חמותי, תמר, פטפה לי באוזן כשנכנסתי למטבח, כאילו היה מדובר במעטפת קשקשת של קש. אל תלבשי את השמלה ההיא שוב, אביטל. היא עושה לך מראה זול. היא אמרה בקול רך, כמעט כמו פיג’מה ישנה שמדגדגת על העור.
היא זלגה את המשפט כשעברה עלי בפס corridor בלי אפילו להביט אלי. נעמתי מול המראה, שמרתי על השמלה הקלה הזו האהובה עלי. ליאון תמיד אמר שהיא עושה לי מראה של גיבורה מצרפתית.
את לא אוהבת? שאלתי בקול מתוכנן, מנסה לשמור על שלווה.
היא הסתובבה לאט, פניו של פורצלן מבריקים, והבעה של עייפות עליונה. זה לא עניין של טעם, יפה שלי. זה עניין של סטטוס. בנו מנהל פרויקט גדול, ולא צריך שהאישה שלו תיראה כאילו קנתה בגדים במבצע של סוף העונה.
מבטה נסרק עליי מהראש עד הרגליים, נגע במרבית הנעליים הזולות ובחוסר תכשיטי זהב כבדים.
לא נורא, נפתור את זה. קרינה יצאה לקניות, תלכי איתה. היא תלמד אותך איך אישה מכובדת מתלבשת.
קרינה, אחותו של ליאון, יצאה מחדרו כאילו חיכתה לרגע הזה. היא לבשה שמלה משיי יוקרתית, קלאסית, משאירה רושם של יוקרה ברורה.
אמא, זה משעמם. אין לה טעם, היא חייכה בחצי חידוד, מביטה בי כמו חיה מוזרה בגן חיות. להיות שווה מצריך גזע. ובכן….
לא סיימה, אבל הבנתי. כאן היה כוונה אלי נערה מהפריפריה, הילדה של הלוי שהביאו לכאן.
לא השבתי, רק הנהנתי בטון והלכתי לחדר שהם הקצו לי. דירתנו נחלצה מהשכנים, וההחלפות נמשכו זמן רב, אז ההורים שלו הזמינו אותנו לגור אצלם עד שנסיים את השיפוצים.
ליאון טס למפגש עסקי חירום של חודש שלם, אמר לי שזה טוב, תראו, הם יאהבו אותך.
סגרתי את הדלת, נשענתי עליה, הלב דופק בתחת הלסת. לא מצער, אלא כעס קפוא, שצובר שבועיים של ציפייה. פתחתי את המחשב, נכנסתי לפלטפורמת השחמט. העמוד הראשי עדיין מציג את הסיבוב האחרון של האליפות העולמית באינטרנט. שם שלי הזזת שקט, והדגל של ישראל נצנץ ליד האווטר של האספן האמריקאי שהפסדתי.
מתחת לזה הצית הסכום מיליון וחצי דולר. אחרי המרה, 5.5 מיליון שקלים חדשים.
קול קרינה חזר לי בזכרון: צריך גזע….
בארוחת ערב, סבא יגאל, החפצני, דיבר בטלפון על נכס בעייתי. אחרי שהפסיק, הסתכל עלי בכעס. גם סכום קטן צריך להשקיע בחכמה, לא לבזבז על שטויות. את, אביטל, מה עשית לפני נישואיך? אנליסטית פיננסית, נכון?
אנליסטית פיננסית, תיקנתי ברוגע.
הוא המשיך, לא מרגיש את התיקון. את מבינה, אבל למה? מה סכומים היית מתמודדת איתם…
קרינה קוותה מהצלחת רוקט ושרימפס. אבא, מה סכומים? לחגיגת השנה הראשונה היא הביאה לליאון משקפי כסף, נראה שקל חצי שנה לחיסכון.
תמר נזפה, קרינה! אבל חייכה בעיניים.
הרמתי את הקפה והסתכלתי על הפנים המפונקים שלהם. המשקפיים יפים, אמרתי, ליאון אהב אותם.
הבן שלנו אוהב כל מה שאת נותנת לו, חייכה חמותי, הוא טוב לב, לא בררן.
הדבר האחרון לא בררן היה רעל שמחלחל לכל העיר. משכת טלפון לבדיקת החשבון הכסף כבר שם, מומר לשקלים.
הביטים של שלוש הפנים המבוהלות, שמו לי נטל של פגיעה בחיי המשפחה. הם חשבו שאני רק תקלה של הילד שלהם, ילד חסר משאבים שצריך לשנות או לזרוק.
והייתי עם זה לנוכח.
בבוקר למחרת, קרינה לקחה אותי לחנויות אופנה, כאילו היא כלבה קטנה מציגה את המוצרים. הנה שמלה שווה משכורת של שנה בעיר שלנו, היא קראה בקול רם. נסי אותה, חמותך תשלם.
קראתי את המחיר, נדחתי את הראש. זה יותר מדי, לא יכולה לקבל.
תהיי חמודה, תפסיק לשחק את הבת הענייה, היא פנתה לעוזרת הקופה, עטפו, שלחו הביתה.
