הקרובים הופיעו רק אחרי שבניתי בית על חוף הים.
נולדתי בכפר קטן בגליל, בערים שמרכיבים את מרחב הפינה הדרומית של הארץ. היום אני בן עשרים ושתיים. אבא ומאמי ירדו מהעולם לפני כמה שבועות, ולכן היה לי אפשרי להיפרד מבארתי הקטנה בלי משא כבד על הלב. הטהרות של אבא ושל מאמי היו צנועות כמעט, משום שרוב המשפחה לא הגיעה, למרות שלשני ההורים היו הרבה אחים.
כאשר הטהרות הסתיימו, כל הקרובים נקרעו למרוצים בטחוניים שלהם. “יהי רצון שה׳ יתן להם ברכה”, חשבתי, והחלטתי לעזוב, כי הזיכרונות היו חדים מדי.
בשכונה שבה גדלתי, החיים לא היו מושלמים. כבר בתיכון הייתי נשאב לשקעים של החבורות, ובקצת אחרי שהשלמתי את הלימודים ויצאתי לעבוד, הפכתי ל”נער לשיחה” בעיני הממונים עלי. חשבתי והחלטתי לנסות מזל במקום אחר: מכרתי את הבית של ההורים, והלכתי לחוף של חיפה, שם קניתי מגרש קטן ובניתי עליו בית של מאה ושישים מטרים רבועים.
לאחר שסיימתי לבנות, העליתי תמונות של הבית ברשתות החברתיות. בזמן שהקמתי את הבית, חייגתי לכל קרוב וקרובה, וביקשתי עצות, אך הם אמרו שאין להם כל מושג. אף אחד לא סייע לי, אפילו שלא שלח עצה טובה.
כאשר הגיע הקיץ, פתאום כולם חייגו אליי והודיעו שהם רוצים לבלות קיץ על החוף ולשהות בבית שלי. אפשרתי להם, אבל שאלתי מדוע רק עכשיו?
בזמן שהוחלו הטהרות של אבא ומאמי, הקרובים לא הצליחו להגיע, והיו במצב כלכלי קודר, כמעט שלא יכלו לקיים קיום. ועכשיו באו לבקר, כשעלויות הנסיעה והחיים אינן זולות בכלל.
הקיץ ההוא גיליתי שלפול יש לי משפחה ענקית, שכל אחד אוהב אותי וכותב לי ברשת, אפילו החברים הישנים מהתיכון חזרו לשאול ולחמם לב.
נעצתי מההקפצה והזדקנות. פרסמתי ברשת שהייתי “חלום תמימי” או “שקר תמים”, והצגתי תמונה של חלבון ישן ואמרתי: “איבדתי את כל הכסף על בית ההורים ולכן קניתי רק את החלבון הזה. אשמח אם תבואו ותוכלו אולי לעזור לתקן את הבית”. ברגע שפרסמתי, הקרובים והחברים נעלמו שוב, והסתתרו עם התירוצים שהיו “דחופים” ו”כפי שהכלב הכנסתי” הם קראו לעצמם “עונים כמו חול” במצב כספי של עניו.
עכשיו אני שוכב על חול חם, משקיף על הים וחושב: למה אנשים כה צבועים והעולם כה קשוח? חשבתי לפרסם שוב את התמונות, אבל החלטתי שלא ארחיב את השטיח האדום לפני פרה. אולי בשנה הבאה אביא תמונה של הבית האמיתי, ואבדוק מה נשמע מהמשפחה.
