יום שלישי, 12 ביוני 2025
היום עבר כמו כל שאר הימים שבהם המשפחה שלי ממתינה לרגע שבו אפנה את המפתח לדלת הדירה בתל אביב, כדי לקחת אותה לעצמם. הם מדמיינים איך ייראה הבית אחרי שאזעזעתי אותו, אבל כבר דאגתי מראש.
אני בן שישים, גר לבד במגדל ישן שצפוי להיהרס בקרוב. אין לי ילדים, ואין לי בן זוג למרות שפעם היה לי נישואין. בגיל עשרים וחמש נישאתי לאהבה אמיתית. ההתרגשות נמשך רק עד שהבעל שלי נפל בטעותו הוא הכניס למגורים שלו את האהובה שלו. לא יכלתי לשאת זאת, ארזתי את הפריטים הקטנים שהיו לי, חזרתי לבית ההורים. חצי שנה אחרי הגירושין קיבלתי בשמחה ואף על פי שהייתי לבד חדשות על הריון.
החלטתי לא ליידע את הבעל לשעבר. לא חיבקתי אותו בטלפון, ובחרתי לגדל את הילד לבד. כאשר הילד נולד, הרופאים הודיעו לי על חדשות קשות: הוא נולד חלש מאוד, וסובל ממחלה שמחמתה בלתי ניתנת לריפוי. הוא יוכל לחיות עד אחד עשר או שנים בעשר, אם תנחת מזלו.
לא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת. החזקתי אותו בחום, הנחתי אותו על חזהי והניקתי לו כל יום, והחשש היחיד שהייתי מחזיק שהילד יעזוב אותי לפני זמן רב. הוא הגיע לגיל שלוש עשרה, ובשבוע שלאחר מותו של אבא שלי, נפל גם הוא. איבדתי שני אנשים אהובים ברצף.
אבא השאיר לי את הדירה רחבה, ממוקמת בלב תל אביב, קרובה למרכז העיר. במשך שנים חייתי לבד, לא היה לי הרבה קרובים גברים. רציתי ילד נוסף, אך החשש שמצב זה יחזור על עצמו מנע ממני לכלול סיכון. בגיל ארבעים וחמש קניתי מחשב נייד כדי לשמור על קשר עם המשפחה ולקרוא חדשות.
המשפחה גילה שאני גר לבד והחלה לבקר אותי בתדירות גבוהה, כל פעם עם מתנה קטנה או פירות מהשוק. שאלו אם הכנתי צוואה, וכשגילו שלא התחילו למתוח לי דאגות על המצב הפיננסי שלי. חלקם אף נגעו בדלתות של קרובי משפחה אחרים, בניסיון להישאר בטיב העין. אני יודע למי אעביר את הנכס לחברה שלי, רונית, ובת שלה, תמר, שתמיד מציעה לי עזרה ללא תנאי.
המשפחה רק רואה בדירה נכס. קיבלתי החלטה לנתק קשר עם רובם, אבל זה לא מנע אותם מלנסות. יום אחד, בן דודי חייג אליי בטון שֶׁקִרְבָה, שאל אם אני עדיין בחיים ומי יקבל את הדירה. התנפנתי מכעס וחתמתי על חוסם למספרי הטלפון שלהם, מניעת הודעות ושיחות.
הלקח שלמדתי: חיי נמדדים לא רק במה שמקבלים, אלא במה שאנו בוחרים לתת לאחרים, ובאיזה דרך נשמרים שלמים מול רצונות חיצוניים. המשפחה יכולה לדרוש, אבל הלב יודע למי באמת שייך הבית.