היום שלם קניתה בלי לשאול אותי. בערב, כשפירקתי את השקיות, תמר קילקה לשוני, זה נראה יותר כמו אדם. הלכת סביב כמו פחית חסרה.
היא שלפה לי תיק ממותג ישן, ידיאלי, וסיפרה: קח, אני עייפה ממנו, אבל הוא מושלם עבורך. אין טעם להשליך.
קיבלתי את התיק, קולה נשמע כמו של מישהו אחר.
בערב, כשיגאל צפה בחדשות, התיישבתי לצידו. תודה על האירוח, אבל…
אין אבל, קטע, את אשתי של הבן שלנו, חובתנו לדאוג לך.
אני מבינה, אבל מרגיש שאתם רוצים לשנות אותי. אני אוהבת את חיי, את העבודה שלי.
תמר נכנסה ופרצה: עבודה? אביטל, מה העבודה? העבודה העיקרית שלך היא ליאון לייצר נוחות לו, להביא ילדים. האיזוד של המשפחה שלנו מרגיש זעיף.
זה לא על הכסף, ניסיתי להתווכח, זה על מימוש עצמי.
קרינה חצתה בחיוך דרמטי, מימוש עצמי? לשבת במשרד ולסדר ניירות? קחי תינוק, תביני מה זה באמת.
הדיבורים המשיכו כאילו אני לא קיימת, מתכננים את בנות-חמות.
בלילה, ליאון צילם לי וידאו, פניו עייפות אבל שמחות. היי אהובה, הם לא קשים, נכון?
חייכתי, הכל טוב, אהובי. הם מאוד מתחשבים.
לא רציתי לספר לו על האמת. השחמט היה העולם הסודי שלי, הקשר עם אבי. הוא היה אומר: נהדר, קטי, איזה תחביב מקסים. אז שמרתי שקט, לא רציתי לגרום לו למאבק עם המשפחה.
מתגעגע אליך, הוא אמר.
גם אני, עניתי. אחרי השיחה פתחתי את המחשב שוב, הפעם לא לשחמט אלא לאתר נדלן יוקרתי. חיפשתי טירות במרגלות הכרמל ובדירות עם מרפסת על הים. לא לבחירה, אלא למדוד את המגרש, להכיר את שדה הקרב.
היום שבו תמר החליטה לנקות את חדרי ללא שאני שם, היה המפנה. קיבלתי קצת סדר, אביטל, מה היה שם תחת המיטה? איזה קופסת פחת ישנה.
הבנתי מיד למה היא מדברת הלוח השחמט הישן של אבי, שעשו לי כשאני הייתי בת שש. הוא חרט את כל החלקים בעץ ונצץ אותם. זה היה הקשר היחידי שלי לשורשי.
איפה הוא?, שאלתי בקול רגוע.
נתתי לשומר הגינה, יש לו נכדים נוכל לתת להם לשחק. אין לנו צורך במזדקפות ישנה, זה רק פסולת. היא אמרה בנינוחות, כמו אם משליכה עיתון ישן.
החלל של חדרי היה ריק, הפרקט מבריק. באותו רגע ידעתי שהכאב העמוק ביותר נגרם כאן.
יצאתי, חמותי וקרינה היו בקפה, מדברות על חופשה לאיטליה. הביטו בי, חשו שמדובר בטיפות של דמעה, אבל נשארתי רגועה.
תמר, בבקשה תתקשרי לשומר ותחזירי לי את הלוח. הוא של אבי.
היא הרימה גבה, אל תתנהגי כמו ילדה. למה צריך את הפלסטיק ההוא? ליאון יקנה לך חדשים, אולי אפילו מצפון.
לא צריך מצפון, אני צריכה את זה. זה זיכרון של אבי.
קרינה קיוותה, דרמה על חלקיקי עץ? אמא, תגידי לשומר שכבר הלך.
כן, הוא כבר הלך, תמר חייכה, אחמתי, זה רק חפץ.
החיוך המעליב של תמר היה הקצה. לקחתי את הטלפון, חיפשתי את מספר סוכן הנדלן שדיברנו איתו לפני כמה ימים.
הייתי על הקו, שלום, כאן אנה. מדברתי על טירת בנה במרגלות הכרמל, החלטתי להגיש הצעה.
שתיקה במרחב. תמר וקרינה הקפיאו כוסות במרכז, הפנים נבוחות. המחיר מתאים, שלח את המסמכים, אשלח הוכחת כספים, אין צורך במשכנתא, יש לי כסף מזומן.
קראתי להם, מבט בחיי חמותי המופתעת, חוסר אונים מתחלף בדאגה.
ואחד עוד, הוספתי לפני שאסיים, אצטרך נ landscapist טוב וכלב שיבטיח שלא יזרוק חפצים של אחרים.
סגרתי, שמתי את הטלפון על השולחן וחייכתי. הפעם לא היה החיוך שמכירים, אלא חיוך של שחקן שהגיע למט השחמט שלו.
קרינה קראה בקול רם, איזה טירה? מה הכסף? את משוגעת?.
תמר, בפחד, נשפה, אנה, מה זה משחק?.
