היי, מה שלומך? רוצה לשתף אותך במצב המטורף שקרה לנו בבית.
הקשר שלי, מרית, עומדת עם מצקת ביד, שכחתה שהיא עומדת לשפוך מרק. הקיטור של הסיר עולה ונספג על גבי משטח המטבח הפוליש, אבל היא לא מבחינה בזה בכלל היא מרוכזת רק באני, שיושב על השולחן הקטן ומדפק בקסדה של הסלט כאילו מנסה לא להרים עין.
“אורן, אתה מתלצף, נכון? תגיד לי שזה רק צחוק, תצחיק אותי, בבקשה,” הוא מתפלא.
אורן משיב בקול חרישי, “מה אני יכול לעשות? זאת דודתי ורדה. היא התקשרה, אמרה: ‘קיבלנו כרטיסים, באנו לתל אביב לראות את הנכד ברופא ולסייר בעיר.’ איך אפשר להגיד לדודה שלך: ‘לא תבואו.’ זה באמת לא שווה.”
מרית משיבה, “זה לא שווה? היא מניחה את המצקת חזרה בתה. צליל המתכת מתפשט כמו פעמון לפני קרב. ומה שווה? זה להביא שלושה אנשים לדירתנו של 33 מ”ר! שלושים ושלוש! כולל המרפסת, עם כמה גלגלי סקי וקופסאות צבע!”
היא מציקה את ידה סביב הדירה הקטנה סטודיו שהייתה קנויה לפני שנישאנו, עם כל החסכונות של חמש שנות חיי קפדניים. היא אוהבת את המקום כאילו הוא אהבה משוגעת: מיטת קיר, ארונות קבועים עד התקרה, מטבח קטן ונעים שמחובר לסלון. אידיאלי לשניים, אם רק הם חיי בשלום ולא פזורים גרביים.
אורן מנסה להצדיק, “הם רק שלושה ימים, נשתמע. במצב צמוד, לא במרעה.”
מרית שואלת, “מי הם? תפרטו, בבקשה.”
“דודתי ורדה, דוד פיני והבת שלהם תמר עם הילד הקטן.”
מרית מרגישה כאילו האוויר נעלם מהפנים, נופלת על הכסא מולי, והחליפה של החולצה מתפזרת.
“ארבעה אנשים? אורן, אתה צוחק? ורדה אישה מלאה, פיני מעשן כמו קיטור ומחריש עד שהקירות רועדים. תמר, בת שלושים, עם הילד בן חמש שבך, לפי מה שאתה אומר, הוא חודר לכל מקום. אתם רוצים לשים את כל המשפחה כאן? נישן על מנורה?”
אורן מנסה להסביר, “אפשר להציב מזרן מתנפח במטבח, לתת להם חדר. הם באים רק לביקור, הילד צריך שגרה.”
מרית צוחקת במצחוק, “במטבח? חמש מ”ר, השולחן ושני כיסאות איפה נניח אותם, מתחת לשולחן? או נשליך את הרגליים לתנור?”
אורן מתעצבן, “זה רק משפחה, אמא תתפוצץ אם נציין שלא קיבלנו אותם. הם באים עם קופסאות של סל, מלפפונים…”
מרית מרעישה, “אני לא אוכל סל, והמלפפונים שלנו במבצע בחנות! לא. אני לא מרשה להם לישון כאן. קפה, בבקשה. ארוחת ערב, סבבה, אבל לילה? אל תחשבו שכנסו למלון.”
אורן מנסה לשכנע, “אין להם כסף למלון, הם מהכפר. המון כסף אצלנו, זה קוסмос בשבילם. תחשוב איך זה מרגיש.”
מרית אומרת, “אני עובדת כל שבוע, מחר היום החופשי היחיד שלי, רוצה לנוח במקלחת, ולא לחלק את הרצפה עם פיני שמחריש. תתקשר ותשקר שהם צוללו במים, חוף חולה, הוציאו אותנו, אבל לא שתקבלו אותם לשהות כאן.”
אורן מתנשם עמוק, מביט במרית כמו כלב מודאג, “לא יכולה. הם כבר ברכבת, מחר בבוקר בתחנת רכבת, הבטחתי לפגוש אותם.”
מרית מביטה בו ומבינה שיבחר לסבול במקום לומר ‘לא’. זה בעיה של קיום טוב לכל אחד חוץ מהקשר המשפחתי שלו.
“בסדר,” היא אומרת בקור, “תפגשו אותם, אבל תדעו שאני לא אחלק את המזרן. אם הם חושבים שאני עומדת לשרת אותם שלושה ימים, הם טועים בגדול.”
הלילה עבר במתח, מרית מתהפכת במיטה, מדמיינת איך הדירה הלבנה תיראה אחרי ההתקפה המשפחתית. בבוקר אורן יוצא לתחנה, ומרית נשארת בבית, מכינה קפה, טוסט, וקוראת ספר, כאילו היום מתנהל לפי תכנית.
פעמון הדלת מצלצל כמו אזעקה. מרית הולכת לאט אל הדלת.
“תמר, תפתחי!” קול שמח של אורן, כאילו הוא מביא מיליון שקלים.
דקה או שתיים אחרי, רעש גדול במדרגות, קולות צחוק וצעדים כבדים.
הראשונה נכנסת דודה ורדה, אישה ענקית בשמלת פרחים, תיק גלגלי, משאירה לכלוך על הריצוף.
“היי מרית, איך את? העיר ייבשה אותך!” היא צועקת, ריח של רכבת, קורה בזול ושתן.
