ריטה מנסה להרגיע, אורית חוסמת את כל המספרים.
בערב ויטאל שלח הודעה: אורית, בואי נדבר. אני מחזיר את הצמיד, נותן לך את הכסף. אל תדחפי.
אורית צחקה, מחקה את ההודעה, והדיחה: אמון אינו צמיד, אין אפשרות להחזיר קבלה.
שבוע אחרי, אורית קיבלה מימון, הלכה למרכז הקניות וקנתה לעצמה נעלי עור איטלקיות, קלאסיות, במחיר של כ4,000 ש״ח. כשיצאה, ראתה במראה את האישה שהייתה עייפה, והפכה למראה של אישה בטוחה, יודעת את ערכה.
וויטאל, כפי ששמעו משכונת קיבוץ, שכר דירת חדר קטן בפרבר, ושירה קיבלה את המתנה אך בחרה לא להמשיך רומן עם מנהל משקיע. היא נותרה מלכת הלוגיסטיקה בחברה, חיפשה קריירה עם פוטנציאל.
אורית שיפצה את האמבטיה בעצמה, בחרה אריחים בגוון כחול ים, וכאשר היא נכנסת, היא נזכרת כמה יקר זה עשוי להיות למי שמוכן להקרין תדמיות ולהתעלם מהמתנות האמתיות האנשים שמסביב.
אל תחסכו על האהובים, במיוחד כשאהוב אחד הוא בעצמכם.