הייתי על כיסא נוח וקיבלתי עוגיית שקדים מהצלחת. זה לא בדיחה. זכתתי במיליון וחצי דולר בתחרות השחמט העולמית.
קרינה צחקה, קולה מתוח, שחמט? את? תפסיקי, את רק אנה.
כן, אני רק אנה, עניתי בשקט, משחקת שחמט כל החיים שלי, כמו אבי. על הלוח שהשמרת לשומר.
באותו רגע נכנס יגאל, משודר על הרעש. מה קורה כאן?.
קרינה התפרצה, היא קונה טירה וזכתה במיליונים בשחמט!.
הוא הסתכל עלי, על אשתו, על בתו. הוא היה היחיד שלא צחק. מבט חישובי עבר בעיניו.
מה כסף, אנה? שאל בנימה עסקית.
מיליון וחצי דולר, עניתי באותו קול שקט.
הוא הנשף, תמר גרפה ידה אל פייה. העולם שלהם, עם תפקידים קבועים, מתפרק.
בפתאומיות נשמע פטפוט בדלת. ליאון נכנס, חייך כמו שהוא חוזר מיום חופשה מוקדם. אמא, אבא, אני חזרתי! מה קורה כאן?.
הוא נעצר כשראה את פנינו. אמו רצה אליו, ליאון, תודה שהגעת! אישתך אומרת דברים מטורפים!.
מה אומרת, תמר? שאלתי, האמת?.
ליאון הביט בי, מבולבל. אנה, מה קורה?
ספרתי לו את כל הסיפור מה השמלה הזולה, מה הלבוש המותאם, מה הלוח השחמט של אבי.
הוא הסתכל על אמא שלו, אמא, האם זה אמיתי? זרקת את הלוח של אבי?.
זה רק פסולת! רציתי טוב! נאנחה היא.
טוב? שלושה שבועות של השפלות מאחורי גבי!.
הוא הסתכל על אביו, על בתו, כולם שתקו. הגאווה שלהם נמסה.
וליאון פנה אליי, מבטו מלא הערכה וכאב, איך שלא סיפרת לי? איך נעלמת?.
זה היה המשחק שלי, לא שלנו. אהבתי אותך, אבל אינני מי שאתם חושבים”.
לקחתי את ידו, ולא אוכל לחיות כאן יותר.
אחרי עשר דקות, הוא חזר איתו מזוודה, אבא, בא איתי. מצטער עליהם ועל עצמי.
ארזנו את חפצינו, כולל השמלות היקרות שלא לבשתי. יצאנו מהבית, המשפחה נשארה כמו קבורה של פיסקאות.
במכונית, ליאון אחזה בי, מיליון וחצי דולר אתה עשיר ממני עכשיו.
זה לא על הכסף, אמרתי, מעולם לא היה. הוא הנהן, מבין שהדבר הוא על זכות להיות עצמך.
הכבוד הוא לא משהו שאתה קונה, אלא משהו שאתה מרוויח במשחק שבו הפרס הוא כבוד עצמי ולא כסף. הם רצו ללמד אותי גזע, ואני לימדתי אותם שיעור הגזע האמיתי הוא הגב שבפנים שמחזיק אותך עומד.
חצי שנה עברו. אנחנו גרים בטירה חדשה, אור שמש ממלא את הסלון, ועל שולחן מעץ ארז ניצב הלוח הישן של אבי. ליאון מצא את השומר למחרת הוא לא נתן אותו לנכדים, אלא שמר אותו במבנה שלו. ליאון שילם לו עשר פעמים מהמחיר, החזיר לי אותו כאות סליחה שקטה מהמשפחה.
לא מדברים על מה שקרה, אין צורך. ליאון ראה את העיניים של אבי, וזה מספיק. היחסים עם ההורים שלו הפכו לנייטרליים, רגישים, הם מנסים להגיע, לראות את הארמון שלנו. תמר עדיין מתקשרת, קוראת לי החריגה המבריקה שלנו.
ליאון מתעקש, לא רציתי שתכבדו את אשתי כשהיא הייתה עוני, עכשיו שאין לי עניין שתהיו היפריות.
פעם קרינה ניסתה למכור לי רעיון עסקי, תשקיעי? את משקיעה עכשיו.
אמרתי, לא, אני משקיעה בשחמט, ולא משקיעה במשחקים מפורצים.
פתחתי בית ספר לשחמט לילדים, שם הזזת שקט הוא שם המותג. הצלחתי למצוא מימוש עצמי לא במשרד, אלא בלהורות ולחשוב.
באחד הערבים, על המרפסת, ליאון קורא, לפעמים תוהה אם לא זכתי בכסף, אם הם המשיכו.
שמת הקווד של הלוח, המשחק היה נמשך יותר, אבל הסיום היה אותו הדבר. לא היה זה על הכסף, אלא על מה שהם לא רצו.
הוא שאל, ומה זה?.
חייכתי, והצבתי אתוהיום, כשאני מציבה את המלכה על ריבוע לבן, אני יודעת שהשקט שלי הוא הניצחון האמיתי.