לאחריה ניגש פיני, נושא תיק ענק עם רגל חזיר.
“היי, איפה נזרוק את הממאון?” הוא משחרר עשן סיגריה, ריחו נצמד לבגדיו.
ואחריה תמר, בחלפה עייפה, עם הילד חמש, שמיד רץ ואומר “איפה הקריקטורות?”
מרית צועקת, “המתן!” אבל כבר היה מאוחר, נעלי הילד רוצות על השטיח הפוך.
תמר מתעלמת, “זה רק ילד, תן לו נעליים, אין לנו נעליים?”
הכניסה הקטנה מתמלאת בבקבוקים, תיקים, אנשים כמו תחנה עמוסה של מטרו. מרית מרגישה מצבי קלאוסטופוביה מתקרב.
“עבורו, בבקשה, נעליים על מדף, מעילים בארון.”
ורדה מתעלפת, “תזיזי את השולחן, הוא קטן מדי בשביל בישול, איך תבשלי?” היא משלכת תיק על השולחן.
מרית אומרת בחוזק, “תשאירי את התיק בשולחן?”
ורדה מתווכחת, “הוא נקי, שמתי אותו ברכבת, שם היה עיתון!” היא מזיזה אותו לכסא.
פיני פותח מקרר, “היי, בירה קרה! שלך, אורן?”
אורן משיב בחלילה, “שלי.”
פיני שותה בקול רם.
מרית מנסה לסכם, “בדיוק, דירה קטנה. מקום שינה ספה אחת. אנחנו שניים, אתם ארבעה. אין מקום לינה.”
תמר מתפלאת, “איך אין מקום? נשתול על הספה, נישן על המזרן?”
ורדה צועקת, “תראה, אנחנו נותנים לך חיבוק, את לא רוצה?”
מרית משיבה בבקשה, “הספה שלי שלי, לא מחלקת.”
תמר מציגה תכנית, “אפשר לישון על הרצפה, או לבקש משכנתא משכנים.”
ורדה מתעצמת, “אנו תכננו לבוא, לא לשאול על שגרה.”
מרית קוצרת, “הדירה שלי, קניתי לפני נישואינו, משכנתא שילמתי, אתם לא יכולים להפוך אותה למעון.”
השתיקה רוממת. פיני משקיף, תמר מרגיעה.
פתאום הילד חמש שובר מזכוכית של אגרטל יקר, מציף קטעים, הוא מצעק.
מרית רואה את השברים של האגרטל האיטלקי, זהו השבר האחרון.
“זה נגמר, אספו את הדברים,” היא אומרת בקול מתוח.
ורדה מתפלאת, “אתן לא תוציאו אותנו? ברחוב?”
מרית אומרת, “לא ברחוב, היום חם, יש זמן לחפש בית מלון. אני יכולה לתת כתובות של הוסטלים זולים, ראיתי אתרי אינטרנט.”
היא מושיטה פתק של כתובות, “הוסטל שני רחובות משם, ומלון ‘שחר’ קרוב.”
תמר מתלוננת, “חסכנו כסף לטיפולים, לא למלונות!”
מרית משיבה, “רוצה סדר בבית, אתם באים לטיפול, תכננו מקום לינה. אם לא, אל תתנחלו.”
ורדה צועקת, “אתה, אורן, תשתיק את האישה! אנחנו נשארים!”
אורן עומד במרכז, מבין שהמרים נוקשים, הוא מתלבט.
“אולי נלך למלון, אחלק חלק מהתשלום,” הוא מציע בקול רועד.
ורדה ותגה מתפוצצות, “לא נלך, קח את האחיות, נצא!”
הם מסדרים תיקים, משאירים קירות שבורים, שורפים פרסומות.
דלת נפתחת, וברקע נשמע ריח של ליפט.
הבית נרגע, מרית עומדת על השברים, רגליה רועדות, אורן יושב על פוף, מכוסה.
אורן משבץ, “יאללה, תתפרק המשפחה… אני מתחרט.”
מרית פונה אליו, “אתה חשבת שאני אקבל שיחרור רגליים? לא, אני רק רוצה בית רגוע.”
היא מנקה, משאירה מטבח מבריק, מתרחצת, לובשת פיג’מה אהובה, נחה על הספה האזור שלה.
היא מרגישה כואבת, אבל גאה שהציבה גבולות.
מחר, אורן מדבר עם אימו, שיחה קשה, קולו מתסכל, הוא מסביר את המצב, אימו מתנצלת במקצת.
אורן חוזר, “ורדה הלכה לבת דודית ברמת השרון, נחשבת למלכה שם.”
מרית חייכה, “טוב שיהיה לה שלושה חדרים וניריות של ברזל.”
חודש אחרי, המצב נרגע, האימא ממשיכה להתקשר, אך המלחמה לא נמשכת.
אחוזת ערב אחד, אורן מקבל שיחת טלפון מחבר מבאר שבע. הוא אומר: “היי, מתכננים לבוא למרכז? אנחנו במצב של שיפוץ, אין מקום לשינה, עדיף למלון, שלח לך קישור.”
מרית צוחקת, “תודה, אתה עושה את זה נכון.”
אורן מרגיש הקלה, “את צודקת, אם נותן פשרה אחת, יפגעו בנו.”
הוא מחבק אותה, היא מרגישה שהחיים חוזרים לשגרה.
מקווה שהסיפור מצחיק אותך כמה שהוא מצחיק אותי. נשתמע!
