קראתי סיפור של אמא בודדה כאן שסיפרה שהיא לא יודעת מה לעשות ומרגישה שאין לה דרך החוצה. זה גרם לי לרצות לשתף גם את שלי. לא כדי לשפוט, אלא כי כשתלויים בך ילדים ויש צורך, לא אפשרי לשבת ולחכות שיגיע הכסף מהשמיים. אף אחד לא נתן לי כלום, הכול הרווחתי בעצמי.
עזבתי את הבית כשהייתי בן 16, מתוך עקשנות, מתוך נאיביות, כי חשבתי שאני כבר גדול ועם החברה שלי יהיה לי טוב יותר. עברנו לדירת חדר קטנה המטבח היה ממש בתוך הסלון, החדר מופרד בקיר דק, והמקלחת בכלל בחוץ, בחצר קטנה. לא היה שם שום דבר מפואר, אבל היה שלנו. שנתיים אחרי, בדיוק כשמלאו לי 18, החברה שלי נכנסה להריון עם הילד הראשון שלנו. בהתחלה הכל זרם. אני עבדתי בתור נהג מונית, הבאתי כסף לקניות, שילמנו שכר דירה. לא היה לנו מיותר, אבל גם לא חסרנו.
כשהבן שלי היה כמעט בן שנה התחלתי להרגיש שההכנסות שלי הולכות ומתמעטות. תמיד היה תירוץ עונה חלשה, תחרות קשה, בעיות עם הרכב. האמנתי בה. אחר כך היא נכנסה שוב להריון הפעם עם בתנו. הייתי בחודש רביעי כשפתאום היא פשוט עזבה. בלי הודעה מראש. יום אחד הגיעה, אספה כמה בגדים והלכה לאישה אחרת.
הכאב הכי גדול לא היה רק בזה שהיא עזבה. אחר כך כולם התחילו לדבר שכנים, קרובי משפחה, אנשים מהשכונה. שראו אותה עם אותה אישה כבר חודשים, שעמדה לה ברחוב, שישן אצלה. אף אחד לא אמר לי כלום, כשהייתי איתה. כל מה שגיליתי היה רק כשנשארתי לבד, בהריון עם ילדה קטנה.
היא נעלמה לגמרי. לא שאלה על הילדים. לא נתנה שקל אפילו בשביל חיתולים. ישבתי על הרצפה ובכיתי כל היום. הסתכלתי על מקרר כמעט ריק, החלב נגמר, עוד תינוק בדרך, שכר דירה מתקרב, אין בגדים, אין מיטה. בכיתי. אבל למחרת קמתי ואמרתי לעצמי: אין לי פריבילגיה להישאר ככה.
התחלתי בדיוק מאותה דירה. הזמנתי מוצרים באמון. הכנתי ג’לי, קינוחים בכוסות, עוגות קטנות. צילמתי אותם בטלפון והעליתי לסטטוסים בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי. כתבתי את האמת: “אני מוכר קינוחים כדי לקנות חיתולים וחלב.” אנשים התחילו לקנות. חלק רחמים, חלק כי אהבו. עם הכסף הזה שילמתי על קניות, חסכתי לשכר דירה, רכשתי את מה שבאמת היה חייב.
אחר כך התחלתי גם להכין ארוחות צהריים בהזמנה אורז, עדשים, עוף עם רוטב, בשר טחון. גבר מהשכונה היה עושה לי משלוחים על האופנוע, אני שילמתי לו עבור כל נסיעה. קמתי כל בוקר בשעה חמש, מבשל עם הבטן הענקית והילד הקטן סביבי. היו ימים שהייתי מותש, פשוט ישבתי על הכיסא ובכיתי בשקט. אבל למחרת שוב הדלקתי את הגז.
חסכתי שקל לשקל. כשעמדתי ללדת, אמא שלי התקשרה ואמרה תבוא הביתה, אל תישאר לבד. הבת שלי נולדה שם. מאז ההורים שלי הם הגב שלי. לא מממנים אותי אבל נותנים לי כוח עוזרים לי עם הילדים כשיש לי הזמנות.
היום הבן שלי בן שש. הבת שלי גדלה במהירות. יחד עם אמא שלי הקמנו יוזמה קטנה למתוקים לא עסק גדול, אבל יש לנו חדר מלא עוגות לימי הולדת, שולחנות מתוקים, הזמנות לאירועים. אנחנו לא עשירים, אבל אני לא הולך לישון רעב ואין לי דאגה שלא יהיה מה לתת לילדים מחר.
אני יודע כמה זה כואב כשגבר עוזב אישה עם ילדים. זה לא הוגן. אבל למדתי גם לא אפשרי להמתין שיבוא מישהו להציל אותך. אף אחד לא הציל אותי. כשלך יש ילדים, אין לך את הלוקסוס לוותר.
